קעקוע

הדרך חזרה הביתה נדמתה קצרה מהרגיל.
שרפו לי העיניים, ד"ר קיט אמר שזה עלול לקרות – אבל הייתי נחושה לא לבכות. זה היה די קל, כל מה שהייתי צריכה לעשות היה להתרכז באנשים שחלפו על פני הרכב, או אולי בעצם ההפך הוא הנכון: הרכב הוא זה שחלף על פני האנשים.
ראיתי מישהו שהתווכח אל תוך הסלולרי שלו ואת האישה לידו שהביטה בו בחוסר סבלנות. ילדה קטנה שנפלה על ברך ימין ופרצה בבכי. שני כלבים שרחרחו בהתרגשות את הישבנים של עצמם. אפילו ראיתי מישהו שלרגע ראה אותי בחזרה.

השמים הכחילו,

הדשא הוריק,

ואמא החווירה.

בחזרה במיטה שלי, שוב צופה בזוג הדוכיפתים בחלוני, הזכרתי לעצמי (בפעם האלף) להודות לאבא, שהתקין אדנית קטנה מחוץ לחדרי. "יש לך עין לדברים הקטנים", הוא אמר. "כמו אמא שלך".

אמא שלי.

הדבר הכי גרוע בלהיות חולה הוא הצער של הקרובים אלייך. אמא, שברמה הפילוסופית אני הסיבה לקיומה ומהבחינה הפיננסית אני השקעת חייה, גוועה יותר עם כל שערה שנפלה לי.
הבוגדות. הראשונות לנטוש אתכם כשתבוא המחלה. לא שאני מאחלת למישהו משהו רע, חס וחילולי הקודש.
לפעמים, כשהייתי בתקופות של טיפולים והייתי תקועה במיטה, הוזה מרוב תרופות, הייתי מדמיינת מה היה קורה אילו המחלה היתה מידבקת. אם הייתי יכולה להעביר אותה למישהו – בכוונה או לא – מי היה הקורבן שלי?

דמיינתי שאבא ואמא לא מגיעים לבקר אותי אבל אפרים כן, כי אי-אפשר להדביק כלבים במחלות של בני אדם. שסוף-סוף הייתי נפטרת מרובי כי הוא מפחד לבוא, אבל בכל זאת שולח לי ערימות של מכתבים. אחרי הרהורים רבים ומחשבה מאומצת החלטתי שהיחיד שהייתי מוכנה להדביק היה האיש שהפך את בית חלומותיי למפעל מכוניות. באמת – לאנשים כאלה אין לב.
לי יש לב. ובקרוב הוא יפסיק לפעום.
זה מה שד"ר קיט אמר. זאת אומרת, הוא לא אמר את זה במפורש, אבל ככה זה. רופאים הם כמו מוכרות בקסטרו – הם לעולם לא יגידו את האמת בפרצוף.
אז זהו זה. כמה זה בקרוב? לא יודעים.
הדוכיפתים נעלמו בלי ששמתי לב והעיניים עדיין שורפות לי.

החדר מזמין,

הכרית פנויה,

ואמא מאזינה מבעד לדלת.

ובכל זאת סירבתי לבכות. למרות שאחרי שנעלמו כל האנשים זה היה קשה הרבה יותר.

יצאתי מהחדר אחרי עשרים וארבע שעות לבדי (איימו עליי שיפרצו את הדלת אם לא אוכל משהו), עם תוכניות מפורטות ואפילו שרטוט או שניים. הסברתי לאבא שאני לא רוצה להיקבר בבית עלמין אלא בחוץ, בשדה, מתחת לעץ גדול. עדיף דובדבן. מה יש? שיהיה לו קצת קומפוסט. משהו שקט, בלי הרבה מוזמנים, בשעות אחר הצהריים כשהחום יורד אבל עדיין מואר בחוץ. שלא יהיה רב, ואם חייבים להתפלל אז שאבא יעשה את זה. פירטתי את רשימת ההשמעה לזמן ההתאספות (בין השאר "I play dead" של ביורק ו-"remember me" של פלסבו). ביקשתי שלא יגישו במבה ובייגלה וקפה, אני מעדיפה עוגות שמרים ותה קמומיל. לא משנה לי מי יישא דברים, אני רק רוצה שאפרים יניח לי פרח לפני שמורידים אותי למטה, ושאחר כך, אחרי שכולם הולכים, שישתלו רקפות וכלניות וגם חרציות אם אפשר.
הגשתי לו מכתב חתום וביקשתי ממנו לפתוח ולהקריא אותו אך ורק אחרי שכולם יסיימו להספיד אותי.
אבא הקשיב לכל מה שאמרתי בנחיריים מורחבים, מה שכבר למדתי לזהות כסערה פנימית, ואמר שאני משוגעת, שאני עוד לא הולכת לשום מקום ומה פתאום עץ דובדבן, אנחנו גרים בדרום. הוא משך אותי לחיבוק מוחץ ולא סיפרתי לו שנתקעה לי הרגל בשולחן. גם ככה כואב לו.
השבעתי אותו לעשות בדיוק מה שביקשתי, והוא הסכים למרות ש"אמא תהרוג אותו".
החלק הכי טוב בלהיות חולה הוא האפשרויות שפתאום נפתחות. יום בהיר אחד נעלמות כל העכבות והמגבלות, ולכן אנחנו בדרך למכון הקעקועים.

אני חושבת על ציור של דוכיפת.

מהדורה מקוונת | ינואר 2019
דימוי: מתוך הסדרה Volleyball, דרורה דומיני, 2011
הסיפור ‘קעקוע’ הוא זוכה פרס ראשון בתחרות הסיפור הקצר “חותמת אישית” לשנת 2018. את התחרות עורכת המחלקה לתרבות יצירה והפקה במכללת ספיר, בראשות ד”ר עמרי הרצוג, בשיתוף עם עמותת ע.נ.ת.