פתאום, הכול היה אחרת!
אנה: יש איזה ספר שיש בו שני גברים שהולכים לאנשהו, נוסעים מחוץ לעיר לחופשה, אני חושבת, משהו כזה. אז הם הולכים ביער, והם רואים ציפור דרור מתה. והציפור המתה תלויה מענף על חוט.
זוהר: קריפי.
אנה: כן, משהו בציפור המתה הזאת היה מאוד קריפי, כמו איזה סימן אפל. והם אומרים אחד לשני, אה, זה סימן. הם אומרים, רגע רגע מה זה הסימן הזה? מי תלה את הציפור הזאת? למה תלו פה את הציפור הזאת? הם חושבים שיש סיבה מיוחדת לעניין של הציפור התלויה. והם לא מניחים לזה, הם חוזרים לזה שוב ושוב: הדרור, הדרור, הדרור. ואז, בהמשך, עוד דברים קורים. הם מתחילים לראות עוד דברים.
סופיה: כאילו כל דבר שהם רואים נהיה כמו איזה…
אנה: כן, הם רואים את כל הדברים האלה כמו… רמזים.
סופיה: כאילו זה מסר שנשלח אליהם.
אנה: כן, בדיוק, מסרים אפלים שמיועדים להם. וזה רנדומלי לאללה, והם ממשיכים לחפש את הרמזים האלה, לאורך כל החופשה שלהם. הם מתארחים בבית של איזו משפחה ו… בכל מקום שהם הולכים הם מוצאים עוד רמזים. נניח, יש חריץ ברצפה של המטבח שנראה כמו חץ. ואז בתקרה של החדר שלהם יש סדק שנראה להם גם כמו חץ, ושני החצים מצביעים לאותו הכיוון.
סופיה: כל מה שסביבם הוא מסר.
אנה: כן.
זוהר: היי, תראו, יש פה ערימה של ספרים על הספסל.
אנה: מה הקטע של אנשים לזרוק ספרים ברחוב, כל העיר מלאה ספרים זרוקים.
(סופיה נעצרת ליד הספרים ומסתכלת עליהם. זוהר ואנה ממשיכות ללכת)
סופיה: אה וואו, אני מכירה את הספר הזה. זה ממש ישן.
זוהר: מה זה?
(סופיה חוזרת בריצה לזוהר ואנה)
סופיה: "מכונת הזמן". מאת אורסון וולס.
זוהר: את מכירה את זה?
סופיה: כן, אני… אני קראתי את זה, אבל לפני מיליון שנה.
זוהר: על מה זה?
סופיה: זה על… מממ… מסע בזמן.
זוהר: וואלה.
אנה: זה ספר שנכתב בסוף המאה התשע-עשרה, והוא היה הפעם הראשונה שכתבו על מכונת זמן. כאילו, מסע בזמן שאנשים יוזמים.
סופיה: למה את מתכוונת, "אנשים יוזמים"?
אנה: כאילו, לא מסע בזמן שהוא איזה משהו דתי או כאילו למישהו היה חלום או התגלות או הזיה… תחשבי, זאת מכונה. מכונת זמן. זה כאילו…
זוהר: תעשייתי.
אנה: כן, תעשייתי. משהו שאדם בנה כדי להיות מסוגל לנסוע בזמן מיוזמתו.
סופיה: ומה הסיפור?
אנה: אני לא זוכרת בדיוק, אבל נדמה לי שיש איזה גבר שנוסע בזמן והוא מגיע לעתיד, ובעתיד בני אדם התפתחו לשני זנים שונים. אני לא זוכרת את השמות שלהם, אבל זן אחד הוא מין אנשים טיפשים ושמחים כאלה, לא מתוחכמים, שלא ממש מסוגלים לעשות יותר מדי, הם רק מתרוצצים עירומים ואוכלים פירות ומתגוששים ומתגלגלים על הדשא. והם שמחים ומרוצים וצוחקים כל הזמן ואין להם דאגות. והזן השני הוא אנשים שחיים מתחת לאדמה, זה זן… איך אומרים…
זוהר: תת-קרקעי.
אנה: כן, זן תת-קרקעי, הם חיים במחילות ובמערות וכאלה. והם מאוד חכמים ומתוחכמים ויש להם כל מיני טכנולוגיות משוכללות אבל הם לא יוצאים החוצה, והם עצובים ומודאגים וכועסים. והם אוכלים את הזן של האנשים השמחים. כאילו, בגלל שהם מתוחכמים כאלה אז הם יודעים לצוד אותם והם אוכלים אותם.
סופיה: אה, אז בעתיד בני האדם התפתחו לכדי שני הפכים.
אנה: כן שני הפכים שכאילו… לא יכולים להתקיים יחד.
סופיה: לא לא, כי הם אוכלים אותם.
(הולכות ברחוב. מכונית עוברת. חתול מיילל. סופיה לוגמת מהבירה שלה. זוהר מהמהמת)
זוהר: בעצם גם לנו יש מכונות זמן.
אנה: מה זאת אומרת?
זוהר: כי… בעצם… ספרים הם בעצם מכונות זמן. כי מה קורה בעצם, את פותחת ספר, ואז את… נשלחת לתקופה שהספר נכתב בה. או לתקופה שמסופרת בסיפור.
סופיה: נכון! את כאילו משוגרת לזמן של המחשבות והרעיונות של מי שכתב את הספר, שחי במאה התשע-עשרה. אז את בעצם נשלחת לתקופה אחרת. ואז, כשאת סוגרת את הספר, את חוזרת לעכשיו, לתקופה הזאת.
אנה: זהו בדיוק.
סופיה: אז גם זה מסע בזמן שאנשים יוזמים.
אנה: כן.
(אנה מועכת את פחית הבירה הריקה שלה וזורקת אותה לפח)
סופיה: גם שלי ריקה.
זוהר: גם שלי.
(גם סופיה וזוהר מועכות וזורקות את הפחיות שלהן)
זוהר: כל מסע בזמן הוא מיוצר על ידי בני אדם. כי…
(הולכות ברחוב. צפירות מכונית ברקע)
זוהר: כי זמן הוא דבר אנושי. הוא תפיסת זמן של אנשים.
(הן מתקרבות לבר מלא באנשים. בבר מושמע השיר "Tainted Love" של להקת Soft Cell. אנשים מדברים וצוחקים בקול. זוהר, סופיה ואנה חולפות על פני הבר וממשיכות ללכת)
זוהר: נכון?
סופיה: כן. זו מחשבה ממש יפה.
זוהר: מעשה ידי אדם.
אנה: ללא מגע יד אדם.
סופיה: אדם.
זוהר: איש. אנשים.
סופיה: ראיתן כמה מכוניות כחולות חונות פה אחת ליד השנייה?
זוהר: לא ראיתי. זאת פיאט?
(אנה צוחקת)
סופיה: לא זה וולק…
אנה: וולקס…
זוהר: פולקסוואגן.
(אנה צוחקת)
זוהר: מכירות את המשחק "פאנץ׳ באגי"?
סופיה: Punch buggy no punch backs!
זוהר: נכון!
סופיה: ברור שאני מכירה את המשחק הזה.
זוהר: לא, את צעירה מדי.
סופיה: לא לא, אני מכירה.
זוהר: לא לא, את צעירה מדי.
סופיה: לא, באמת! כאילו, אולי אני לא בדיוק מכירה את הכללים… את לא אמורה לתת למישהו בוקס?
אנה: אין מושג על מה אתן מדברות.
סופיה: את לא מכירה את Punch buggy no punch backs?
אנה: בחיים לא שמעתי על זה.
זוהר: Punch buggy no punch backs!
(סופיה צוחקת. הן הולכות ברחוב. מכונית צופרת ברקע)
אנה: למה בוקסים?
זוהר: אלימות!
סופיה: אבל זה סתם משחק.
(זוהר מהמהמת את השיר "Tainted Love". אנה מצטרפת אליה והן מהמהמות יחד)
אנה: אוי תראו, יש פה קלף.
זוהר: אה!
סופיה: קלף כחול! והוא ליד מכונית כחולה! זה סימן.
אנה: בואו נהפוך את הקלף.
סופיה: ונראה מה הסימן שנשלח אלינו.
(drum roll)
זוהר: אווווו!
(הן מתכופפות להסתכל בקלף)
אנה: שתיים תלתן.
סופיה: two of clubs
אנה: two clubs!
זוהר: אחד אוכל את השני.
(צוחקות. הן הולכות משם)
זוהר: אחד של טיפשים, אחד של עצובים.
סופיה: נראה לי אני רוצה עוד בירה. גם אתן רוצות?
זוהר: כן.
אנה: גם אני רוצה.
(מכונית חולפת)
סופיה: יש פה מכולת.
(דלת הזזה נפתחת. הן נכנסות למכולת. ברדיו מתנגן שיר ברזילאי. הן חולפות במעברים, מסתכלות על מדף, מרימות בקבוקים ובודקות את התוויות. נשמע צליל של בקבוקי זכוכית נוגעים זה בזה)
סופיה: יש מקום ששמעתי עליו שממש בא לי לנסוע אליו, במדבר.
(מתקרבות למקרר. נשמע המהום מקרר)
סופיה: יש שם הר, כמו מצוק סלע כזה, שיש בו חור. ויש סלע שסוגר על החור.
אנה: כאילו הסלע תקוע בחור כמו פקק?
סופיה: לא, הסלע הוא מול החור.
אנה: אוקיי.
(אנה מוציאה פחיות מהמקרר)
סופיה: אז זה לא בדיוק חוסם את כולו. יש סדק.
(אנה מושיטה לזוהר פחית)
זוהר: תודה.
סופיה: אז מה שקורה זה, שברגע מסוים בשנה…
(אנה מושיטה לסופיה פחית)
סופיה: תודה. בשעה מסוימת ביום, אם את עומדת במקום מסוים במדבר, השמש נמצאת מאחורי ההר, ומאירה מסביב לסלע.
זוהר: אוקיי.
סופיה: אז זה עושה איזה אפקט כזה. כי את יכולה לראות את השמש רק דרך הסדק הזה מסביב לסלע.
אנה: א-הה.
סופיה: אתן מבינות?
זוהר: כן.
סופיה: אוקיי, אז בגלל שזה כאילו, לא אור חשמלי, אלא השמש, אז זה לא אור סטטי. אז זה משתנה, זז… זה עושה מין תעתוע כזה.
אנה: בא לכן משהו מאלה?
(אנה מרימה שקית צ׳יפס מרשרשת מהמדף)
זוהר: לא, לא בא לי.
סופיה: לא, גם לי לא. זה עושה מין תעתוע, אשליה כזאת, של אש…
זוהר: אפקט.
(הן הולכות לקופה)
סופיה: כן, אפקט כזה של אש. מסביב לסלע, וזה נראה כאילו הסלע בוער באש.
אנה: אההה…
סופיה: אז קוראים למקום הזה הסנה הבוער.
(הן נעמדות בתור)
אנה: אהה, כי זה כאילו איפה שהם חושבים שה…
סופיה: כן, איפה שהם חושבים שהסיפור הזה קרה.
(אנה מניחה את הפחיות על הדלפק מול הקופאי)
זוהר: מה בעצם קרה שם בסיפור הזה?
(הקופאי סורק את הפחיות)
סופיה: אז, זה היה כש… משה היה במדבר. והוא ראה סנה, שיח כזה, בוער באש.
קופאי: שלושים שקלים.
סופיה: אבל הוא לא נאכל באש. הוא לא… לא נשרף והתכלה.
(אנה מוציאה ארבעים שקלים מהפאוץ׳ ומשלמת לקופאי)
סופיה: שזה, כאילו, לא דבר נורמלי.
(הקופאי מקליד בקופה הרושמת. המגירה נפתחת והוא מוציא עודף ונותן לאנה)
קופאי: בבקשה.
(דלת ההזזה נפתחת. זוהר וסופיה יוצאות לרחוב)
סופיה: אז משה מתקרב לסנה ו… הוא צריך…
זוהר: אהה נכון, הוא צריך להוריד את הנעליים לא?
סופיה: נכון, כי זו אדמה קדושה.
(אנה אוספת את הפחיות מהדלפק. דלת ההזזה נפתחת. היא יוצאת לרחוב)
זוהר: כן! כי זה אלוהים!
סופיה: נכון. קול האלוהים נשמע אליו מתוך הסנה.
(אנה נותנת לזוהר ולסופיה פחיות בירה. שלושתן פותחות את הפחיות)
סופיה: אז אלוהים אומר לו, לעשות כל מיני… נסים. ככה שכשהוא רואה את האנשים…
זוהר: א-הה…
(הן הולכות ברחוב)
סופיה: הם יאמינו שאלוהים התגלה אליו והוא שמע את הקול שלו.
זוהר: מממ…
אנה: כן, כמו הנס הזה של לזרוק את המטה לאדמה והמטה הופך לנחש.
סופיה: נכון.
זוהר: מממ…
(הן הולכות ברחוב. שותות בירה)
זוהר: אני יכולה לזרוק את הפחית שלי לאדמה והיא תהפוך לנחש.
סופיה: אוקיי, וואו.
זוהר: כן. תראו.
(זוהר מועכת את הפחית שלה, משליכה אותה לאדמה, והפחית הופכת לנחש)
אנה: אהההההה!
(שלושתן בורחות מהנחש, רצות וצוחקות עד שהן נעלמות מעבר לפינת הרחוב)
מהדורה מקוונת | אוקטובר 2022
דימוי ראשי:
צילום: טל ניסים
מתוך עבודת החלל והסאונד ״פתאום, הכול היה אחרת!״ של אנה ווילד, המוצגת בתערוכת אמני תוכנית השהות של ארטפורט 2022, ״נונפינינטו״.
