ציורים

הייתי בת 18 כשהגעתי למבחני הקבלה לתואר הראשון בבצלאל. הצגתי בפני הבוחנים כמה קטעי וידאו שעשיתי זמן קצר לפני כן, בהם הופיעו חברים שלי בסיטואציות שונות במהלך היום. הוידאו עסק בתחושת ניתוק מהזמן ומהמקום, זה התבטא במניפולציות לא מתוחכמות של סטופ מושן וסאונד לא מסונכרן. לא ידעתי הרבה על אמנות, אבל כשהבוחנים אמרו לי שמדובר באומנות פוליטית – כנראה בגלל הזהות האתנית של חלק מהמצולמים – המתבגרת המרדנית שבי ידעה לענות שזה לא פוליטי, שזה החיים עצמם.

הרצון לבטל את האידאולוגיות והרעיונות המופשטים כדי להתמקד בחוויה של הפרט הייתה ניסיון להבין אז ממה עשוי היומיום. כשרוטינה הופכת להיות החומר גלם איתו את עובדת את מבינה כמובן שהאישי הוא הפוליטי, אך למרות שפוליטיזציה של רגע מסוים יכולה לעזור לנו לפענח אותו, כשהיא מגיעה מבחוץ היא עלולה לרדד אותו ולהיות כפויה ואלימה.

הציור מאפשר לי תהליכי חשיבה גופניים, תוך כדי פלרטוט תמידי עם פוליטיקת זהויות, אני מנסה למשש את הגבול הנעלם בין הפרטי לציבורי ולהרחיב את הדיון המסורתי על ציור מהתבוננות.

ילנה רוטנברג, ספטמבר, 2017

מהדורה מקוונת | ספטמבר, 2017