קטן

בחורה צעירה הולכת ברחוב בערב. קר ברחוב הריק. במעלה הבניינים מלבני אור פועמים סמויות, חוסמים בזכוכית את רעש פגישות הזום הגדול. העיניים שלה קבועות באוויר והדברים שהיא עוברת על פניהם נראים ממהרים אחורה. גם הלבנים בחומת בית הקברות ממהרות לאחור, ומוחלפות שוב ושוב בלבנים אחרות. היא מתחילה לשיר בשקט וחשיבות מוגזמת מופיעה בקול שלה, שנהיה מבודח ונכבש מחדש בחשיבות. גם הזרות של השיר, שהכירה רק אתמול, חוזרת ומתחלפת באופי נוסטלגי שיש לו כאילו מטבעו. הרחוב מתקמר מתחת לרגליה, והיא יורדת איתו אל הים. קצב הליכתה מאיץ לא בכוונה. צעדי ירידה תמיד גדולים מהמתוכנן, המגף מרחף מעל המדרכה לעוד רגע מפתיע אחד לפני שנחבט בה, וכל חבטה מניפה את המגף הבא קדימה בתנועה מוגדלת. מוגדל עליה גם המעיל של אבא שלה, שהיא לובשת, ומוגדל הכיס שבו ידה לופתת צנצנת זכוכית קטנה שסגורה במכסה פח. בניגוד למשיכות של הרגליים קדימה ולמטה, שמשרבטות קשתות באוויר, היד מוקפאת כדי לשמור על הצנצנת מאונכת לארץ. טלטלות הגוף נבלמות בפרק כף היד כמו על סכר, ומומרות ברעד קבוע של האחיזה. זיק טירוף מאושר ניתז בה שוב. יש אפשרות כזאת, היא חושבת: יש אפשרות להליכה כמו זו שהיא הולכת, לאחיזה כמו זו שהיא אוחזת, והיא מגלמת את האפשרות הזאת כרגע, וככה זה. וככה זה, זוהי פיסת המחשבה החשובה ביותר. "וככה זה", היא מטעימה שוב בתוך ראשה.

תל­ אביב מתהפכת בשנתה ברחוב בן־יהודה, לפני שתשקע בה שוב ברחוב הירקון. בין עמודי התנועה, התמרורים והמכולות מתגלים בני אדם וכלביהם. הם צהובים ושחורים כמו שאר הדברים בעיר, שמנורות הרחוב הישנות צובעות כל ערב, ומחכים לרמזור הירוק. היא גאה מכדי להפסיק לשיר ליד האנשים, וזה רק מגביר את גאוותו של החלק בה ששר. החלקים האחרים בה, בכל זאת, מאטים את ההליכה אל מעבר החציה, מאריכים את הדרך. ידה מתרככת מעט מהחום שעובר דרך הזכוכית. היא פוחדת שהיד גונבת מהצנצנת את חומה ומהדקת את האחיזה, להחזיר את החום שפשט בגופה פנימה, למקורו. אולי אפילו תפיק ככה עוד חום, מכוח הלפיתה. אצבעותיה נלחצות אל הזכוכית שמפרידה אותן מקריש הדם שנגעו בו רק לפני רגע. אולי הן מלבינות, אי־אפשר לראות. אפילו הקריש מנושל מאודמו בחשכת הכיס הגדול, והופך לכתם כהה.

היא כבר בחנה אותו מתחת למנורת השולחן שלה, אדום ועז, כשנזכרה לסגור ביד השנייה את מסך המחשב, שהקליט בינתיים כיסא ריק. מלבן חדרה נעלם מהסמינר הווירטואלי, וחריקות הדיון הסתלקו מהחדר. היא אספה את הקריש מהתחבושת ההיגיינית והוא החליק בעדינות על כריות אצבעותיה, משאיר את צבעו בתלמי טביעותיהן. הבזק מצלמת הטלפון שלה הלם באדום המושלם, חשף במעמקיו ערוצי ארגמן עתיקים שהתפתלו כמו עשן והמטיר עליו רסיסי יהלום. במרכז אותו שיש אדום ונוזלי עגן רבב לבנבן, גבשושי. תחת ההבזק הסמיק הרבב, שנהיה שקוף כשחדר אליו האור, והחזיר את צבע הקריש שמאחוריו ורוד. ורוד ניגר גם מאוסף פנינים אדומות זערוריות שכיסו את הרבב כולו מבחוץ, טל עשוי דם. "אמא", היא אמרה, והראתה, ואמה נתנה לה צנצנת מהארון שמעל למקרר. "תשמרי ותיתני להם מחר, נכון?" בדקה האם, ומסדרון איכילוב נפער באוויר ביניהן כמו לוע ארוך. "מה?" היא ענתה לה בהתנשאות. "לא. מה יש להם לעשות עם זה?"

ליד הים מתגברת הרוח. החוף נפרש חיוור מתחת לפנסיה החזקים של הטיילת, והחול משתטח, עירום בלובנו, בפני הקור. רק קצת מעליו, בגובה הנמוך שבו צפים עלי רקפת מעל האדמה, מרחפת סופה. אלה זרמי חול שהרוח מערבלת מהר ורחב. לרגע הם מסתדרים בפסים ורצים זה אחרי זה על כל רצועת החוף, בלי סוף נראה לעין, ומיד מתפצלים ומתאחדים בצירופים אחרים. הסופה נראית לה כמו הדמיה בהילוך מהיר של שינויים גיאולוגיים, כמו טיוטה למדבר. היא דורכת בדיונות מדומות שמקיפות ברפרוף את המגפיים שלה, ומכבידות רק כשהן מתקרבות למים ונספגות בשפל הלח. אלומת פנס אחת חורגת אל שחור הים ומאירה בו רצועה. גלגול המים מפרק את הרצועה להרבה הבלחי ברק. הם צפופים בתחילת הרצועה, והולכים ומתמעטים לאורכה, והרווחים ביניהם גדלים. הריצוד האחרון, שנודד רחוק במים, הוא גבול הרחוב שירדה בו והשכונה שגדלה בה. הוא גם גבול העיר הריקה, גבול הארץ, גבול היבשת. קצף הגלים הלבן בוהק בבוהק הפנסים. הגלים הכהים שגולשים ממנו מאטים כשהם מתקרבים דקים ושקופים לרגליה, ומאיצים לאט כשהם מחליקים חזרה אל תוך הים. היא נותנת להם את שק ההיריון שלה וחוזרת בדרך הביתה.

מהדורה מקוונת | מאי 2024
דימוי: ללא כותרת, 2023, פנדה ועיפרון על נייר, 21×29.7 ס״מ, דריה שושני