פרשת נילי
"איפה החתולה של אלעזר?" שאלתי את איה וטיפסתי על מדרגה נמוכה, משקיף על החצר.
עמדנו מחוץ לרכב הנעול שלו, בחניון מתחת לבניין שבו הוא גר, והמתנו לבואו. בשמונה השנים האחרונות אלעזר, איה ואני נוסעים יחד לכל משחקי החוץ של מכבי תל אביב ברחבי הארץ.
ולמרות שמקום הכינוס הקבוע שלנו הוא החניון שמחוץ לדלת ביתו, אלעזר תמיד מגיע אחרון.
את ההמתנה הקבועה לאלעזר, איה ואני מעבירים בדרך כלל בניסיונות נפל ללטף את נילי, חתולת רחוב בעלת פרווה לבנה וכתמים שחורים שאלעזר אימץ במהלך עונת 2010/2011, ושנוטה להתחמם לאורך מרבית שעות היום על מכסה המנוע של רכבו.
הפעם, מכסה המנוע היה ריק.
גורה שחורה, שמעולם לא ראיתי בחצר של אלעזר קודם לכן, רבצה על המדשאה, מלקקת את מבושיה בריכוז.
"באמת לא ברור", השיבה איה.
גם כשאלעזר הופיע כעבור רבע שעה בפתח הבניין, מתנשף עקב ההליכה הקצרצרה, לבוש כתמיד בחולצת פולו ארוכת שרוולים מתוחה על כרס גדולה, נילי לא יצאה בעקבותיו.
לפני שנכנס לרכב, הוא סקר את החצר בפנים טובות כפניו של ילד. שערו המקורזל, שהגיע בדרך כלל עד עורפו, קוצץ מאז המשחק האחרון שאליו נסענו.
"תגיד אלעזר, איפה נילי?" שאלתי כשנכנסנו שלושתנו אל הרכב, "ומי הגורה השחורה החדשה?"
"זאת?" אלעזר השיב בקול צרוד, סידר את משקפי הראייה שלו והביט בגורה דרך המראה. "צצה בשכונה לפני כמה שבועות", הסביר. "בהתחלה ברחוב, כי נילי לא מרשה לה להיכנס לחצר. ועכשיו היא פה".
"היא חתולה פראית", הוסיף כעבור רגע. אתמול, כשניסה להאכיל אותה, נשכה את ידו.
"ונילי איפה?" שאלתי.
פניו של אלעזר נצבטו.
הוא הביט שוב במראה ופנה אל דרך נמיר.
"נילי נעלמה", אמר.
*
למרות שנים של נסיעות משותפות למשחקים, אני יודע מעט מאוד על חייו הפרטיים של אלעזר. ידוע לי, למשל, שאביו המבוגר מתגורר קומה מעליו באותו הבניין, וששניהם מנהלים יחד את ועד הבית ביד רמה. אך אני לא יודע איך קוראים לאביו, מעולם לא הוזמנתי אל דירתו של אלעזר, והוא מעולם לא סיפר בן כמה הוא – ארבעים? חמישים? – או במה בדיוק הוא עוסק.
על נילי, לעומת זאת, שמעתי הרבה: שהיא נוהגת להירדם מדי לילה כשראשה תחוב בעיקול צווארו, שמעולם לא שרטה אותו, ושמבטיהם נפגשו לראשונה לפני עשור על צמרת עץ פיקוס חלוד ברחוב ז'בוטינסקי. עוד אני יודע שנילי פיתחה חיבה מוזרה לתבשיל חמין עקב חשיפה מקרית, לפני שנים, לאשפתו של שכן חסיד ויז'ניץ, וכמובן, הכרתי היטב את חולשתה הגדולה, שאינה יודעת שובע, לבאשת נעלי "קרוקס".
"אני מצטער לשמוע, אלעזר", אמרתי.
"כן, גם אני", הוסיפה איה.
"מתי זה קרה?" שאלתי.
"ביום רביעי האחרון", השיב אלעזר מיד. "כנראה בערב".
אז, החל אלעזר לגולל בפנינו את סיפור העלמותה של נילי, וסיפורו נמשך לכל אורך הנסיעה למשחק בחיפה.
כשסיים, ביקשתי את רשותו להעלות את הדברים על הכתב.
הוא הסכים.
*
באותו ערב השתתף אלעזר בדיון בבית המשפט. הדיון נגע לסכסוך שכנים מתמשך בינו לבין דייר סרבן תשלומי ועד בשם פרנסואה. בעונת המשחקים האחרונה, פרקים ארוכים מכל נסיעה הוקדשו להתייעצות משפטית פרטנית שניהל אלעזר עם איה, עורכת דין פלילית במקצועה, על אודות תביעתו נגד פרנסואה. במהלך אותן נסיעות התברר לנו כי אלעזר הוא עורך דין מוסמך, אך רישיונו פג לפני שנים.
עם שובו הביתה מבית המשפט באותו ערב היה אלעזר כה נסער ומותש מהשקרים שעמם נאלץ להתמודד בדיון, עד שלא הבחין כי נילי אינה ממתינה לו בפתח חניון הבניין. הוא נכנס לביתו תשוש, ונרדם ברגע שהניח את ראשו על הכר. רק למחרת, כשהתעורר בחדר שטוף אור ולא מצא את נילי מכורבלת אל צווארו, הבין שמשהו אינו כשורה.
כשיצא אל החצר והחל לחפש את נילי במקומות המרבץ החביבים עליה, השעה היתה שמונה וחצי בבוקר.
״היא לא הסתתרה בתוך שיח הגפנית שבו היא אוהבת להתנמנם בשעות הבוקר", סיפר לנו כשחלפנו במהירות על פני מוזיאון הטבע ברמת אביב, "וגם לא בערוגת הפרחים שאת עליהם היא מכרסמת כמעט כל אחר-צהריים, כשהשמש יורדת".
כשלא מצא אותה גם על מכסה המנוע, נכנס אל הרכב והתיישב בכיסא הנהג, בתקווה שנילי תגיח לפתע מאחד הכיוונים, תזנק כהרגלה אל הגג ותביט בו, הפוכה, מקצה השמשה.
אך נילי לא הופיעה.
בזמן שהמתין לה במכונית, שחזר אלעזר בעזרת "גוגל מפות" את תנועותיו ביום הקודם, והסיק שראה את נילי בפעם האחרונה אתמול לקראת ערב, כשליוותה את רכבו אל מחוץ לחניה כשיצא אל בית המשפט.
את המשך אותו היום בילה בבית, יוצא מדי כמה דקות אל החצר.
"בערב, בערך בשעה שבה ראיתי אותה בפעם האחרונה יום קודם לכן, החלטתי לצאת אל השכונה ולנסות לחשוב כמו חתולה בת עשר, לנסות להתבונן במתרחש מנקודת המבט שלה", סיפר לנו אלעזר.
הוא הסתובב במשך שעה ברחובות הסמוכים, בולש אחר תנועות ציפורים, מצבורי אשפה ובעלי כלבים המטיילים עם כלביהם. רק לקראת השעה שבע הבחין סוף-סוף בהתרחשות חתולית מעניינת – תשעה חתולים, שאת רובם הכיר מחצרות השכונה, צעדו במורד ז'בוטינסקי בעקבותיו של קבצן. הקבצן, שגם אותו הכיר אלעזר – גבר צולע, בן שישים, שהעביר את ימיו מלווה בעגלת קניות ישנה של רשת "קו-אופ" – עצר לפני כל פח ופח ברחוב וחיטט בו בחיפוש אחר בקבוקי זכוכית.
בכל פעם שמצא באחד הפחים שייר מזון, השליך אותו אל עבר להק החתולים.
"ניכר היה שחתולי השכונה אוהבים אותו ומרגישים בטוחים בסביבתו", אמר לנו אלעזר. "הבנתי שזו לא היתה הפעם הראשונה שהטקס הזה נערך". אלעזר החל לעקוב אחר התהלוכה מרחוק, תוהה אם גם נילי – כחתולה ותיקה ובעלת מעמד ברחוב – נוהגת להצטרף אל התהלוכות הללו מפעם לפעם ללא ידיעתו. אולי אתמול צעדה עם הדבוקה והתרחקה כל כך מהחצר בעקבות הקבצן עד שאיבדה את דרכה?
תהלוכת החתולים התפזרה מול תחנת רכבת צפון. כשהקבצן נותר לבדו, חצה אלעזר את הכביש, נעמד לצדו והציג עצמו כבעליה של חתולה ממעלה הרחוב שנעלמה אמש. בשעות האחרונות הוא מסתובב בשכונה ומחפש אותה, הסביר לקבצן, והוא רק רצה לשאול אם ראה במקרה באזור ביממה האחרונה חתולה לבנה בעלת כתמים שחורים.
כשהביט בבן שיחו מקרוב, הופתע אלעזר לגלות שבגדיו של זה היו נקיים ומסודרים מאוד, כמעט מעומלנים, ושרכושו המועט היה מסודר וממוין היטב בתוך עגלת הסופר, בקופסאות מהודקות בגומיות בצבע חול.
הקבצן האזין בנחת לדבריו של אלעזר, ושלף סיגריה מתוך קופסת פלסטיק דהויה של "טירת צבי".
״פסטרמה בתיבול דבש, נדמה לי", ניסה אלעזר לדייק, ואז החל לפרט את דעתו על גרסאות שונות של נקניק ה"פסטרמי" – ניו יורקי, איסטנבולי, ישראלי.
"אבל מה הקבצן ענה בקשר לנילי?" התערבה איה, מורגלת היטב בהכוונת עדותו המתפזרת של אלעזר.
"אה, הוא פשוט חייך אליי ואז לחש לאט 'הייל היטלר', השיב אלעזר. "אני חושב שהוא פסיכופת".
*
למחרת שיחתו הקצרה עם הקבצן התעורר אלעזר בשעה חמש לפנות בוקר במטרה לתפוס את שלמה, איש משאית הזבל של השכונה, ולברר עמו אם ראה במקרה את נילי באחת החצרות במהלך מסלול פינוי האשפה.
שלמה, גבר בן חמישים בעל פנים רזות ופדחת גלויה, היה אחד משני האנשים היחידים בשכונה שנילי נעתרת לליטופיהם.
מדי בוקר, הסביר לנו אלעזר, כששמעה את תזוזת הפחים, נהגה נילי לזנק אל החצר מבעד לסורגי החלון ולפקח על ריקון מכלי האשפה. בדרך כלל, לפני שחזר למשאית, נוהג שלמה לעצור לרגע וללטף אותה.
שלמה, שהבחין גם הוא בהיעדרה של נילי מאזור הפחים, השיב לאלעזר כי לצערו לא ראה את נילי בחצרות הבניינים הסמוכים.
לאחר שיחתו עם שלמה יצא אלעזר אל רחוב ז'בוטינסקי הריק והתיישב על ספסל. הוא המתין שם להגעתו של צוות מטאטאי הרחובות, נרדם, והתעורר כעבור עשר דקות למשמע מתז לחץ מים ששטף את המדרכה המקבילה. ארבעה מנקים אריתראים צעדו שם, בדבוקה אחת, ואלעזר קם מהספסל כשתמונתה של נילי כבר מוכנה על מסך הטלפון הנייד שלו. אך כשניגש אליהם הופתע לגלות כי ארבעתם אינם מדברים עברית. כשכל ניסיונות התשאול כשלו, החליט לגשת אל תחנת התברואה של שכונות הצפון, לאתר את האחראי על מנקי הרחובות, ולבקש ממנו לשמש כמתורגמן.
השעה היתה שש וחצי בבוקר כשאלעזר הגיע אל מתחם התברואה. זה היה ביקורו השני במקום. בפעם הקודמת ביקר כאן כנציג ועד הבית, בשעות הערב, כשהתעניין לפני כמה שנים ברכישת פח. אז היה המתחם נטוש, אך לפנות בוקר גילה להפתעתו מתחם שוקק משאיות ופעילות של צוותי תברואה. לאחר שיטוט קצר בין הרכבים הבחין בקרוון משרדי ארוך שבו שכן החמ"ל החולש על כל פעילות התברואה בצפון תל אביב. הוא נקש על הדלת ונכנס פנימה, אל חדר שדמה מאוד לחדר תדריכים פלוגתי – לוח משימות מחיק, מתקן מים וכוסות חד פעמיים לקפה או לשתייה קרה.
אחד מעובדי חמ"ל התברואה, גבר בן כחמישים בעל משקפי ראייה גדולים שהזכירו לאלעזר את משקפיו של הרמטכ"ל לשעבר משה בוגי יעלון, ניגש אל האורח הבלתי קרוא וביקש לברר מה מעשיו בתחנת התברואה לפנות בוקר.
אלעזר סיפר על היעלמותה של נילי, על השיחה עם שלמה ועל ניסיון התשאול הכושל של מנקי הרחובות, ואיש החמ"ל השיב שלמיטב ידיעתו מזה שבוע ימים לא הגיע אל התחנה אף פגר של חתול.
"אני לא מחפש פגר של חתול", מיהר אלעזר לתקן.
הוא מחפש חתולה שהלכה לאיבוד, ורק מבקש לבדוק אם האדם הממונה על מנקי הרחובות באזור כיכר המדינה דובר תיגרינית ויכול לשוחח עמם ולשאול אם ראו חתולה לבנה בעלת כתמים שחורים. זה הכול.
האיש במשקפי משה בוגי יעלון לא ידע על קיומה של שפה תיגרינית ולא הכיר אישית את הקבלן שמטפל בהעסקתם של מנקי הרחובות באזור כיכר המדינה. הוא הציע לאלעזר להתקשר בעניין למוקד הראשי של מחלקת התברואה, היושב בבניין העירייה באבן גבירול ומרכז את איסוף הפסולת בכל רחבי תל אביב במשך עשרים וארבע שעות ביממה. אם אלעזר רוצה, הוא גם יכול להתקשר מפה.
ויקי, טלפנית המוקד שקיבלה את שיחתו של אלעזר מחמ"ל התברואה, התגלתה כעבור כמה שאלות כסגנית מנהלת המוקד כולו. היא ענתה לשיחה באופן חריג, הסבירה, עקב השעה המוקדמת – תושבים לא מתקשרים בשעות האלה בדרך כלל, ולכן כל טלפני משמרת הבוקר נמצאים עדיין בחפיפה.
אלעזר הופתע שעל אף תפקידה הבכיר ויקי לא הפגינה כל גינוני שררה ואף הציעה לחייג בעצמה אל מוקד הווטרינריה. לשם, הסבירה, מפנה המוקד הראשי של העירייה כל דיווח על חתול או כלב רחוב תל אביבי פצוע.
אל מוקד התברואה שלה מופנים הדיווחים רק כאשר פקח המחלקה הווטרינרית מעדכן על חיה מתה, כזו שלא נותרה עוד דרך לטפל בה.
גם לטלפנית מוקד הווטרינריה שענתה לשיחה של ויקי קראו ויקי, ולבקשתה של ויקי-תברואה בדקה ויקי-וטרינריה את דיווחי השבוע ביומן התחנה. היא מצאה רק רשומה אחת שיכולה היתה להיות רלוונטית, מאת פקח בשם ויקטור, שנשלח אל הרחוב של אלעזר למחרת היעלמותה של נילי עקב דיווח על חתול פצוע.
לפי הדיווח, כשוויקטור הגיע למקום הוא מצא בחניית הבניין חתול אפור מת.
"חתול אפור?" אלעזר חזר על התיאור.
"כן, חתול אפור", השיבה ויקי-וטרינריה. "זה מה שוויקטור כתב".
"אז זו לא נילי!" התערבה ויקי-תברואה בקריאת שמחה. "נילי היא חתולה לבנה-שחורה".
"נכון", אמר אלעזר.
לאחר שנפרדו מוויקי-וטרינריה, שאלה ויקי את אלעזר אם הוא מעוניין לחפש דיווחים על נילי ביומן של מחלקת התברואה. היא מעולם לא נתקלה באדם שהתקשר למוקד כדי לחפש את החתולה שלו, אמרה, ולכן היא מוכנה לחרוג עבורו ממנהגה ולעבור איתו במוקד על כל הדיווחים מהימים האחרונים. אלעזר הודה לה, ואף שכבר ידע איזה סוג של דיווחים על חתולים וכלבים מגיעים אל המוקד של ויקי, עלה על תל אופן ומיהר אל בניין העירייה.
מוקד התברואה של ויקי היה שונה מאוד מקרוון החמ"ל שבו ביקר כמה שעות קודם לכן. במרכזו של חלל עבודה פתוח ומרווח, רצוף מסכים, טלפונים ומחיצות זכוכית, ישבו שלושה טלפנים שניהלו את כל פעילות התברואה בעיר. ויקי התיישבה עם אלעזר אל אחד השולחנות, ואחרי דקות ארוכות של גלילת והצלבות נתונים איתרה רצף של שבעה דיווחים על חתול פגוע ברחוב ז'בוטינסקי בערב שבו נילי נעלמה.
אל אחד הדיווחים, שנמסר מאת אישה שהבחינה בחתול פצוע בחניית הבניין שלה, צורפה תמונה.
ויקי שאלה את אלעזר אם הוא רוצה להביט בתמונה, או מעדיף שהיא תציץ בה לבד ורק תתאר לו מה היא רואה.
"לא, אני רוצה לראות בעצמי", הוא השיב, וויקי פתחה עבורו את הקובץ. "התמונה היתה מטושטשת מאוד, כאילו מי שצילם אותה עשה את זה מבלי להסתכל", סיפר אלעזר כשחלפנו על פני תחנת הדלק בכניסה לגבעת אולגה. קשה היה לו להבין מה בדיוק רואים, אז הוא שאל אם ניתן ליצור קשר עם המדווחת כדי לדבר איתה ישירות. ויקי השיבה שלא, היא לא יכולה למסור לאלעזר שם או מספר טלפון של מדווחת מטעמי פרטיות, אבל היא כן יכולה להתקשר בעצמה ולנסות לדלות עוד פרטים.
הדבר הראשון שאלעזר דמיין כששמע את קולה של המדווחת מבעד לאפרכסת של ויקי היה אישה עייפה ורצינית, "עם קול של מתכנתת, או אולי ראשת צוות בכירה". לשאלתה של ויקי השיבה האישה המדווחת שאין בידיה תמונות נוספות של החתול הפגוע, היא מחקה את כולן מיד, ולמען האמת היא גם לא כל כך רוצה לנסות להיזכר בכל העניין כי המראה לא היה טוב. בזמן שהן שוחחו ויקי חזרה פעמיים על שמה של המדווחת, "דנה", ואלעזר לא היה בטוח אם עשתה זאת בטעות או שניסתה לתת לו רמז כדי שיוכל להמשיך את עבודת הבילוש בכוחות עצמו. בזמן שהקשיב לשיחתן הקצרה של ויקי ודנה, המשיך אלעזר להביט בתמונה, שנותרה פתוחה על המסך. הוא הצליח, לפי זווית הצילום, לזהות שמדובר בחניה של בניין שנמצא מהעבר השני של רחוב ז'בוטינסקי.
נדמה היה לו שהוא גם מזהה, בחלקה התחתון משמאל, מקטע פרווה לבנה ועליה כתם שחור זעיר.
*
לאחר שנפרד מוויקי ועלה שוב על התל אופן, דיווש אלעזר חזרה אל רחוב מגוריו. כשהגיע אל כיכר המדינה החל לעבור בכל כניסות הבתים שמצדו השני של הרחוב, הצד שהעריך כי ממנו צולמה התמונה. הוא עבר חמישה בניינים עד שאיתר פתקית אינטרקום שעליה הופיע לראשונה השם "דנה", שהתגוררה עם אדם בשם ירון ביטרון.
אף שלא היה בטוח שדנה ביטרון היא הדנה הנכונה, ואף שהעריך כי אם יידרש להסביר כיצד איתר את מקום מגוריה ההסבר שלו עלול שלא להתקבל בעין יפה, החליט לצלצל באינטרקום בכל זאת.
״עמדתי שם ליד החניה שבה הכול קרה, וחשבתי שדנה ביטרון אולי יודעת לאן פינו את נילי", הסביר לנו אלעזר קצת אחרי בריכות הדגים של מעגן מיכאל. "דמיינתי את נילי שוכבת פצועה באיזשהו כלוב, ולא מבינה איפה אני ולמה אני לא מגיע. הייתי חייב לבדוק".
הוא צלצל כמה פעמים, אך מביתה של דנה ביטרון לא היתה תשובה.
לפני שעזב את החצר הבחין אלעזר במדבקה צהובה קטנה על דלת הכניסה, שהודבקה שם מטעם חברת הניהול של הבניין – "מוטי היינריך ניהול נכס". כסגן יושב ראש ועד הבית בבניין בעל סדר גודל דומה, העריך כי חברת הניהול ודאי עודכנה על ידי מי מהדיירים בהימצאותו של חתול פגוע בחצר, ואולי אף הספיקה לטפל בפנייה לפני העירייה. במדבקה הופיע מספר הטלפון של החברה, אך כשחייג את המספר, גם שם לא ענה איש. מכיוון שעדיין לא החזיר את התל אופן לתחנת העגינה, החליט אלעזר לדווש מיד מחצר הבניין של דנה ביטרון אל משרדי "מוטי היינריך ניהול נכס", ששכנו בסמטה קטנה בקרבת שדרות נורדאו. כשעצר, כעבור עשרים דקות, בחצר בניין מגורים נמוך קומות, הופתע לגלות שמוטי היינריך כנראה לא ניהל את הנכס בעצמו, שכן על דלת הכניסה לבניין לא הופיעה מדבקה של חברת הניהול מוטי היינריך.
גם כאן איש לא ענה לצלצול באינטרקום, ואלעזר השאיר למוטי היינריך הודעה במשיבון.
את צהרי אותו יום, סיפר לנו אלעזר כשעמדנו בפקק ארוך בכניסה לחיפה, נאלץ להעביר במחויבות קודמת – שמירה על אחייניתו.
"רגע, יש לך אח?" שאלתי אל אלעזר.
אלעזר הנהן. יש לו אח אחד, רופא, בתל השומר.
לפנות ערב, עם תום השמרטפות, חזר אל הבניין של דנה ביטרון וצלצל שוב באינטרקום.
*
הקול הנשי שענה ללחיצתו של אלעזר נשמע לו עכשיו, דרך האינטרקום, עדין הרבה יותר מהקול ששמע מבעד לאפרכסת של ויקי. "זה היה קול של פסיכולוגית", פירש, "או אולי של מנהלת מחלקה". כששאלה דנה ביטרון מי מדבר, הציג עצמו אלעזר כשכן מבניין סמוך וכבעליה של חתולה שנעלמה לפני יומיים מביתה ואולי נמצאה כאן, פצועה, בחניה. הוא לא הסביר כיצד ידע שדנה ביטרון מצאה חתולה פצועה בחניה שלה, וכמובן לא פירט כיצד איתר את כתובתה, אך דנה ביטרון גם לא שאלה. היא רק ביקשה, בקול מהורהר, שיתאר איך נראתה החתולה שלו.
כשנקטה לשון עבר, "נראתה", אלעזר התכווץ.
הוא תיאר באוזניה את נילי באריכות (כולל הכתם המשולש יוצא הדופן שעיטר את אפה), אך באמצע דבריו התערבה דנה ביטרון והתנצלה – קשה לה להיזכר בפרטים. היא לא יכולה. החתולה הפצועה שראתה בחניון שלה ממש לא היתה במצב טוב, ורק מתוך רחמים ותקווה שאפשר יהיה לגאול אותה מייסוריה דיווחה למוקד העירייה ולחברת הניהול של הבניין. כשירדה לחניה למחרת בבוקר, החתולה כבר לא היתה שם. אין לה מושג מי פינה אותה. היא מצטערת, סיכמה את דבריה, ומקווה מאוד שאלעזר ימצא את החתולה שלו.
"עכשיו אני צריכה לחזור ללמוד", סיימה, ואלעזר רצה מאוד לשאול אותה מה היא לומדת, אבל התאפק.
"טוב, אז נתראה בפנים?" שאל אלעזר אותי ואת איה כשיצאנו מהרכב בחניה מאולתרת – שביל לא סלול שקני סוף גדלו פרא משני צדיו, ושממנו כבר אפשר היה לראות את אורות המגרש, ולשמוע את שירת הקהל.
לפני משחקי חוץ במגרשים רחוקים, אלעזר נוהג להקיף את האצטדיון ולבדוק מה התחדש בסביבה מאז ביקורנו האחרון, בעונה הקודמת.
איה ואני, בינתיים, נכנסים אל היציע ותופסים שלושה מקומות ישיבה.
לעתים, עקב התארכות סיורו, אלעזר מצטרף אלינו רק אחרי שריקת הפתיחה של המשחק, ולפעמים, אם גילה תגלית מסעירה במיוחד, גם אחרי השריקה לתום המחצית הראשונה.
הפעם הופיע אלעזר ביציע בדקה השמינית למשחק, אוחז בהמבורגר ובשתי שקיות צ'יפס שקנה בהמבורגרייה חדשה בצדו השני של האצטדיוןֵ, שמשתמשת בבשר מעמק יזרעאל.
לאחר שהתיישב, ביקשתי מאלעזר שימשיך את הסיפור בנקודה שבה הפסיק כשנפרדנו.
"אחרי השיחה עם דנה ביטרון חזרתי הביתה והתחלתי לחפש את הטלפון של מוקד הווטרינריה", סיפר אלעזר. מכיוון שלא היה אפשר להבין איך נראה החתול הפגוע שמצאה דנה ביטרון, הוא החליט לנסות לברר ישירות עם הווטרינר העירוני אילו חתולים הגיעו אליו לטיפול בימים האחרונים. להפתעתו, מספר הטלפון של המוקד לא נמסר באתר העירייה; נמסרה רק כתובת, רחוב ש"י עגנון 1, ואלעזר הופיע שם בשעת בוקר מוקדמת למחרת.
בשונה מהמתחם העירום של חמ"ל תברואה, את גדרות מתחם הווטרינריה כיסתה צמחייה עבותה, "אולי כדי שבעלי החיים המוחזקים בפנים ירגישו ביטחון", ניחש אלעזר. אך כמו במתחם התברואה, גם כאן איש לא שאל למעשיו כשנכנס, וכעבור שיטוט קצר איתר את הקרוון שבו פעל המוקד – חדרון צר וצפוף שהכיל שלושה אנשים.
אל מכתבה אחת ישבו גבר ממושקף ומתולתל בגיל העמידה ולצדו גבר צעיר יותר, מזוקן וספורטיבי למראה, שהזכיר לאלעזר שוטר יס"מ. מעברה השני של מכתבה אחרת ישבה מוקדנית בעלת שיער חום קצר, שלא נראתה או נשמעה כמו ויקי-וטרינריה.
לאחר שאלעזר הציג את עצמו בפני הנוכחים כבעליה של חתולה לבנה בעלת כתמים שחורים בשם נילי, וביקש לדעת אם החתולה שלו הגיעה בימים האחרונים לטיפול בתחנה, שאל האיש המבוגר אם הוא יכול לראות תמונה.
אלעזר הציג לו את התמונה שניסה להראות יומיים קודם לכן למנקי הרחובות ברחוב ז'בוטינסקי, ואחרי שהווטרינר התבונן בה כמה רגעים הוא הצהיר שהחתולה הזו בטוח לא הגיעה הנה בימים האחרונים, משום שחתולה יפה שכזו היה זוכר בוודאות.
"מי היה הפקח התורן לפני יומיים?" פנה הווטרינר אל המוקדנית.
אך עוד לפני שזו הספיקה לענות השיב אלעזר "ויקטור", וכשאמר זאת, האיש הצעיר והמזוקן שישב לצדם, שוטר היס"מ, הרים את עיניו ממסך הטלפון הנייד ושאל "מה?"
לאחר שחזרו באוזניו על הסיפור, אישר ויקטור כי אכן קיבל קריאה באותו לילה על חתול פצוע בחניה בבניין ברחוב ז'בוטינסקי. הוא העריך שהחתול נפגע בכביש הראשי וגרר עצמו אל החניה בשארית כוחותיו. לצערו, כשהגיע אל הנקודה מצא חתול מנומר מת, ולא נשאר לו מה לעשות חוץ מלקרוא לתברואה.
"חתול מנומר?" אלעזר שאל, מודאג.
בשיחה בין שתי הוויקיות דובר על חתול אפור.
"כן, הוא היה מנומר", חזר ויקטור, ואלעזר שאל אם הוא יכול לראות את הדיווח המקורי ביומן. לוויקטור לא היתה התנגדות, וכשארבעתם עברו על הכתוב הם גילו שוויקטור דיווח על חתול אפור, ולא על חתול מנומר, שאותו מצא בחניה של דנה ביטרון בשעה שמונה בבוקר, ולא בלילה.
לאור הסתירות בין הגרסאות, אלעזר קיווה לרגע שוויקטור פשוט התעצל לנסוע למקום בעצמו ורק מילא דו"ח על בסיס התיאורים שקיבל, ושלמעשה הוא מעולם לא ראה את החתול המנומר או האפור שעליו סיפר. אך כששאל את ויקטור בתמימות איך נראתה החניה שבה מצא את החתולה, תיאר אותה הפקח במדויק.
הוא מילא את הדו"ח בסוף המשמרת, הסביר, בבוקר למחרת, כשכבר היה עייף מאוד. כנראה התבלבל בפרטים כשכתב. הוא הרי לא חשב שמישהו אי פעם יבוא לבדוק.
*
כשאלעזר סיפר לנו כיצד חזר ממוקד הווטרינריה עצוב ומרוקן מאנרגיה, ואיך לא רצה עדיין לחזור הביתה אז פשוט המשיך לשבת ברכבו, עוצם עיניים ונזכר באופן שבו נילי נוהגת ללחוץ את כריות אצבעותיה אל כף ידו, ישבנו מחוץ לסניף "ארומה" בתחנת הדלק של חוף הכרמל, מתרעננים לקראת הנסיעה חזרה לתל אביב.
המשחק נגמר בתיקו 1:1.
"אוטובוס שעבר ברחוב העיר אותי אחרי חצי שעה", סיפר אלעזר, והניח על השולחן את כוס השוקולד הבלגי שממנה לגם – מוצר חדש שאיתר בתפריט ורצה לנסות.
הוא פקח את עיניו מבולבל, ומצא עצמו בתוך רכבו, בחניית הבניין. אז, כמו מתוך שינה, הכתה בו המחשבה שאם על האוטובוסים הרועשים שעוברים בחלק הזה של ז'בוטינסקי מותקנות מצלמות דרך, אפשר יהיה לצפות בהקלטות הווידיאו שצולמו ברחוב בערב שבו נילי נעלמה.
למחרת בבוקר נסע אל מתחם חברת "דן" בחולון.
"המתחם של חברת 'דן' בחולון נראה כמו מגרש חניה ענקי שיצא משליטה עד שנאלצו לבנות סביבו חומה כדי שלא ימשיך להתפשט", תיאר אלעזר את המקום כשחזרנו אל הרכב. "אצלם כן היה תא שומרים בכניסה", הוסיף, אך שני השומרים המבוגרים שישבו בתוכו לא הבחינו בכניסתו הרגלית של אלעזר דרך שער כלי הרכב.
כשחלף על פניו הבחין כי בתוך התא, על השולחן, עומד מכשיר טלפון קווי ישן, בעל חוגה.
אלעזר החל לשוטט בין מתחמי העבודה הריקים, מחפש שילוט שיכוון אותו אל המקום שבו יושב מוקד הביטחון. טכנאי רכב ספוג שמן מנועים הגיח במפתיע מתוך אחת הסככות והחל לדלוק בעקבותיו, מבקש לדעת מה מעשיו כאן ואיך הוא נכנס. כשאלעזר השיב כי הוא מעוניין לצפות בהקלטות האבטחה של כל קווי האוטובוס של דן שעוברים ברחוב ז'בוטינסקי, מיהר הטכנאי להזעיק את השומרים מהבקתה.
אחד השומרים – גבר בן כשישים, בעל שיער אפור מתולתל – הוציא את אלעזר אל מחוץ למתחם אך הסכים ליצור עבורו קשר עם חדר הבקרה. גם הוא בעלים של חתול בית, הסביר, והוא יכול להבין ללבו. הוא העביר לאלעזר את השפופרת מבעד לחלון התא, ולאחר שיחה קצרה עם אחראי ביטחון בשם ליאור – גבר צעיר בעל קול בוטח ונחרץ כשל מורה לקרב מגע – התברר שהסרטונים אכן קיימים.
ליאור ביקש מאלעזר שימתין רגע, עליו לערוך בירור, וכשחזר אמר שלא ניתן לעשות בסרטונים כל שימוש חיצוני. כשאלעזר התעקש, נהיה ליאור קצר רוח וניתק את השיחה. מעודד מהתגלית, המשיך אלעזר ישירות אל מרכז הבקרה של חברת הנסיעות "מטרופולין" בכפר סבא.
את מנהל חדר הבקרה של חברת "מטרופולין" תיאר אלעזר באוזנינו כ"גבר אדיב, לבן צדעיים, בחליפת פולגת", שהוזעק על ידי פקידת הקבלה עם הופעתו של אלעזר מאחורי הדלת השקופה. הוא הקשיב לאלעזר ממושכות, מהנהן ומהמהם, תוהה כנראה כיצד הצליח האורח לעבור את השומר שבכניסה. כשאלעזר סיים, אמר שהוא מבין ללבו ומאוד היה רוצה לעזור, אך לצערו, קו האוטובוס שלו בז'בוטינסקי הוא תולדה של מכרז ישן, בן ארבע שנים ויותר, ולא הותקנו בו מצלמות דרך.
"וזהו", סיכם אלעזר, כשחלפנו על פני הארובות של תחנת הכוח בחדרה, "זה היה אתמול, ומאז אין חדש".
*
כעבור שבוע המתנו איה ואני ליד רכבו של אלעזר לקראת הנסיעה למשחק של מכבי בבאר שבע.
גורת החתולים השחורה ישבה לצדנו על המדשאה, קרובה מאוד לדלת הנהג.
כשאלעזר הגיח מתוך הבניין כעבור רבע שעה, זינקה הגורה לעברו והתחככה קצרות ברגליו. הוא הספיק להעניק לה לטיפה אחת לפני שנמלטה, מרוצה, אל אזור הפחים.
"תגיד, יש חדש עם נילי?" שאלתי כשנכנסו אל המכונית.
במהלך השבוע שחלף מאז הנסיעה לחיפה לא הפסקתי לחשוב על מסע החיפושים של אלעזר, על אהבתו העצומה לנילי ועל היחס ההפוך שבין הזמן והמאמץ שהשקיע בליקוט כל פרט אפשרי על אודות הערב שבו נעלמה לבין העובדה שהוא נותר, ככל הנראה, האדם היחיד בסיפור שאינו יודע, או שאינו מוכן להבין, מה אירע לה.
לפעמים כדי לא לראות דבר מה, צריך רק להמשיך להתבונן בו.
"לא, לא ממש", השיב אלעזר.
"אה, בעצם מוטי היינריך חזר אליי לפני יומיים", הוסיף כעבור רגע. מר היינריך אישר שאמנם קיבל קריאה בנושא פגר חתול הדורש פינוי מחניה בבניין, אך כששלח לשם מנקה למחרת בבוקר, החתול כבר נעלם.
"אני מרגיש אשם", אמר אלעזר בתום שתיקה קצרה, בשעה שניווט את רכבו אל מחוץ לחניה. "אני לא יכול להפסיק לחשוב איך דווקא באותו ערב גורלי לא שמתי לב מה קורה בשכונה, הרי ביום רגיל אני שם לב לכל ציפור קטנה שיושבת על עץ".
אם רק היה רואה אותה, הוסיף, אולי היה מצליח להציל אותה. וגם אם לא היה מציל אותה, לפחות היה מביא אותה לקבורה ראויה בחצר, הקבורה שהגיעה לה.
"אלעזר, אני לא חושב שיש חתול בעולם שזכה למסע לוויה מפואר כל כך כמו נילי", אמרתי.
״או בן אדם", הוסיפה איה.
אלעזר אותת והשתלב באיילון דרום.
"אבל בגזרת הגורה השחורה דווקא יש התקדמות", אמר, אחרי שתיקה ארוכה.
בימים האחרונים היא התחילה לחכות לו מחוץ לרכב, כמו נילי. כשהוא נכנס או יוצא מהמכונית היא ניגשת אליו, מייללת, מתחככת בקרסוליו. היא גם כבר מסכימה לאכול מהמזון שהוא נותן לה, סיפר, ואפילו נדמה לו שהיא התחילה קצת להשמין. היא עדיין שורטת ונושכת לפעמים, אז הוא עוד לא מכניס אותה אל הדירה.
אבל אתמול, כששב הביתה לפנות ערב, חשב בפעם הראשונה לתת לה שם.
מהדורה מקוונת | פברואר 2022
הסיפור נכתב בזמן שהות כותב בבית שלום אש בבת-ים.
דימוי: טליה רז, קחי אותי, מראה הצבה, 2021, קרדיט צילום: הדר סייפן. מתוך: קחי אותי
