פרש

מפולנית: ד"ר חנה הרציג

היא התעסקה במנעולים ראשונה, אבל כפי הנראה הם לא היו סימטריים, כי כשהצליחה לסובב את המפתח באחד מהם, השני נותר נעול, ולהפך. רוח עזה נשבה מהים וכרכה את צעיף הצמר הקל סביב פניה. לבסוף הוא הניח את שני התיקים על השביל ובחוסר סבלנות הוציא מידיה את המפתחות. הצליח לו במכה הראשונה.

הבקתה שתמיד שכרו בעונה הזאת גבלה בשפת הים, ובקרבתה עמדו בקתות דומות, שבקיץ היו סואנות, פתוחות לפרצי הרוחות, מוקפות בסוככים ובכיסאות פלסטיק, בדרגשים ועליהם מכשירי רדיו ועיתונים, ואילו עכשיו היו נעולות על בריח, שרויות בתרדמת חורף עמוקה. הבית שלהם התבלט משום שהתייחד באח קטנה ובמרפסת רחבה שהוליכה היישר אל החוף.

המרפסת היתה מלאה בחול, ומיד כשנכנסו הביאה מטאטא והחלה בפעולת ניקיון נמרצת.

– "בשביל מה את מטאטאה? הרי לא נשב על המרפסת בקור הזה".

הוא פרק את התיק והחל לסדר את מצרכי המזון במקרר. אחר כך הדליק את מכשיר הטלוויזיה. היא מחתה.

– "לא, אני מבקשת ממך, בלי הטלוויזיה". רצתה להוסיף עוד משהו אבל עצרה בעצמה.

הם הביאו איתם את הכלבה – כלבת פוקס טרייר ערנית וחסרת מנוחה; כשהגבר הבעיר אש באח שלפה הכלבה מהשק גזרי עץ ופיזרה אותם לכל עבר.

הגבר נזף בכלבה.

– "קר לה, היא משחקת כדי להתחמם", אמרה האישה.

– ברור. ואני כמובן צריך לסדר אחריה.

– "זו בסך הכול כלבה"…

– "ה'בסך הכול כלבה' שלך מעצבן אותי. היא כל הזמן מתרוצצת. כלבה היפראקטיבית. אולי צריך לשים לה משהו באוכל? ברום, לומינל, משהו מהדברים האלה".

– "פעם היא לא היתה מעצבנת אותך".

– "ועכשיו היא מעצבנת".

היא לקחה את התיק שלה ונשאה אותו למעלה, אל חדר השינה הקטן והקפוא, ואז התיישבה על המיטה המכוסה בשמיכה. רנטה, "הכלבה הזאת", רצה בעקבותיה, קפצה והשתרעה על השמיכה. האישה הביטה אל תוך עיניה החומות, הנוצצות. גרונה נלחץ. כאב פתאומי אחז בכל גופה. כאב קצר ודוקרני.

משהו רע קרה עם הזמן, חשבה, החוליות איבדו את אחיזתן זו בזו. שני לוחות טקטוניים גדולים של זמן התנתקו זה מזה בקול רעם מבשר רעות, כך שמיליוני השנים שלאחר מכן התפרדו ל"פעם" ול"עכשיו". ה"עכשיו" היה קשיח, זוויתי ודומם – החלומות הכבדים בלילה, שיירי עקצוצי זעם ביקיצה, כאילו ניהלו מלחמות בשינה. ה"פעם" נדמה כרצף ריתמי מתמשך, כמו נקישת כדור פינג-פונג קל על השולחן החלק, כמו אריג של רגעים שזורים זה בזה.

הכי קל היה להתחיל את השיחות ב"אתה זוכר איך…", כי היה בזה משהו מכני, כמו תנועת היד המרגיעה את הילד, כמו לכוון את הרדיו על תחנה שמשדרת רק מוזיקה מרגיעה – כל שירת הלווייתנים הזאת, אשד מפלי מים, סלסולי ציפורים. "את זוכרת… אתה זוכר…" החזיר אותם למקום אחד, משותף לשניהם. תמיד היה זה רגע מרגש, כמו כשמזמינים מישהו לרקוד והוא נענה בעיניים בורקות. כן, בוא נרקוד. יותר ויותר הבינה שהם מספרים זה לזה גרסת עבר שהתקבעה מזמן, סיפור מוכר היטב, זיכרון שגלגלו בו שוב ושוב, כזה שצפון בו ביטחון מוחלט. העבר מקובע במקומו ואין לשנותו. העבר הוא מנטרה שנלמדה בעל פה, תודעה מוצקה, שעליה מסדרים אנקדוטות זיכרון קטנות. למשל, איך אסף בשבילה אגוזים והשאיר אותם על העלים בגן. או איך קנו לעצמם שני זוגות מכנסי ג'ינס לבנים זהים. או שערה הצבוע אדום-מסולסל בתסרוקת שהיתה אופנתית באותם ימים. או איך התבוננה בו כשהתרחק ממנה ברכבת הדוהרת במהירות. ככל שהרחיקה אל העבר כן רבו הסיפורים מהסוג הזה; נראה שעם השנים אבדה להם היכולת להקנות לאירועים פעוטים מעמד מיתי, והמציאות נידונה להצטמצם לבנאלי ולטריוויאלי.

כשהאש התלקחה באח פנו להכנת ארוחת הערב, ממלאים את תפקידיהם בדואט מתואם היטב – היא קצצה שום, הוא שטף את החסה והכין רוטב. היא ערכה את השולחן, הוא פתח בקבוק יין – כמו בריקוד ללא דופי כשתנועות בן הזוג מוכרות כל כך שכבר אין מבחינים בהן. ריקוד שבו בן הזוג נעלם ואת רוקדת לבד עם עצמך.

אחר כך רנטה נמנמה ליד האח, על פרוותה המתולתלת ריצדו הבהובי אש כתמתמים. התמשכות הערב המשתרע לפניהם נדמתה להם פתאום בלתי נסבלת, כבדה כמו אוכל עשיר יתר על המידה לפני השינה. שלא מרצונו, נדד מבטו אל מכשיר הטלוויזיה, ולה התחשק פתאום לטבול באמבט, אך מכיוון שזה היה ערב החופשה הראשון, עדיין עמד לרשותם מלאי לא נגוע של כוונות טובות. ובכל זאת, הוא לא נזהר דיו.

– "שאפתח עוד בקבוק יין?" שאל, אבל מיד קלט שעוד בקבוק יכול לערער את הסדר ההולך ומתגבש, שאחרי השתייה עלולים להתעורר הרגשות המוכרים היטב של הכובד והמחנק, חוסר הטעם של המילים, הדחף לקום ולברוח. כורח השיחה המאבדת את טעמה אחרי כמה משפטים מפני ששוב צריך להגדיר מחדש את משמעותה של כל מילה. כאילו אפילו לשונותיהם התרחקו זו מזו.

– "שתינו מספיק, לא?" ענתה בקול צוהל, לא טבעי.

הוא הביא אפוא את קופסת השחמט. בתחושת הקלה הבחין בה דחוסה בין כמה ספרים ישנים שנחו על המדף שליד הטלוויזיה. שכן משחק השחמט נכלל גם הוא באוסף המנטרות שכותרתן "אתה זוכר איך".

תמיד שיחקו בשתיקה, משתהים, שוקלים את צעדיהם, מותחים לפעמים את המשחק על פני כמה ימים. הוא לקח את הכלים השחורים – תמיד שיחק בשחורים – היא הציתה סיגריה והוא חש בדקירת כעס חדה; שנא כשעישנה בבית. אבל שתק. הרי לא קרה כלום.

הפתיחה; המשחק הראשון מכוח ההרגל, מכני, בידיעה ברורה מה יהיה הצעד הבא. הידיעה שהיא מכירה את מסלולי החשיבה שלו הסבה לה אי-נוחות. היא חשה בחילה קלה – היין היה מאוד יבש וחמצמץ. הניחה לו לנצח, והוא ידע שהיא הניחה לו לנצח. הוא התמתח ופיהק.

– "בוא ננסה עוד סיבוב, אבל כמו שצריך, בריכוז. אתה זוכר איך שיחקנו פעם במשך שבוע שלם?" שאלה כשסידרה את הכלים על הלוח.

– "זה היה בחג המולד הראשון שלנו, כשהיינו בחופשה אצל הורייך. לא יכולנו לנסוע משם, כי ירד שלג כבד והדרכים היו חסומות".

היא נזכרה בריחו של החדר הקר שבו החזיקה אמה את עוגת החג מכוסה במפית.

אחרי שני מהלכים המשחק נעצר. זה היה תורו, והיא יצאה אפוא לעשן במרפסת. דרך השמשה ראה את גבה הדק העטוף בצעיף צמר. הוא לא זז ממקומו כשחזרה לחדר.

– "אולי מספיק להיום?" אמרה.

הוא הסכים.

– "נלך לישון?" שאלה.

שוב חש באי-הטבעיות של סגנון שאלתה, כאילו עשתה מאמץ שהמילים תצטלצלנה בכוונה שלמה.

– "אבדוק את התחזית למחר ואז אעלה להציע את המיטה".

הוא הדליק את הטלוויזיה, הרגיש שהאווירה נעשתה נינוחה יותר. המתח ירד כשכל אחד מהם עשה את מה שחביב עליו. הוא פתח עוד פחית בירה, זפזף בין התחנות וכאילו הניח לעצמו להיעלם. היא הלכה לחדר האמבטיה.

התנור החשמלי הקטן חימם עד מהרה את חדר הרחצה הקטן. היא הניחה כמה אביזרי קוסמטיקה על המדף שמתחת לראי. אחר כך קירבה את פניה לראי ובחנה בקפידה את הנימים האדומים העדינים שהשתרגו על לחייה, את עור הצוואר והמחשוף. כשמחתה את האיפור בספוגית, לא התיקה את מבטה מדמותה שבראי. רק כשפשטה את בגדיה נזכרה שבבית הזה הרי אין אמבט, האמבט נותר בדירה שבעיר, וכאן יש רק מקלחת לא נעימה שווילון פלסטיק מעוטר בציורי צדפים תוחם את גבולותיה בתוך חדר הרחצה. חשה שבכי עולה בגרונה והוכיחה את עצמה שהיא היסטרית. לא בוכים בגלל היעדרו של אמבט.

היא הלכה לחדר השינה וראתה שהמיטה אינה מוצעת, המצעים היו מקופלים למשעי על הכיסא, קרים וחלקלקים. מלמטה בקעו קולות הטלוויזיה. בכעס שהלך והתעצם כמו מפולת שלגים התחילה להתעסק במצעים, מתקשה בהתאמת הפינות. המאמץ הפיזי עלה בקנה אחד עם הזעם – כמו זמר בשני קולות. נדמה היה לה שזהו זעם חסר מושא ספציפי, מעין טירוף משתולל, אבל להפתעתה התגבש בבת אחת לצורת תער חד – כמו בסרט מצויר – מכוון אל הכורסה שלמטה, שעליה ישב הגבר ובידו פחית הבירה, וכמו נחיל דבורים זועמות שעט על המדרגות והתפרץ לסלון. כשעמדה ליד הדלת ראתה את צדודיתו של הגבר – ולרגע היה נדמה לה שהזעם שקיבל צורה מוחשית יכה בו ברקה במלוא הכוח, והוא יקפא במקומו ואז יישמט על משענת הכורסה, ללא רוח חיים.

– "היי, אתה יכול לבוא לעזור לי?" צעקה לעברו.

– "כבר אני בא", ענה והשתהה בקומו, מבטו עדיין נעוץ במסך.

עד שעלה למעלה כבר לקחה שאיפה עמוקה ונרגעה.

– "אתה לא הולך להתרחץ?" שאלה בקול שלֵו.

– "עשיתי אמבטיה לפני הנסיעה".

היא השתרעה על המצעים שמגעם היה קר ולא נעים, כאילו היו ספוגי לחות. הוא פנה לכבות את האורות בבית. היא שמעה איך הוא סוגר את הדלת במרפסת ונושא את שקית הניילון אל פח האשפה. אחר כך התפשטה ושכבה במיטה, בצד הקבוע שלה. רגע קל שכבו כך זה בצד זה ואז הסתובבה והניחה את ראשה על חזהו. הוא ליטף ברוך אבהי את כתפה החשופה, אבל בליטוף הבא הרוך נעלם כלעומת שבא – זו כבר היתה נגיעה ותו לא. הוא התהפך על בטנו והיא הניחה את ידה על גבו, כאילו נאחזה בו. בתנוחה זו היו נרדמים זה שנים. רנטה השתרעה בין רגליהם.

הוא קם ראשון ויצא עם הכלבה. משב אוויר מקפיא חדר אל הסלון. הכלבה רצה בכיוון המים, הבריחה שני שחפים, עשתה את צרכיה וחזרה אל אדוניה. פרצי רוח עזים הוטחו מהים. הוא שפת את הקומקום וחיכה שהמים ירתחו. העיף מבט אל כלי השחמט הפזורים ואז בדק אם עדיין נותרו גחלים באח, אבל האש כבתה לחלוטין. הוא מזג את המים לספלי הקפה, הוסיף חלב וסוכר לספל שלה ואז חזר עם הספלים לחדר השינה והתעטף במצעים החמים. שתה את הקפה בישיבה, שעון על דופן המיטה.

– "חלמתי על מטוס מלא עוגיות נפוליאון", אמרה בקול חרוך מהשינה, "ירד שלג, אבל מין שלג אדום".

הוא לא ידע מה לענות לה. הוא עצמו חלם רק לעתים רחוקות, וממילא לא היו אלה חלומות שניתן לספר. חסרו לו מילים.

אחרי ארוחת הבוקר הוציא את המצלמה והבריק את שתי העדשות. הם עמדו לצאת לטיול בחוץ.

הם התלבשו בכל בגדיהם החמים – מעילי רוח, נעלי הליכה, צעיפים וכפפות. הם פסעו על שפת הים בכיוון הדיונות, שם כבר לא נראו בקתות עץ והחלה להתגלות ממלכת כרי העשב הנעים קלות ברוח. הוא כרע על ברכיו וצילם ערימת מקלות שהים השליך ושנראו כמו עצמות של חיה קדמונית. אחר כך התבונן מבעד לעינית סביב סביב. היא עקפה אותו והחלה ללכת לאורך קו הים, מותירה טביעות רגלים שמיד נמחו על ידי המים. רנטה רצה לעברה ובין לסתותיה זרדים ששלתה מהים. כשהאישה ניסתה לקחת אותם מפיה על דרך המשחק רנטה נהמה ולא ניאותה.

– "למה את מתעקשת, כלבה טיפשונת", אמרה.

רנטה הניחה לרגליה את הטרף, שהועף לגובה ומיד חזר אל בין מלתעות הכלבה.

לפתע חשה האישה שעינה העגולה של העדשה מכוונת אליה. לרגע קט ראתה את עצמה בעיני הצלם – דמות קטנה וכהה על רקע גוני הכחול והאפור המתחלפים, דמות זוויתית בעלת קווי מתאר חדים. הוא תפס אותה לא מוכנה. האם עשתה משהו רע? הגבר טמן את פניו מאחורי המצלמה וכיוון אליה את העדשה כאילו החזיק רובה. הוא צילם אותה הרבה, וכבר היתה צריכה להתרגל – אבל שוב, כמו אתמול כשהתעסקה במצעים, הציף אותה הכעס. היא הפנתה אליו את גבה. הוא מיהר בעקבותיה והם פסעו בשתיקה זה בצד זה. הרוח עודדה את השתיקה – פלשה לפה, לעיניים המאדימות. ככל שהאריכו לשתוק כן פחתו המילים וכן גדלה ההקלה שהשתיקה הביאה עימה. מחשבותיו נסחפו שמאלה, לעבר הים, ריחפו מעל סירות הדיג והצדפים ונחתו אי שם באיים, בארצות שונות ומשונות. והיא, מחשבותיה חזרו הביתה, אל המגירות ואל פנים התיקים, רפרפו על פני לוח השנה, סיכמו חשבונות. השתיקה לא הכאיבה – טוב כשיש מישהו לשתוק איתו. בהתרוממות רוח מסוימת אמרה לעצמה ששתיקה כזאת היא אמנות; המשפט נשא חן בעיניה והיא חזרה עליו בינה לבין עצמה פעם ועוד פעם.

– "תראי", אמר לה והצביע על ענן אפור שריחף נמוך כל כך שכמעט נתפס בצמרת האורנים. פתאום השתוקק לצלם תמונה שתלכוד יחד את הענן והאישה – זה וגם זו קודרים, מאיימים ברעם שאף פעם לא יתפרץ ויפנה מקום לברק.

– "עמדי שם", צעק והתקרב לקו המים כדי לקלוט אותה במצלמה מקרוב.

הוא הבחין רק בפניה המעוקמות מהרוח, מצחה חרוש לרוחבו בקמט, שפתיה מכחילות מקור. הרוח הדביקה את שערותיה לפניה והיא ניסתה במגושם להחליק אותן לאחור, לעשות משהו עם הפנים האלה, אבל כבר היה מאוחר מדי, כבר נשמעה נקישת המצלמה. היא הפכה אליו את גבה ופנתה ללכת.

– "חכי עוד רגע. מקסים עכשיו", הוא התרחק עוד כמה צעדים עד שהמים ליחכו את נעליו.

היא כעסה על עצמה שהיא מנסה למצוא איזו פוזה, שאכפת לה להיראות טוב בתמונה. המצלמה הצמודה לפניו הקנתה לו שלא בדין איזו עמדת עליונות, היא דימתה שהוא מודד אותה ונותן לה ציונים, מקטין ומחפיץ אותה. בעצם אף פעם לא אהבה כשצילם אותה – היתה מתייצבת נטולת הגנה מול העין הזאת העשויה זכוכית, שהיה מצמיד אל פניו כמו מסכה, חשה שהוא פולש לתוכה לפני ולפנים, שהוא מבטיח לה משהו בדומה לחיי נצח אך דווקא בשל כך כוחותיה נוטשים אותה והיא נכנעת לו יותר ויותר. היא הרהרה בפליאה בנשים העוסקות בדוגמנות, כל אותן נערות צעירות ששרבבו את שפתיהן כשצילם אותן, זקפו את ראשן בידיעה שיש להן משהו למכור, לא שהן עצמן שוות משהו אלא שהן מציעות איזו סחורה. לא פלא ששכב איתן. האם היה לו מושג איזו עוצמה מעניק לו המכשיר הזה. רק כשהחזיק מצלמה כמו התחיו פניו. בדמיונה ראתה אותו יושב שוב מול הטלוויזיה עם כוס הבירה ביד, על פניו משתלטת ריקנות, כאילו שם, בתוכו, אפסו החיים.

– "אל תצלם אותי", אמרה בקול קודר. בלי אומר ודברים כיוון את המצלמה אל רנטה והתחיל לרוץ בעקבותיה; הכלבה רצה בזיגזגים, חזרה ויצאה מהפריים, גררה את רגליה כה וכה.

הוא חש פגוע. לפעמים היתה אומרת כמה מילים ניטרליות לגמרי, אך בסגנון דיבורה כאילו הצליחה לסטור לו על פניו. איך עשתה את זה? הוא חש במחיצתה כמו נער קטן, כמו ילד. אף פעם לא ידע מתי תפצע אותו לפתע. לכן לימד את עצמו רק אסטרטגיה מנצחת אחת – להחביא את המלך שלו מאחורי חיילי רגלי, להתעלם מהאישה הבלתי צפויה הזאת, לפסוח עליה, לכוון את עצמו שלא להבחין בה, לא לענות, לא להסתכל, לא לשים לב, לעקוף, להזיז ממנו והלאה כמו אובייקט לצילום; כמו כלי קטן וזוויתי על רקע קשת גוני האפור על לוח השחמט. ואז היתה מגיבה במהלך-נגד מפתיע וחסר פשר – מתמסרת, מתמעטת, הופכת לילדה קטנה בודדה וחסרת ישע בשיער מאפיר, מדברת בקול נמוך, קורסת אל תוך זרועותיו. מתרפסת כמו רנטה.

הוא רץ בעקבות רנטה. הכלבה מצאה צבר זרדים והחזיקה בו בין שיניה בציפייה. הוא תפס באחד מקצות הצבר והרים אותה, תלויה עליו. רנטה הכירה את המשחק. משחק בחישוק מלתעות. בהתעקשות. הוא התחיל להסתובב כשהכלבה תלויה על הצבר בגובה מותניו. ואז שמע צעקה וראה שהאישה רצה לעברו. הוא שמט את הכלבה, שנחתה בשלום על החול. האישה עצרה לידו, פניה מעוותות מזעם.

– "מה אתה חושב שאתה עושה? השתגעת? הרי אתה מכאיב לה!" צעקה. "יצאת מדעתך? בן זונה!"

הביטוי הדהים אותו. תכף תכה אותו, חשב. רנטה, הזרדים עדיין בין לסתותיה, התגלגלה בחול.

– "תסתלקי ממני, אישה מטורפת", אמר לעצמו בשקט והתחיל לפסוע בכיוון הבית.

התחשק לו לבכות. בגרונו עמדו דמעות זעם כמו משהו שצריך להקיא החוצה. הוא התכוון לחזור הביתה, לארוז את חפציו ולנסוע מכאן. או שלא יארוז, ישאיר הכול וייסע. יחזור אל העיר, וסוף לכול. היא כבר תסתדר בלעדיו. היא עדיין צעירה, שתמצא לה מישהו אחר, שתעשה מה שהיא רוצה. הוא אמר לעצמו שהתאמץ דיו, והמחשבה ניחמה אותו. הוא התאמץ דיו.

כשחזרה הביתה מצאה אותו יושב מול הטלוויזיה כשכוס בירה בידו. פשטה את המעיל והרתיחה מים בקומקום.

– "אתה רוצה תה?" שאלה.

– "לא", המהם.

– "אני מתנצלת", אמרה. פתאום תקפה אותה חולשה, הרגישה כאילו היא מהלכת על חול, כאילו רגליה מתקפלות תחתיה. אף פעם, אף פעם הוא לא היה זה שהתנצל ראשון. היא הציתה סיגריה.

– "בבקשה, אל תעשני כאן", אמר, והיא יצאה למרפסת. הקומקום שרק אבל היא לא שמעה. הוא קם וכיבה את האש. בטלוויזיה שידרו כתבה על חקלאות. רנטה שלפה גזרי עץ מהשק, העיפה באוויר ותפסה.

– "איך זה ייגמר לדעתך?" שאלה והתיישבה על הכורסה שלצדו.

– "איך ייגמר מה?"

– "כל זה, מה שקורה בינינו".

הוא משך בכתפיו ונשא אליה מבט, אלא שלא יכול היה להישיר מבט אל פניה השואלות, המוטרדות.

– "אצית אש באח".

הוא מעך נייר עיתון לערימה והוסיף את גזרי העץ. היא הושיטה לו את קופסת הגפרורים. הרגיש שהיא רוצה לומר לו משהו אבל היא שתקה. רצה שתדבר אך בו בזמן פחד שהמילים שוב יחמקו משליטתם. הוא ידע איך להעניש אותה ואף עשה זאת: עלה למעלה והשתרע על המיטה הלא מוצעת, מנסה לשקוע באיזה שבועון ישן. הוקל לו כשמצא איזה מאמר על מחשבים, אבל לא הבין ממנו הרבה. אחר כך נפל מבטו על פרסומת לחופשה בטורקיה ואז נזכר בנסיעתם המשותפת האחרונה ליוון, שלבשה צורת תמונות מטושטשות, שרופות מעודף אור. גופה השזוף, הכמעט עירום. ההתעלסות בחדר המלון – זו היתה הפעם האחרונה שלהם. מצוקת המבוכה. הוא קלט שאינו זוכר אותה אחרת, שהחופשה הזאת, לפני כמה חודשים, היא הזיכרון המוקדם ביותר של שהותם יחד העולה בתודעתו. שב"אתה זוכר ש…" החוזרים על עצמם הוא רואה אנשים לגמרי זרים. כמה מוזר, אמר לעצמו לפני שנרדם.

כשהתעורר כבר לא היתה בבית, ועל כן חשב שוודאי הלכה עם הכלבה אל החולות. בכל זאת בדק אם המכונית בחוץ. כן. הוא הדליק את הטלוויזיה והאזין בפיזור דעת לחדשות. השמים נראו אפורים. הוא הכין לעצמו חביתה ואכל אותה ישירות מהמחבת בישיבה מול הטלוויזיה. אחר כך פתח בקבוק בירה והאזין לחדשות בסמארטפון. שום דבר מעניין. האישה נכנסה לבית, פניה סמוקות מהרוח. רנטה זינקה לזרועותיו כאילו עברו שנים מאז התראו לאחרונה. האישה העיפה מבט במחבת הריקה.

– "כבר אכלת?" שאלה בתמיהה שהיה בה משהו לא נעים. "אכלת?"

עכשיו עלה בדעתו שאכן היה עליו לחכות לשובה.

– "רק טעמתי משהו קטן. אולי ניסע למסעדה הסינית בעיר?"

– "אני לא רעבה", אמרה ותלתה את המעיל.

אז למה שאלת? פנה אליה בכעס במחשבותיו. הוא ידע למה. כדי שתהיה לה סיבה להיעלב. עכשיו היא תעשה פרצופים. אל תאכלי אם לא בא לך. תקפצי לי. הדיאלוג המדומיין הסב לו נחת. שוב הדליק את הטלוויזיה אבל המסך ריצד והוא ניסה למצוא ערוץ אחר. אלא שהיו רק שני ערוצים ולא היה לאן לברוח.

אחרי זמן קצר חזרה מחדר הרחצה, תסרוקתה עשויה, נראה שגם תיקנה את האיפור. נדף ממנה ריח טרי של סיגריה – ודאי עישנה בשירותים, כמו תלמידת תיכון.

– "נסיים את המשחק?" שאלה.

הסכים. הסימטריה המושלמת של לוח השחמט נעמה לו. האושר שיש כללים. האפשרות המתוקה לחשב כל מהלך. הוודאות שבהפתעות. ההתענגות האינטלקטואלית המעודנת על תחושת השליטה. הוא הוסיף גזרים לאח.

– "היי, הפרש הלבן חסר", קראה.

הם רכנו מתחת לשולחן, הזיזו את הכורסאות, בדקו במרווחים שבין הכורסאות. הוא הציץ לשק עם גזרי העץ.

– "זו ודאי רנטה. לכי תבדקי את כרית המרבץ שלה".

מכרית המרבץ נפלו כמה זרדים ופקק גומי לכיור, אבל הכלי לא נמצא.

– "אולי גררה אותו לפח האשפה?" שאל בנימה של תקווה.

הם התחילו בחיפוש שיטתי. הוא בדק בפח האשפה, והיא יצאה למרפסת. הוא הזיז את השולחן.

– "כשיצאת הכלי עדיין היה?"

לא זכרה.

– "מה עשית עם הסוסון, טיפשונת?" רכנה אל הכלבה.

– "אולי כרסמה אותו".

הוא מילא שתי כוסות בירה, והם התיישבו ליד לוח השחמט חסר התועלת. אחר רגע עלה בדעתו שאפשר להמיר את הכלי החסר בחתיכת עץ, והניח גזיר קטן על המשבצת השחורה. היא חככה בדעתה.

– "אני לא אשחק בחתיכת עץ".

– "אז אני אשחק בלבנים".

– "אבל אם כך אנחנו צריכים להתחיל מהתחלה, לא?"

– "לא. כבר אין לי חשק לשחק".

היא חשבה לעצמה שהכי טוב היה אם היו קמים עכשיו, אוספים את חפציהם וחוזרים הביתה, אבל לא העזה לומר דבר. חשבה גם שהוא זה שסילק את הכלי, או שאיבד אותו שלא במתכוון. אך לא הוציאה הגה ונדחקה אל מסעד הספה.

היא ידעה שעכשיו יעזוב אותה ויסתלק – יצלול למסך הטלוויזיה או ילך לקומה השנייה ושוב יישן, או שיתחיל להתעסק במצלמה (כבר היה חשוך מכדי לצלם, תודה לאל), או שיתחיל לקרוא, או שיצלצל למישהו בטלפון, או שיתחיל לשלוח לכולם מסרים בסלולרי; היתה רוצה להיצמד אל החולצה הכחולה המשובצת שלבש, אבל לא היה לה כוח להתרומם מהספה. כפות ידיו, הזרועות שיער כהה עדין, אספו את הכלים אל התיבה.

הוא הביט בה.

– "למה את בוכה? בגלל השח, בגלל הפרש הזה?"

התיישב לידה וחיבק את כתפה ביד אחת. ידו השנייה התמהמהה רגע אבל לבסוף נותרה היכן שהיתה – על מסעד הכורסה.

– "עדיף להיות זה שנוטשים אותו מלהיות זה שנוטש", אמרה פתאום. "כשנוטשים אותך אתה מתחזק".

– "ההפך, לא?"

– "אתה לא מבין".

– "אני אף פעם לא מבין כלום!"

הם קמו והלכו למטבח, הוא הציע שיישתו כוסית יין והיא הסכימה. היא הסדירה במחשבותיה את כל מה שתאמר עכשיו, משפט אחר משפט, ואת סדר המילים בכל אחד מהמשפטים. וגם תוספת לכל משפט. הוא יהיה חייב לומר משהו. לא ייתן שתדחק אותו לעמדת שתיקה. הוא חזר, הושיט לה את הכוסית והתיישב על הספה. אין ספק, הוא יודע מה מתחולל בראשה. שהשיחה תסתיים כמו תמיד בהתנגשות. רנטה הצילה את המצב והתחילה לדשדש ליד הדלת. הוא קם לפתוח לה.

– "צאי, כלבה טיפשה. מה עשית עם הפרש?"

רנטה זינקה אל החשכה בנביחות קולניות. פרץ רוח עז חדר מבעד לדלת הפתוחה. כשיצא, שמע מאחוריו את קול הטלוויזיה וחש הקלה. אם כך היא הדליקה את המכשיר.

היא מילאה את הכוסיות ביין, למרות שעדיין לא היו ריקות. פתאום קפצה עליה עייפות.

היא התיישבה באותה תנוחה כמוהו, ברגליים פשוטות שעונות על השולחן הנמוך. הם ישבו זה בצד זה וגמעו את היין עד שהסתיים סרט הפשע המשעשע הישן שבו איזו גברת קשישה הרעילה את אויביה בזה אחר זה. היא התנודדה קצת כשעלתה במדרגות.

– "מיד אבוא", אמר. אך היא ידעה שלא יבוא. כמו בפעמים רבות בעבר, יֵשב מול הטלוויזיה כל הלילה. שטוף באורו החיוור של המסך, בוהה מוסח דעת בתמונות המהבהבות, כמו חתול, שכן תמיד היה משתיק את הקול. היא ידעה מה עומד להתרחש, והידיעה היטיבה עימה והרגיעה אותה. זו היתה ודאות עגולה מושלמת. כמו כדור זכוכית חלק בכף היד. היא שקעה בתרדמה.

הגבר נשכב עליה כמו על כברת עשב, בכל כובד גופו. הוא חש את ריחה המוכר, את רכותה האינטימית. היא נאנחה וגופו הגיב כמו מעצמו. היא חיבקה אותו, כאילו נאחזה בו. אמרה דבר-מה אבל הוא לא הבין מה אמרה. הוא החליק בכפות ידיו על מותניה.

– "אתה כבד", מלמלה.

הוא התמהמה ואז עצר. לפתע הבין שמה שמתחתיו אינו אישה, אינו אשתו, אינו גוף של אישה, אלא בן אדם, הבין שאינו שרוע על אישה אלא על סובייקט אנושי כמוהו עצמו, אני קונקרטי אחר, נבדל ובלתי חדיר. אלא שמעבר לגבולותיו הברורים, הוא נותר פריך ומועד להשחתה, עדין כמו גרגר נחלים, כמו עוגייה דקיקה. הרגש המיני נעלם, כבר לא העלה ולא הוריד שהיא אישה, שהיא אשתו – היא הפכה להיות כמעין אח, חבר לכאב, שותף לסבל, שותף לפחד מסכנה המאיימת לבוא. מישהו זר אבל בה בעת קרוב. מישהו שמנופפים לו לשלום כשחוזרים הביתה.

הגילוי היה כל כך לא צפוי, שהוא חש בושה. התשוקה כבתה, הוא ירד מעליה ונשכב לצדה. משך אותה אל גופו וכיסה אותה בשמיכה. היא בכתה. מלמלה משהו, שהפרש איננו. אולי שתתה יותר מדי, חשב לעצמו.

ראשה כאב. היא קמה בשקט להוציא את רנטה. הגבר שכב כשראשו מגולגל בשמיכה, רחוק ממנה, ממש על דופן המיטה. היא בלעה חופן ויטמינים ואספירין. חשה עצמה לא רעננה, מעוכה מן השינה. היא שפשפה את שיניה באריכות וראתה בראי את שערותיה המזדקרות סביב פניה, את עיניה הנפוחות. האם בכתה? כן, היא בכתה. היסטריה. היא צבטה בחוזקה בעור הבטן. הכאב הקל על השנאה העצמית שחשה. בילדותה שמעה שצביטות בגוף גורמות למחלת הסרטן. כך אמר אחד המבוגרים, לא זכרה מי זה היה, כשהבנים היו צובטים את הבנות בחזה.

כשירדה למטה ראתה אותו קורא עיתון על הכורסה בלי מכנסיים ורק חולצה לגופו. קם והכין לה קפה.

– "היי", אמרה.

– "היי", ענה לה.

– "מה נעשה היום?"

– "אנחנו חייבים לעשות משהו?"

– "אחר הצהריים צריך כבר לארוז". הוא הפך דף בעיתון.

– "איך אתה מרגיש?"

– "בסדר", ענה. אחר רגע הוסיף: "ואת?"

לא התחשק לה לדבר, והיא החלה לדפדף באיזה שבועון. לפתע הוצף החדר באור עז מהים. היא לקחה סיגריה ויצאה למרפסת, למרות שעצם המחשבה על עישון גרמה לה בחילה. מרחוק ראתה את הכלבה שהשליכה את עצמה אל שפת המים בניסיון נואל לנשוך את הגלים. איזו טיפשונת הכלבה הזאת, חשבה. היא רעדה מקור.

הוא עלה ללבוש מכנסיים. הכי היה רוצה להתחיל כבר לארוז. כל כך הרבה דברים דחופים ממתינים לו. הוא חש שהחיים חוזרים אליו. כשעבר ליד המיטה ראה את הפיג'מה שלה עם הדובונים על החזה, ולרגע קצר, רגע פריך יותר מהקרח על המגפיים ביום חורף נעים, מצא בתוכו פנימה את החמימות שחש כאשר היה נרדם כשפניו טמונים בכותונת הלילה שלה, כשהיתה בנסיעות. גם החמימות, כמו התשוקה בלילה, התעוררה בו רק מכוח ההרגל. גל זעם שהיה מוכר לו היטב האט את תנועותיו. עתה הפך לחיה מסתערת לקרב, כולה אסופה ודרוכה. הוא לבש את המכנסיים והידק בחוזקה את החגורה. לא היא היתה על הפרק עכשיו, אלא הוא עצמו – לעולם, לעולם לא ייתן שיפגעו בו שוב. הוא נזכר באותו כאב ישן, אבל הודות לכאב הזה הרגיש עכשיו איכשהו חזק יותר. כאילו יצא למלחמה וחזר ממנה מאושר. כשירד במדרגות ראה אותה מלמעלה – מצונפת על הספה, לא מאופרת, עיניה תפוחות. מחשבה משונה צפה לפתע בראשו: אני ייחלתי למותה ולכן התכערה כל כך.

– "אני יוצא לצלם עוד כמה תמונות".

היא אמרה שתצטרף אליו והוא חיכה לה במרפסת. הם הלכו בכיוון מנוגד לזה שאתמול.

– "תראה", קראה, והצביעה על משהו שכבר ראה בעצמו: פס שמים לבן מעל לים הכחול-כהה ולובן גבעות הגלים, כמו ציור של אמן סיני. ואז הבזק שמש קצר דמוי ברק.

– "ודאי היתה סערה בלילה", אמרה.

על החוף התאספו מצבורי אשפה: אצות, שברי ענפים, מקלות, שלפעמים פתאום נשזר בהם פלסטיק צבעוני. היא פסעה מאחוריו וחשבה לעצמה שמגבו הוא נראה כמו פעם, אבל ידעה שזו אשליה. אי-אפשר להפוך את כיוון הזמן. דבר שכבר קרה פעם לעולם לא יקרה שנית. לעולם. המשפט הבנאלי הזה המם אותה פתאום. לרגע עלה בה רצון לרוץ אחריו, לאחוז בכנף מעילו ולסובב אותו כנגדה, ואז היה מתברר… שמה? מה היה מתברר? הוא צעד קדימה בפסיעות מהירות, התרחק עם הכלבה ועם המצלמה הזאת שלו, והיא כבר לא ניסתה להשיגו. במאמץ הצליחה להדליק לעצמה סיגריה ועתה ישבה על החול ובייאוש החלה למנות במחשבותיה רשימה של כל מה שכבר לא יקרה: מגע כפות הידיים המחשמל, זה המקרי וזה הלהוט, רווי הציפייה; הריח המציף בתשוקה; מבט קצר שדי בו לחדור אל מחשבותיו של האחר; לחשוב את אותן מחשבות באותו רגע; הקִרבה השקטה, הבטוחה בעצמה; כף יד בתוך כף יד – כאילו היה זה מקומן הטבעי היחיד; ההתפעלות מצורתה של האוזן; בקרים המתמשכים עוד ועוד. לאכול מרק בורשט אדום מאותה צלחת. ההכנות הקבועות לקראת הטיול בפארק. באים לעולם עם מזוודה ובה דברים שאפשר לעשות בהם רק שימוש אחד, כמו זיקוק קסמים באגדות, המבזיק ומתכלה באפר.

היא התכוונה לספר לו על מחשבותיה, אבל כבר בדרכם הביתה הבינה שזו היתה תגלית בנאלית, כזו שמביך לחלוק אותה איתו. הוא רק היה מצטחק כאילו היא מפזמת באוזניו מילים של להיט שגור. כל הייאוש הזה שלה הוא לא יותר מבנאלי – מסתבר שגם ייאוש אפשר לחוות רק פעם אחת; וכל השאר יהיו רק העתקים משוכפלים של המקור. ואולי יש בחיים איזו נקודה מסתורית שחוצים אותה בלא יודעין ואחריה הכול נהיה מעין שידור חוזר של מה שפעם התקיים במלוא חד-פעמיותו ורעננותו. הנקודה הגבולית ההיא אולי התרחשה זה עתה, כאן, היום, על חוף הים, ומכאן ואילך יהיו רק פרפרזות ריקות, רפרודוקציות לא מדויקות, תחליפים מזויפים באיכות גרועה.

הם פסעו הביתה בשתיקה, וכמו אתמול ניקתה אותם הרוח העזה מאשמת השתיקה. הוא צעד ראשון עם רנטה, והיא אחריו, פניה סמוקים מהרוח.

רנטה ניסתה להיכנס לבית מחזיקה משהו בין מלתעותיה. הוא עצר בעדה בכף רגלו.

– "מה יש לך שם בלוע, כלבה מגעילה? מה מצאת? איזה דג מת?"

הוא פתח את מלתעותיה בכוח והוציא פיסת עץ צבוע בלבן. כעבור רגע קלט מה הדבר.

– "תראי מה היא הביאה, קרא בהשתוממות".

היא ניגשה אליו, לקחה מידו את פיסת העץ המפוסלת, הלחה מרוק, וניגבה אותה בשטיח הכניסה. זה היה סוסון שחמט, פרש לבן, אבל לא זה של מערכת הכלים שלהם, אלא כלי קטן יותר, מהודר יותר, מעוגל יותר, אולי מלאכת יד. לועו הפעור הזדקר כלפי מעלה וסדק עבר בו למלוא אורכו.

– "איך זה יכול להיות?" אמר. "רנטה, איפה מצאת את זה?"

– "מהים", אמרה האישה, "נפלט מהים".

– "איך זה יכול להיות", חזר, והעיף בה מבט מהיר, מתחמק. "איך הגיע הסוסון הזה לים? ועוד לבן, כמו זה שאבד לנו? זה לא מתקבל על הדעת".

הם ניגשו לכיור במטבח, והיא שטפה את הכלי בעדינות וייבשה אותו במטלית.

הם הניחו אותו על השולחן והתבוננו בו כאילו היה יצור מזן נדיר. גם רנטה הסתכלה, מרוצה מעצמה בעליל. הגבר הציב את הכלי על הלוח, שעליו נחה עדיין פיסת העץ המיותרת. הפרש נראה מוזר ליד הכלים האחרים – כמו מוטציה.

– "נשחק עוד סיבוב?" שאל.

– "עכשיו? הרי אנחנו כבר צריכים לנסוע", אמרה, אבל פשטה את המעיל והתיישבה בהיסוס.

– "של מי היה התור?"

היא לא ידעה. הם ישבו רגע קצר ליד לוח השחמט הפתוח, ואז אמר, כשמבטו מוסב ממנה:

– "סתם התבדחתי".

---

מהדורה מקוונת | פברואר 2024
תרגמה מפולנית: ד"ר חנה הרציג, חוקרת ומבקרת ספרות ומתרגמת ספרות ושירה פולנית. לאחרונה פורסם בתרגומה ספר השירים של המשורר והסופר הפולני, יאצק דנל: כל הערים הרחוקות, הוצאת קשב לשירה, 2022.
דימוי: ניר פפרברג: מתוך: ואלו היו מאורעות הגוף:, ב' 2016, צילום דיגיטלי.

הסיפור "Skoczek" מופיע באסופת הסיפורים Gra na wielu bebenkach, בהוצאת wydawnictwo literackie, 2007.