קווליה

אני נשען על מכסה מנוע של מכונית לבנה. השמים מתחילים להאדים. יאיר על המדרכה, מדבר עם יפית מהיישוב הסמוך לזה שגרנו בו. אני יכול לראות שהעניין שלהם אחד בשנייה מתלבט לגבי עצמו כמו מישהו שעומד מול מראה ומצטער על הגוף שלו.
הוא נעמד מולי, עם הפער הזה בין השיניים שלו, אומר שהוא שונא את ל"ג בעומר. יפית חולפת על פנינו ומנופפת לי לשלום. אני לא מבין למה הוא אמר את זה, אבל אז אני נזכר שהיה איזה משהו לפני כמה שנים. הוא חזר הביתה עצבני. השפילו אותו במדורות. הוא היה היסטרי כמו תרנגולת שחוטה. אנחנו עומדים ממש מול האדמה שהיו מבעירים עליה את המדורות, בגלל זה הוא אמר. תמיד שנאתי שהוא מדבר ככה – מתחיל שיחה מהאמצע, מצפה שיבינו. לפעמים הייתי עושה לו דווקא – למרות שהייתי מבין, הייתי מושך את ההקשר מהלשון שלו.
עכשיו אני רק מסתכל על המכוניות החולפות ומחכה שהוא יבוא כבר. הרוח מעבירה בי צמרמורת. מהעיניים שלי מתחילות לצאת דמעות, ויאיר שואל למה, אבל אני מרגיש שלא אצליח לומר, שהרוק יפריע לי. אני מנגב את הפנים עם היד, והוא באמת בא. המכונית שלו נעצרת לידנו ויאיר נכנס להתיישב במושב הקדמי, כאילו יש לו איזו זכות ראשונים. אני מתיישב מאחורה והוא מסתובב לעברי, חי אבל דהוי, בצבע שקד. השיער שלו נראה כמו של בובת לגו, מקשה אחת שאפשר לשלוף ולחבר מחדש. אבל העיניים שלו אמיתיות.

היא העירה אותך ואמרה לך שאתה מדכא אותה. היא ביקשה שתבוא איתה לבנק ולא דיברתם כל הנסיעה. "ירוק", אמרת לה. בדרך חזור היא שוב אמרה שאתה מדכא אותה. אולי תחליף תרופות, נראה שהן לא כל כך עובדות. משתיקה שנמשכה שעה וחצי הגרון שלך עבר ישר לצעקות. ניסית לומר שהכדורים עוד לא התחילו להשפיע, לוקח לזה חודש.
"אה", היא אמרה.
חזרתם הביתה ונכנסת למיטה. אחרי חצי שעה, מקופל מול הטלוויזיה, יצאת בלי לומר מילה. לקחת אוטובוס. דמיינת שתאכל משהו טוב. דמיינת פסטה ויין, שתשב על הבר במסעדה שטל היתה האחמ"שית בה. כשיצאת מהתחנה המרכזית אזל ממך האומץ. שדה הכבידה של התחנה לא אפשר לך להיחלץ. קנית פחית XL בפיצוצייה והתיישבת על ספסל, ואז הוא ניגש אליך, אלעד, שהיה ראש הצוות שלך במוקד הפיננסי. עברו כמה – ארבע שנים מאז. הוא קרא בשמך. "מה שלומך?" הוא שאל. אשתו עמדה לידו, נמוכה ממנו בראש וחצי, לגופה צמוד תינוק בבד אלסטי ירקרק. "בסדר", ענית, והבנת שאין לך איך להסתיר את הפחית. תמיד בשיחות כאלה יוצאות ממך תשובות מבלי שחשבת עליהן. כאילו הסוסים בורחים לפני שרותמים אותם לעגלה. אחר כך אתה משחזר את המילים – מה "בסדר"? לא רצית שיראה מה הזמן עשה לך. "טוב לראות אותך", הוא סיכם, ושמעת את הצער נוטף מהמילים.
ניסית להחזיק שם מעמד, אחרי שיצאת מהצבא. בסוף גם שם התפרצת אחרי שתמיר המנהל אמר לך לשלוח כדור עצבים ללקוחה שעיקלו לה את החשבון בגלל טעות של נציג. חצי שנה נציגים העבירו אותה מאחד לשני, ניסית להסביר, אנחנו חשופים משפטית, אבל הוא לא היה מוכן להקשיב. כשסיימת את ה-XL חזרת פנימה לתחנה, נעמדת בתור למקדונלד'ס. התור השתרך עד מחוץ לדלת הזכוכית הפתוחה של הסניף. עמדת שם דקות ארוכות, באוויר החנוק המהול בריחות הבשר, השמן העמוק והבגדים הלחים מהגשם שעל הגופים שמחכים בתור. היא צלצלה. לא ענית.

ציפור עוברת בין החדרים. אני בוהה בעין החמנייה שלה, בעיגול השחור הקטן, בקרום הדק שמקיף אותו, בנוצות הצהובות הזעירות שמסודרות סביבו. היא משילה את הזנב שלה ואחד חדש צומח במקומו. נשל הנוצות שנחת על הרצפה נראה לי כמו משחק של כלבים עשירים, סגול. אני מרים אותו וחושב לקחת. בחדר האחר, היא נעמדת ליד עציץ, קטנה וכתומה-צהבהבה. אני יודע שזו היא כפי שאני יכול לזהות אדם שלא פגשתי שנים. אין לי ספק שזו היא. משהו פנימי שהיא משדרת נותר ברור. אולי לא משהו מהותי אלא המהות עצמה. אולי אני רק חושב שזאת היא בגלל הסמיכות בין החדרים או כי בשניהם היתה רק ציפור אחת.

היא ישבה על הספה של השלוש, ואתה שכבת על הספה של השתיים. היא שאלה אותך מה היא אמרה אז כשהוא התקשר. אמרת לה שהיא אמרה בטח. היא שאלה אם הוא יחזור. לא. היא הלכה למסדרון בצעדים שלה, יחפה, ופתחה את הדלתות של הארון. "ראיתָ את הסמים שהחבאתי?". סתומה. הלכת לממ"ד וטרקת את הדלת. כבר כמה פעמים הסברת לה שעם כל התרופות שהיא לוקחת, היא לא יכולה להתחיל לעשן. בשבעה היא החליטה שזה מה שהיא צריכה. היא היתה אז גם על ציפרלקס ולמוטריג'ין ועוד איזו תרופה. היה יום אחד בשבעה שהיא היתה עצבנית, אבל אלה לא היו העצבים הרגילים שלה. זה ממש נראה כאילו היא התחשמלה מבפנים. היה ברור שזה כימי, מה שעובר עליה. היא היתה מספרת אותו סיפור שוב ושוב, דלוקה, מדברת חזק. שאלת אותה והיא אמרה שלקחה שלושה ציפרלקס כי חשבה שזה יעבוד יותר טוב מאחד. "זה לא אקמול", מפגרת, התעצבנת עליה.
אחרי כמה דקות היא פתחה את הדלת של הממ"ד.
"חברה של סיגל הביאה לי רפואי, אבל עוד לא עישנתי".
שכבת על המיטה והיא נעמדה מעליך, פתחה את החלון.
"את כלבה ומניפולטיבית", אמרת. שנאת את איך שזה נשמע, כאילו אתה יעל בר-זוהר שעונה לעידית לינוביץ'.
"אבל עוד לא עישנתי", היא אמרה.
"תעופי מכאן", אמרת.
"למה?"
"די, תעופי".

אני עומד בדוכן נקניקיות. בכיכר רבין אולי, בשבוע הספר. המוכר לא מתייחס אליי. אישה בת שבעים עוקפת אותי ומזמינה נקניקייה לנכד שלה ולעצמה. כשהם הולכים אני נשאר לבד מול המוכר והוא פונה אליי. מה בשבילך, הוא מחווה עם הראש, אוחז בלחמנייה ביד אחת ובסכין ביד השנייה. אני מנסה לחלץ מעצמי קול ואומר לו, והוא מסתובב למקרר הנירוסטה, רוכן להוציא משם משהו. משהו נזרק לעברי, זו ציפור, נכנסת לדוכן ונעמדת על הלחמנייה הפתוחה. הרגליים שלה ננעצות בבצק, והמוכר מסתובב בחזרה. להכין לך חדש, הוא שואל.

הוא מחכה שכל האנשים שהתאספו יהיו בשקט. מוזר לי לראות אותו ככה. כל מיני בני חמישים עם אפים גדולים ושערות באוזניים, ישובים על כיסאות פלסטיק ירוקים, והוא עומד תחת קשת האבן הירושלמית. הוא מנסה להתחיל לדבר, אבל הוא לא מצליח לאסוף אותם בקולו העדין. מישהי עם שיער מקליש ומשקפיים, לבושה באפור-בז', נעמדת לידו ואומרת לקהל שאנחנו רוצים להתחיל. "עכשיו הוא ידבר… הוא בא אלינו לספר על החיים…? ככה היית מתאר זאת? שלאחר המוות". את המשפט האחרון היא מחווה בידה בתנועה של חצי גלגול שנוטה מטה. אחר כך היא מצמידה את היד לירכה, מנמיכה את הסנטר בשלושה סנטימטרים, ברמז לקידה. הוא לבוש בחולצת הפולו התכלת שלו, מסודרת בתוך ג'ינס. "לא שומעים", צועקים לו מהשורות האחרונות. "אתה יכול להגביר את הקול? לא שומעים", הם ממשיכים, "לא שומעים". אני רוצה לצרוח עליהם שישתקו, אבל במקום זה אני הולך לשירותים ונועל את הדלת.
ישבת במרפסת, שתית קפה ועישנת. בדקת בטלפון מה מסמל בכי בחלום. אתר אחד אמר שזה סימן מבשר טובות. באתר אחר היה כתוב שזה סימן לאובדן ולהדחקה. אתר שלישי הציע שתי אפשרויות: 1. הנפש הבוכה מסמלת צד מודחק של החולם. 2. הנפש הבוכה סובלת ממצוקה במציאות.
היא יצאה למרפסת והסתכלה עליך.

באותו היום נסעתי איתה לרופא השיניים שלה. ״איך אני שמחה שאתה בא איתי״, היא אמרה. היא באמת שמחה, גם כי לא היתה צריכה לנסוע לבד, גם כי הסכמתי לצאת מהבית וגם כי רצתה לפנק אותי כשאני ככה, במשבר. להוכיח לעצמה שהיא כן אמא טובה, אחרי איך שהתנהגה אז כשיצאתי מהצבא. הרגשתי הקלה שזה בסדר מצדה שלא אלך ללימודים. בשלישי, שבוע לפני זה, הוא אסף אותי מהאוניברסיטה, ואמרתי לו שאני חושב לעזוב. היה אפשר לראות שכואב לו. הרגשתי שמילים לא מסתדרות לי. הייתי מגיע להרצאות ולא מצליח לעקוב אחרי המרצים — המשפטים שלהם היו משנים כיוון, מתפתלים, נקטעים, אז כבר הפסקתי לנסות לסכם, קיוויתי שאם אקשיב זה יספיק, אבל לא הצלחתי להבין מה חשוב, ולמושגים הפסיקו להיות גבולות ברורים. מישהי שאלה אם אני מהגאונים האלה שמספיק להם להקשיב והם זוכרים הכול. "כמה קיבלת בפסיכומטרי?", היא ניסתה לחלץ. אבל השתיקה שלי רק גרמה לה לחשוב שזה ציון גבוה באופן קיצוני, ושאני מצטנע. לא יודע למה לא יכולתי פשוט לומר. הייתי מתחנן שזה ייפסק, המחשבות. כשהייתי לבד על הדשא של האוניברסיטה, או באוטובוס, או במיטה. אותם מצבים היו רצים שוב ושוב. הייתי חוזר לצבא, נזכר איך טרקתי את הדלת. או חוזר לחטיבת הביניים. הייתי מתקשר אליו מהדירה שלי, שיבוא לקחת אותי. לפעמים הייתי מתקשר מהלימודים, פחדתי שאם אחזור לדירה הן ישאבו אותי, המחשבות, ואצלם הייתי מוגן. הייתי מחכה לו מחוץ לשער ארבע. מעשן ומחכה. בשעה הזאת הפה שלי כבר היה כמו כוס חד-פעמית שסיגריות ספגו ממנה את שארית הקפה. באוטו היינו שותקים. כשהיינו מגיעים הוא היה אומר לה: "תראי. הבאתי לך הפתעה".

תמיד הוא היה אומר את זה. אני הייתי הולך למחשב והוא היה אוכל את מה שהיא הכינה לו. מאז שהם עברו דירה היא התחילה להכין לו ארוחות ערב.
אז, לפני שסיפרתי לו שאני שוקל לעזוב, באחד השיעורים המאוחרים של היום, הרגשתי כאילו פוקעת בתוכי בועת תקווה, שכל מה שהיה אצור בה התחיל להתמוסס סוף-סוף בדם שלי. אמרתי לו שאעזוב ושאולי אחזור לגור איתם קצת בינתיים. כשסיפרתי לה היא אמרה שהיא רוצה שאדע שהיא אוהבת אותי. היא הציעה שאתחיל לקחת כדורים.
"תראה אותי איך התמתנתי. אתה לא צריך להרגיש ככה. אני יודעת מה זה".

"אני חייבת להפסיק לעשן", היא אמרה כשיצאה מרופא השיניים. בדרך, בנסיעה, הוא התקשר ואמר שהוא לא מרגיש את היד. "אני אבוא לקחת אותך?", היא אמרה לו. "את תעשי את זה בשבילי?".
"בטח". 

זה היה יום רביעי. בחמישי כמעט שבועיים לפני זה היא הכינה סלט אבוקדו, והוא שאל אותה למה שמת בצל. זה עשה לו צרבת. הוא היה רכון על מסעד הספה, כפוף, מנסה לנשום. או נשען על מעקה המרפסת, מסתכל מהקומה הרביעית אל הרחוב. הוא ישן על הספה בסלון, כדי להגביה את בית החזה. כמה ימים הוא עוד סחב את הכאב והלך לעבודה, אבל ברביעי, בבוקר אחרי שאמרתי לו, הוא נשאר בבית. היה טיול של העבודה, אז הוא נשאר. בחמישי החליט שוב להישאר, למרות שזה היה יום עבודה, והיא אמרה שאם הוא כל כך סובל למה הוא לא הולך לרופא, אבל הוא לא הסכים ללכת. בשישי הלכתי איתו לשוק התקווה, והוא היה כולו כאוב. מישהו מהעבודה שלו פגש אותנו במקרה וטפח לו על השכם והוא התכווץ מכאב. "למה לא באת לטיול?" הוא שאל אותו. "אתה לא מרגיש טוב? התקררת?"
הוא הנהן.
"תרגיש טוב!"
כשחזרנו הוא אמר לה שהוא גאה בי על איך שעזרתי לו בשוק, שסחבתי את העגלה. כשהתקלחתי עבר בתוכי קול.

בטח, היא אמרה. היינו אמורים לנסוע להלוויה של אמא של רוית, בת הזוג של יאיר, בפתח תקווה, והיא הציעה לאסוף אותו מירושלים. ואז הוא מלמל. שנינו לא הבנו, הבטנו אחד בשנייה בדאגה. היא ביקשה שיחזור על מה שאמר, אבל הוא שוב לא היה ברור. היא צעקה לו – "תביא לי את הרצל!". "הוא רחוק״, הוא הצליח לומר. היא שאלה אותי "מה רחוק?", כי היא ידעה שהרצל יושב במשרד ליד.

כל השבעה היא היתה משחזרת. תמיד באותה אינטונציה. בטח. בטח. וכל המבוגרות עם תיקי הצד היו אומרות לי "אוי, כמה שאתה דומה לו", ושואלות "אז במה אתה עוסק?"
זה היה בחנוכה. הדלקנו נרות בבית החולים, אבל אני לא זוכר שהביאו לשבעה סופגניות.
בשלושים אצל סיגל, לפני בית הכנסת, היא ישבה וקיפלה לה את הכביסה. הרדיו הישן של סבתא שר: "ואולי לא היו הדברים מעולם. ואולי לא השכמתי עם שחר לגן", והיא התפרקה. נשיפת החליל הסתלסלה. "מעולם לא טהרתי בתכלת שוקטה ובתום, של כנרת שלי, הו כנרת שלי, ההיית או חלמתי חלום?"

אחרי השבעה היא קנתה כוננית להציג בה את מעט הדברים שהיו לו. את מברשת השיניים שלו היא הכניסה לשם, וגם את בקבוק המים שלו. את קופסת הסיגריות האחרונה… את השעון שלו טל ביקשה לשמור. היא תמיד התגאתה איך כמעט לא הותיר אחריו דבר. כמה לא תפס מקום. היא היתה מתעצבנת עליך אם היית משאיר דלת של ארון פתוחה, או אם היית מתקלח יותר מדי זמן. הוא לא השאיר עקבות, ואתה, גם אם לא היית בכל מקום, היית. אחר כך היא התחרפנה מזה שנתנה לטל את השעון, היא היתה מתקשרת אליה ומבקשת הוכחות שלא איבדה אותו. כשטל לא היתה עונה, היא היתה מתקשרת אליך. את הכוננית היא העמידה ליד הטלוויזיה בסלון. על הקירות היא תלתה תמונות ענק שלו, שהדפיסו לה על קנווס בפוטו-נגבה. כשהלכת איתה למתקשרת, המתקשרת אמרה שהוא אמר שהיא תלתה תמונות ענקיות שלו בכל הבית. "הוא אומר שהוא לא סדאם חוסיין", היא אמרה.

"תבואו יותר פנימה", אני קורא לעברן. לה ולטל. הקירות של הקומה התמוטטו והן עמדו בקצה והביטו מטה. טל אומרת שהיא הולכת לקנות סיגריות, ואני לא מבין איך היא תלך ככה בהריסות. אני נזכר בסיפור על מישהי מירושלים ששלחו אותה להביא לחם בשלג, והיא נעלמה לשלושה ימים. כל מקום שהלכה אליו היה סגור או שלא נשאר בו לחם. בסוף חזרה קפואה, וביד שלה רעדה שקית.
אני יורד למטה. שרון ויאיר יושבים בסלון כאילו כלום לא קרה. אני מדליק סיגריה ומסתמם מההבנה שיוצאת מתוכי, מקיפה אותי וחוזרת פנימה. אני שואף עמוק בעננת העשן. אני שואף את מה שהוא נשף. זה אומר לי משהו, אני לא בטוח מה, אבל אני מרגיש קרוב אליו. העיניים שלי מתמלאות בדמעות ואני מחדיר לפה של שרון אגרוף בדלים מהמאפרה. יאיר שואל למה אני בוכה, ושרון ואני מתחילים לדבר על מה שהוא אהב לאכול. על החלה שהיה פורס ביום שישי בסופר, במכונה. אוכל ארבע פרוסות איפה ששרון ישבה, מורח איקרה בנימוס.

היא התרוצצה מהמיטה אל הגז, הציתה סיגריה והשתעלה. שתתה מים מהתמי4, הניחה את כוס הזכוכית על השיש ועשתה "אהרר". היא מלמלה שתיקח ואבּן. "אויייי כואב ליייייייי", היא שפשפה את עצמה באגרופים קמוצים. רצית להדוף אותה כבר, אבל שאלת "מה כואב לך?"
"הגעגועים", היא ענתה בטון נמוך משציפית – בטון של המציאות.
הרופאים אומרים שזה לא התקף הלב הראשון שעבר, שבמצב הזה הלב שלו כבר כמו נייר.

הרוח החזקה דוחפת אותי כמו ילד ביסודי שדוחף בגבו ילד אחר שפנה ממנו. אני פוחד שאעוף, שאפול, הרגליים שלי משתכלות אחת בשנייה, ואני מתחיל לעלות באוויר, רגל אחת ואז האחרת. הבטן שלי מתהפכת מבפנים והעיניים עולות מהמרצפות האפורות המוריקות של החצר אל השמים האפורים, החסומים בעננים עכורים. אני חושש שלא אצליח לרדת, שרק אעלה עוד, אבל אז אני מתחיל לנחות. אחר כך אני נדחף שוב אל השמים ועולה גבוה יותר.

ציפור עמדה על מעקה המרפסת. מיינה.

מהדורה מקוונת | מרץ 2022
דימוי: Stages of Fallout (cheap tricks III), 2021, gauche, conte and acrylic on paper, 22 x 30 inch, מתוך מנגנוני הגנה, אדם ליאם רוז