ראנדה-וו

הביטוי "ראנדה-וו" יכול לציין כל פגישה, אמרה לנו המורה לצרפתית בתכנית חילופי הסטודנטים, והוסיפה שהאמריקאים הם אלה שהדביקו לו את המשמעות של פגישה רומנטית. חשבתי על זה בזמן שחיכיתי לו בבית הקפה שניסיתי להפוך לקבוע שלי בחודש האחרון.

הוא הגיע דרך החלון, ובאיחור. נכנס כמו רוח סערה עטויה מעיל ארוך לחלל החמים, עם הצרפתית המסתעפת ברקע, ותקע סיכה באווירה הסינמטית הרוויה ריח קפה. הבטתי בו מתקרב אליי ותהיתי אם ניכר שאני מתאמצת לשבת בזקיפות בלתי מתאמצת, כאילו זו היציבה התמידית שלי, כאילו אני מהבנות האלה ש"רקדו פעם".
ניסיתי להיראות כאילו אני מרוכזת בלפטופ, כדי שכשיגיע ויראה אותי ככה, יחשוב שאני מקצועית ואולי אפילו חכמה, שאני כל כולי כאן כדי לדבר על הספר שלו ולשפר אותו. הוא היה פולש יותר מאשר אורח בבית הקפה הזה, והובכתי כשכולם הסתכלו עליו צועד לעברי, מפלס דרכו בין השולחנות הצפופים, בדילוגים, ולא היה אכפת לו מדבר.
"וואו. שלום לך", הוא אמר בחיוך שהיה פעם מושלם אבל היום רואים בו את שאריות העצלנות.
"היי", אמרתי וחייכתי, ולא הצלחתי להבין למה אני לא נינוחה. כאילו משהו בו עורר בי דריכות, עוד בשיחות הזום הרגשתי את זה.
"אפשר לתת לך חיבוק? אני נורא מתרגש", הקול שלו היה עדין וגבוה, והוא ביטא את השי"ן שלו בצורה מאוד מעצבנת, כמעט שורקת, ואת אותיות האהו"י הוא ריכך מדי.
"אה, כן ברור", אמרתי, ומיד חשבתי, הלוואי שהייתי מהאנשים האלה שבלי בושה פשוט אומרים דברים כמו "וואלה לא, קצת מוזר לי שנתחבק עכשיו" או משהו כזה.

התחבקנו, והוא הריח כמו מישהו שלא התקלח כבר כמה ימים ולא כיבס את בגדיו מעולם. כשהתיישב לידי, קרוב, לא אמרתי כלום, למרות שרציתי לעבור לצד השני של השולחן ולשבת מולו. הרגשתי כבדה על כרית הספסל הקשיחה שחלקנו עכשיו בלי יכולת לזוז.
הוא חיפש את המלצר בעיניו. השיער החום שלו הגיע בערך עד לכתפיים, והיה מסולסל בסלסולים קטנים וצפופים. הוא מתח תלתל אחד והכניס לפיו, פשט את מעילו השחור והדהוי וחשף חולצה דקיקה וצבעונית קצרת שרוולים. ברור שלא קר לו. בג'ינס שלו היו קרעים קלישאתיים שבטח איזו חברה הציעה לגזור. הוא היה גבוה ורחב יותר מכפי שציפיתי; כשישב מולי בזום וגלגל סיגריה בישיבה שפופה הוא תמיד נראה צנום וקטן. הפנים שלו היו יפות, אבל משהו במבט הנוגה­­־מזויף ובנקבוביות השחורות שעל אפו גרם לי לפסוק ביני לבין עצמי – איזה מזל, אני לא נמשכת אליו. הוא אפילו די דוחה.
"אקסקיוז מי? אקסקיוז מי, מיי פרנד?" הוא פנה אל המלצר, והרגשתי איך ברגע אחד הפולש הזה הורס לי הכול. בחודש האחרון פקדתי את בית הקפה הכתמתם כמעט כל יום. ניסיתי להוכיח לעצמי ולכולם שלצרפתים אין בעיה עם זרים, ובכלל, שאני לא באמת זרה, אני מבינה אותם ואת התרבות שלהם ומתחברת אליה, מכירה אותה שנים, אני נועדתי להיות כאן. אני טובה יותר משאר התיירים, זה בטוח, וגם משאר הסטודנטים שאיתי בתוכנית. אני שייכת, זה פשוט עניין של זמן. המלצר הצעיר שאת פניו עיטרה נקודת חן גדולה שנא אותי בהתחלה. בכל פעם שהגעתי מחויכת ומתוחה יכולתי לראות בעיניו שהוא מזהה אותי, ושזה לא מזיז לו. אבל בשבוע האחרון – אני לא יודעת, אולי זו ההתעקשות שלי להזמין קפה בצרפתית או המאמץ הבולט להקסים אותו – הוא חייך אליי בחזרה בכל פעם שהגעתי, כמו אומר, עוד קצת ואת בפנים.

"יס, ווט ווד יו לייק?", הוא נעמד לידינו אוחז במגש בזרוע מתוחה ומשעין אותו על מותנו.
"ווייט, פירסט, האו אר יו מיי פרנד?"
"אה… איים אוקיי, תנק יו", המלצר שלי השיב בחיוך.
"אוקיי, גוד גוד! סו איי וונט פליז אה קפוצ'ינו. וויז אה לוט אוף פואם, אוקיי? אנד דו יו האב אלמונד מילק?"
"נו סר, ווי דו נוט האב", הוא ניסה להסתיר את הבוז.
"אוקיי אוקיי, רגיולר מילק איט'ס אוקיי. תנק יו, תנק יו", אמר והחווה בידיו בתנועת נמסטה.

כל המחוות שלו, ובכלל, נעימת הדיבור שלו, לא מצאו חן בעיני המלצר. הוא שאל אותי באנגלית אם אני רוצה עוד קפה, וכמעט צעקתי, אבל מה עם הצרפתית, הצרפתית שלנו, למה אתה לא שואל אותי בצרפתית?
הסופר נשען במרפקו על השולחן כשראשו נתמך באגרופו, והפנה את גופו אליי.
"אז… מה קורה? אנחנו פה, וואו זה מטורף. תקשיבי, כשנדב אמר לי שאת בפריז, אני לא האמנתי", הוא אמר נרגש, והוסיף, כאילו אנחנו חברים ותיקים, "איך לא אמרת לי?"
"אה… לא יודעת, לא חשבתי ש…"
"טוב, לא יכולת לדעת שאני בא מברלין. כאילו, גם ככה תכננתי לבוא, אבל את יודעת שהארכתי את הטיול פה כדי שנוכל להיפגש".

הקפה שלו הגיע, ואני המשכתי להחליף שוב ושוב בין רגליי המשוכלות ולתהות אם השיער שלי מסודר. הוא שאל אותי אם אכפת לי שהוא יצא לסיגריה, אמרתי שלא, מה פתאום, ופתחתי שוב את הלפטופ. הוא עישן בחוץ ורקד לעצמו, וכל המלצרים הסתכלו עליו.
כשחזר הוא התעניין קצת בלימודים שלי פה, ואמר שזה "מאוד מגניב" ושהוא לא תפס ממני "טיפוס שיקום וייסע לחילופי סטודנטים ככה לבד", ואז הוסיף שזה "מאוד אמיץ מצדי". ניסיתי להחליק את זה, אבל הרגשתי איך האוזניים שלי מתלהטות.
ממש כמו הכתיבה המפותלת והפואטית מדי שלו, הוא איים עליי וגרם לי לזלזל בו בעת ובעונה אחת.
"טוב, אז נתחיל?" ניסיתי להישמע סמכותית.
"יס! בואי נעשה את זה", הוא אמר ונצמד אליי עד שהירכיים שלנו היו במרחק נגיעה. הנינוחות שלו במצב האינטימי הזה הטריפה אותי. לקחתי נשימה עמוקה, אבל לא מספיק, כי הג'ינס לחץ לי על הבטן, וניסיתי להתרחק ממנו בלי שהוא יבין שזה מה שאני עושה. חיפשתי משהו דמיוני בתיק וחזרתי.

"אז בוא נתחיל מאיפה שעצרנו אז", אמרתי וגוללתי את העמוד העמוס במילותיו הפומפוזיות.

הבעיה בספר שלו היא שזו שירה שמנסה להיות פרוזה. כשבחרנו לפרסם את הספר הזה בהוצאה הקטנה שלנו, נדב המו"ל אמר לי שזו תהיה הזדמנות מעולה בשבילי לשפר את יכולות העריכה שלי, כי זה ספר קשה, ושהוא סומך עליי במאה אחוז. הסכמתי מיד, למרות שידעתי שמי שכתב את זה הוא בטח פלוץ בלתי נסבל.
בשעה הראשונה לפגישה שלנו הרגשתי שהוא עושה לי דווקא. שמשהו בקרבה הפיזית שלנו, ישובים זה לצד זה במקום לדבר דרך מסך, פתח לו צוהר להתווכח איתי על כל מילה ומשפט. "נגיד פה סימנת לי, ואנ'לא מבין, אנ'לא מבין". וגם כשהסכים עם התיקונים שלי, מה שהיה נדיר, הוא אמר דברים שגרמו לי להרגיש כאילו הוא נותן לי ציון – "פה עשית משהו מדהים, באמת. פשוט מעולה, כל הכבוד לך". לכל אחת מהתגובות האלה הגבתי בחיוך, בצחקוק ביישני. אחרי שלוש שעות כאלה ועוד שתי כוסות קפה התחלתי להרגיש שהלב שלי דופק מהר מדי ושהג'ינס חייב לרדת ממני. אמרתי לו שכדאי שנסיים להיום, והוא אמר שכן, כדאי, ושאל מתי ניפגש שוב, כי הוא רוצה להספיק כמה שיותר פגישות איתי בזמן שהוא בפריז, "את לא עסוקה מדי, נכון? תחילת סמסטר". הרגשתי מחוזרת משום מה, ואמרתי לו שאני אבדוק את הלו"ז שלי ואעדכן אותו.

"נו תבדקי עכשיו, מה הבעיה", הוא האיץ בי.
"אה כן, אני יכולה עכשיו, בטח", אמרתי, והוצאתי את הטלפון מהתיק. קבענו למחרתיים.

כשנפרדנו לשלום תהיתי אם הוא מסתכל עליי מתרחקת, ואם הוא חושב שאני יפה, וכל הדרך לדירה לא לגמרי הצלחתי להגדיר לעצמי מה בדיוק היה בפגישה הזאת. הלכתי מהר, וכמעט נתקלתי במישהי שמלמלה לעברי בקול צרוד משהו בצרפתית. אני בטח עייפה, חשבתי, וייחסתי את חוסר השקט ליותר מדי קפאין שמתנגש בעייפות הזאת.

כשהגעתי לדירה, השותפה ההולנדית הזמנית שלי בירכה אותי ב"היי" הצוהל שלה, המאושר מהחיים, ושאלה איך היתה הפגישה.
"איט ווז אוקיי… יו נואו. הי'ז אה רייטר, אה פואט", אמרתי והנעתי את ידי במחווה שבעצמי לא הבנתי. ניסיתי להראות לה כמה אני מזלזלת בו ובכותבים בכלל, למרות שבתוכי תמיד רציתי, ואני עדיין רוצה, להיות כזאת.
"יס איי נואו. דושבאגז. רייטרז אנד מיוּזישנז", היא אמרה.
"אנד אקטורז", הוספתי, והיא צחקה והלכה לחדרה. כששמעתי את המוזיקה הרוחנית שלצליליה נהגה לעשות תרגילי שיקום לרגל שלה, מזגתי לעצמי כוס יין והלכתי לחדר שלי. חשבתי לעצמי שאולי היה טוב אם גם אני הייתי עושה עכשיו איזו פעילות גופנית כלשהי כמוה – דיאן הבריאה והיפה, החיונית תמיד, שרק מפני שנפצעה הפסיקה ללמד ריקוד על עמוד ולהיות עוד יותר זוהרת ממה שהיא עכשיו.

ישבתי על המיטה בגבי לקיר ולגמתי מהיין הצונן. זה הרגיע אותי קצת. בהיתי בנייד, אבל כל התמונות והטקסטים והסרטונים היו סתם, ולא קלטתי מהם כלום. הכול היה חיוור לעומת העוצמות המוזרות של הפגישה. למה כל כך אכפת לי ממנו? הרי הוא באמת ריק מתוכן. "הספר הזה מבחינתי הוא הניסיון שלי לדבר על אהבה. על זוגיות, לתפוס מזה משהו אמיתי, את מבינה?" הוא אמר לי ושאף מהסיגריה שגלגל. ואני צייתי ואמרתי, "כן, לגמרי, זה ממש זה".
אני שונאת את הספר שלו. כבר מהקריאה הראשונה, אז, אחרי שנדב שלח לי אותו, שנאתי אותו. הוא מתאמץ, היפרבולי, מליצי מדי, עשיר עד כדי שטחיות. ואני גם שונאת אותו, למען האמת. שונאת איך שהוא מותח תלתל מראשו ותוחב אותו בין שפתיו. שונאת איך שהוא מלכלך את הסיפורים שלו בפיוטיות יתר עד שכבר לא מבינים כלום. אבל בעיקר אני שונאת את חוסר הרצון שלו לקבל כמעט את כל ההערות שלי ולפעול על פיהן.

ביום הפגישה השנייה שלנו מצאתי את עצמי תוהה שלוש או ארבע פעמים מה אלבש. לא הצלחתי להתרכז בכלום, לא בהצעת המחקר שתאריך ההגשה שלה ריחף מעליי כמו עורב שחור וענק, ואפילו לא בהזמנה של הקפה והקרואסון בבוקר. התאמנתי כל הדרך: אמרתי לעצמי את ההברות ואת הניגון בקול גבוה כזה, צרפתי – את ה"רר" ואת ה"אָה" שבסופה יש אנפוף, מעין נו"ן בחך האחורי שכמעט לא נשמעת – אבל כשהגעתי לבולנז'רי ועמדתי בתור כבר ידעתי שזה אבוד. נזכרתי בו, איך נגס בפה-או-שוקולה שלו ואיך הפירורים נדבקו לו לזקן, ועוד רגע הגיע תורי וכבר לא יכולתי ללחוש לעצמי את המילים הבודדות, הכה פשוטות, "אה קפה אה לונז'ה אה אה קרואסון, סיל וו פלה", ונהיה לי חם, וכשהגיע תורי והיא הביטה בי, המוכרת, עם השיער החלק-חלק שלה, "ווי מאדאם", אמרתי – בשקט, בקול רועד ועלוב – אמרתי את ההזמנה, והיא לא הבינה, וביקשה שאחזור סיל וו פלה, ואני נכנעתי והזמנתי את הקפה והמאפה שלי בחצי אנגלית.
קיוויתי שהפגישה השנייה תהיה גם האחרונה. הגעתי אליה ישר מהאוניברסיטה, משיעור צרפתית. הפעם המורה סיפרה לנו שהיא גרה בפריז כבר ארבע-עשרה שנה, מאז שהיתה בת עשרים וחמש, ושהעיר השתנתה מאוד. היא אמרה שבפריז חייבים להיות אסרטיביים – אם מישהו דוחף אותך במטרו, תדחוף בחזרה. אם מישהו הולך מולך ברחוב ולא מוכן לזוז הצדה בשביל שתעבור, אל תזוז בשבילו. ברגע האחרון הוא יהיה חייב לזוז. הסטודנטים בכיתה התלהבו מהאנקדוטות האלה וכל אחד התחיל לספר מקרה כזה שקרה לו. אני שתקתי, ופתאום המורה פנתה אליי ואמרה, "נראה לי שאת היחידה כאן שלא חוותה איזו תקרית לא נעימה עם פריזאים טיפוסיים".
"כן, לא יודעת. האמת שכולם ממש נחמדים אליי", שיקרתי, וחייכתי לכל הפרצופים בכיתה שבהו בי. הם לא עניינו אותי כל כך.
בדרך לפגישה, במטרו, עמדתי, כדי לא לקמט או ללכלך את החצאית בז' שלי. פתאום התחרטתי על הבחירה הזאת. ניסיתי ללבוש משהו שייראה לא מתאמץ וצרפתי, אז נעלתי גם את הסניקרס החדשות שקניתי ונדחסתי לגופיית וינטג' לבנה. אבל בהשתקפות שלי בדלת הקרון נראיתי מגושמת, ורגליי נדמו לי כמו שני ענפים דקיקים ועקומים שנתקעו בתוך נעליים ענקיות, מאלה שבן אדם שלם יכול להיכנס לתוכן ונועדו לחלונות ראווה בלבד.

הוא רצה לגוון מהמקום הקודם, ואני הסכמתי בשמחה. כשהגעתי לבית הקפה שקבענו להיפגש בו, ראיתי אותו רוכן ליד איש שמנגן בגיטרה מחוברת למגבר. הוא התנועע לפי קצב המוזיקה, מחייך אל הנגן והנגן מחייך אליו. כמה אנשים התאספו סביב, מחייכים גם הם. הצטרפתי לחצי המעגל וניסיתי לחייך גם אני. ברגע מסוים הסופר קלט אותי, נטועה שם, ידי אחוזה ברצועת התיק שלי עד שפתאום נהייתי מודעת אליה ושחררתי בניסיון להיראות יותר קז'ואל. "היי, את!" הוא קרא, קיפץ מתנוחתו השפופה, חיבק אותי והניע אותנו מצד לצד. הריח שלו היה חריף, והעלה לי בראש את המילים "ריח של גבר". שנאתי את עצמי על זה.

"טוב, שנעשה את הדבר הזה?" הוא אמר כשהוא משחרר אותי מזרועותיו.
"יאללה, אחריך", אמרתי, והוא הרים את התיק המשופשף שלו מהרצפה והוביל אותנו אל אחד מהשולחנות הפנויים.
"את יודעת, חשבתי הרבה על הפגישה שלנו", הוא אמר בזמן שהנחתי את המחשב שלי על השולחן.
"באמת?" שאלתי ומיד התחרטתי.
"כן, באמת. חשבתי שאני מאוד שמח שאת העורכת שלי. אני יודע שאני קשה…"
"לא, לא, אתה לא קשה".
"אני כן. התווכחתי איתך על כל הערה שנתת לי בערך, וההערות שלך הן מעולות, באמת. את מאוד חדה ומאד מסורה והגיונית. זה בדיוק מה שאני צריך".
"כן, אני מקווה ש… כלומר, אני חושבת, כאילו, אני מאמינה שזה מה שהספר צריך, כן. לגמרי", משהו באופן שבו הוא תיאר אותי שיבש אותי, העליב אותי אפילו.
"אבל אני חייב להגיד… אני כן מרגיש לפעמים שאת לא לגמרי מבינה אותי. כאילו, את יודעת, זה לא מגיע בלי מחיר השוני הזה בינינו".
"למה אתה מתכוון?" שאלתי למרות שידעתי בדיוק על מה הוא מדבר.
"אני מתכוון שאת מהראש ואני מהלב".
"אתה חושב שאין לי לב?" לא יכולתי להתאפק.
"לא, לא", הוא צחק, "חס וחלילה, מתוקה שאת. אם לא היה לך לב לא היית יכולה לערוך אותי. אני פשוט מתכוון שאת מחפשת במשפטים שלי היגיון, את מחפשת כל הזמן להבין, ואני אוהב להשאיר דברים במעורפל".
"כן, אבל אתה מבין שזה ספר פרוזה, נכון? אתה כתבת שמונה סיפורים קצרים, והם צריכים הבהרה. לא מבינים מה קורה בהם, לא מבינים עלילה. גם נדב אמר את זה".
"אני מבין, אני מבין, ובגלל זה באתי אליכם! שני מדהימים. אבל אנ'לא רוצה לוותר על השירה. זה אני, השירה".

כמה רציתי להתחיל לעבוד כבר, כמה רציתי שהפגישה הזאת תיגמר. אז חייכתי ואמרתי לו פחות או יותר את מה שאנחנו אומרים לכל הכותבים שלנו, שלא סתם בחרנו להוציא את הספר שלו, ושאנחנו רוצים לשמר את הצביון המקורי של הספר, ובגדול פשוט לשפר אותו.
הוא התרצה, והתחלנו לעבוד על הסיפור הכי בעייתי בקובץ. זה דווקא עבר די חלק. משהו באופן שבו הוא דיבר עליי גרם לי לשנוא אותו עוד יותר, אבל גם גרם לי לרצות להתנתק ממנו, לא להיות קשורה אליו. להיות חסינה אליו.
לקראת סוף הפגישה, כשכבר היינו בפסקה האחרונה של הסיפור, הוא הציע שנזמין בירה קטנה. "עליי", הוא אמר, ואני הסכמתי, ואמרתי לו שזה רק כי אנחנו בפסקה האחרונה. הוספתי גם שאני בדרך כלל לא שותה כשאני עובדת, למרות שזה לא נכון.

"אז מה את עושה הערב?" הוא שאל כשהסיגריה תלויה מפיו בזמן שקיפל את המחברת ואת הטבק שלו והכניס אותם לתיק.
"אהה סתם", אמרתי, "אולי הולכת לאיזה אירוע של ריקוד כזה עם שותפה שלי". העיניים שלו נדלקו ואני הצטערתי שאמרתי את זה.
"מה זאת אומרת משהו של ריקוד? בא לי לבוא איתכן, אפשר? מה זה האירוע הזה?"
"אהה אני צריכה לבדוק איתה… זה משהו קטן, מין דאנס באטל שחברים שלה משתתפים בו. אבל זה באחד הפרברים, זה אפילו לא בתוך העיר…"
"האירועים הכי מגניבים הם מחוץ לעיר. אני בא איתך ואני אומר גם לחבר לבוא, סבבה? זה נשמע אדיר".
שתקתי, והוא כבר הוציא את הטלפון כדי לסמס לחבר.
"אז מי זאת השותפה שלך, מה, היא רקדנית?" הוא שאל כשראשו במסך.
"כן, סוג של", אמרתי, ונזכרתי בפניה היפות והחלקות של דיאן, בגופה החזק אך העדין.
"ואללה?"
"כן, היא מורה לריקוד על עמוד, היא פשוט…"
"וואו! איזה מגניב, איך הגעת אליה?"
"היא פשוט מחלימה מפציעה עכשיו. הגעתי אליה מהפייסבוק. כן, היא ממש חמודה".
לגמתי את מה שנשאר מהבירה שלי. כשהוא הלך לשלם את החשבון התחלתי לחשוב על כל מיני תירוצים. אולי אגיד לו שזה בוטל? או שדיאן אמרה שהכרטיסים נגמרו? או שפשוט לא אלך בעצמי, שילך איתה, מה אכפת לי.
אבל כשנפרדנו לשלום והוא חיבק אותי, משהו בי ידע שאני אלך הערב.

בדירה, כששאלתי את דיאן אם זה בסדר שהוא יבוא וגם יביא איתו חבר, היא אמרה כצפוי שבטח, נו פרובלם, ושהיא אוהבת איזראלי גאיז.
"באט, דידנ'ט יו סיי הי'ז אה דוש?"
גיחכתי בכוח אבל ידעתי שהיא קונה את זה כאמיתי, ועניתי שכן, אמרתי, אבל רק בהתחלה הוא היה נראה ככה, ובעצם הוא בסדר גמור, ממש נחמד וחכם, וכיף לעבוד איתו אפילו.
"או, איים סו הפי פור יו!" היא אמרה וליטפה לי את הכתף, והוסיפה שאם כך, היא שמחה שהם באים, ומבטיחה שיהיה כיף הערב.

הדאנס באטל התקיים במעין סטודיו לבן ומואר, שקירותיו מלאים בצמחים ירוקים ויפים. אנשים התאספו סביב הרחבה, על המדרגות המשקיפות עליה, ובקומה למעלה, שעונים על המעקה. כשדיאן ואני הגענו היא הכירה לי כמה מהחברים שלה, שאת חלקם כבר פגשתי בדירה שלנו. "יו אר פרום איזראל? דט איז סו קול!" אמר לי אחד מהם, ואני עניתי, "יס, איט רילי איז", כדי לשמח אותו.

תפסנו מקום על המדרגות. דיאן, שיותר נמוכה ממני, קוקטית וקומפקטית, עמדה על המדרגה מעליי כשמאחוריה אחד מחבריה, גבוה ממנה בשני ראשים בערך.
דיאן וחבריה קשקשו בצרפתית, בעודם מתנועעים לפי המוזיקה במעין נונשלנטיות, והריעו מדי פעם כשרקדן חדש עלה לחימום על הרחבה. תנועות הרקדנים היו מהירות, אציליות, גמישות, כאילו שחו בתוך מים. דיאן הסבירה לי שעוד מעט תתחיל התחרות האמיתית, ושאלה אם כיף לי ואם אני בסדר. אמרתי לה שכן, ותודה. כמעט הצלחתי לשכוח שהוא אמור להגיע, אבל אז הצצתי לכיוון הדלת.
בדיוק כשהסתכלתי הוא נכנס. הסטתי את המבט מיד בחזרה לרחבה. השענתי את ידיי על המעקה וניסיתי גם אני להתנועע בנונשלנטיות, אבל הייתי כל כך מודעת לעצמי והרגשתי שבעוד רגע המבט שלו יקלוט אותי, את דיאן. הבטתי שוב הצדה, ובאותו רגע הוא החל לעלות במדרגות מחויך כולו, כשחברו משתרך מאחוריו.

"היי, היי, היי", הוא אמר ופניו זהרו.
"היי, היי", אמרתי וירדתי מדרגה אחת, אל החיבוק שציפיתי לו והתכווצתי לקראתו.
"יא אללה, כיף גדול", הוא אמר.
"כן, וואו איזה מגניב פה", אמר חברו, שערו הגלי אסוף בגומייה בצבע כתום זוהר.

הוא הכיר בינינו ואז שאל איפה השותפה שלי.

"דיאן", קראתי לה, "דיס איז מיי רייטר", פלטתי, ולא האמנתי שאמרתי את צמד המילים "מיי רייטר".
"יור רייטר, אה? כפרה עלייך", הוא אמר וצחק, "ורי נייס טו מיט יו, דיאן. איי קן בי יור רייטר טו, איף יו וונט, יו נואו", הוא לחץ את ידה. "ורי נייס טו מיט יו טו", היא ענתה בחיוך מלא שיניים צחורות בין לחיים ורדרדות.

אחר כך דיאן חזרה לחבר הגבוה שלה, ואני נשארתי לעמוד עם הסופר והחבר שלו. הסברתי להם שעכשיו הרקדנים רק מתחממים. "זה עוד כלום, אתה קולט? הם עוד לא התחילו באמת", אמרתי, מנסה להלהיב, והוא, שלרגע נראה מהופנט מהמתרחש ברחבה, לא הגיב, רק מתח את צווארו ואת מבטו לעבר דיאן.

בזמן התחרות עמדנו קרוב מאוד אחד לשנייה, כמעט צמודים. הרענו ביחד, צחקנו ביחד ורקדנו ביחד, וכשהוא לקח את היד שלי בשלו והרים אותה, הסתובבתי בלי לחשוב אפילו. פתאום, כשלא היה יותר מדי מלל בינינו, הרגשתי רגועה יותר, והוא נראה אחרת. במשך שעה בערך הכול נשכח. היה לי נוח איתו, כמעט נוח עם עצמי. אפילו את דיאן שנינו כבר שכחנו, והחבר שלו נעלם מזמן.

כשהתחרות נגמרה והכריזו על המנצח מחאנו כפיים.

"איזה מדהים פה, תודה רבה לך, קסומה שאת, שהזמנת אותנו, באמת באמת", הוא אמר מתוך כל הרעש, ואני רציתי להגיד לו לסתום ולנשק אותו בתוך הסבך המגעיל של הזקן שלו ולטעום את שאריות הטבק שבתוך הפה שלו.
"בשמחה, בשמחה. באמת מדהים אה?" בקושי הספקתי לסיים את המשפט וכבר ראיתי אותו מותח את צווארו אל עבר המדרגה שלמעלה, ממש כמו קודם, מחפש בעיניו את הנסיכה דיאן. לא עבר רגע והוא כבר קרא בשמה, עלה אליה והתחכך בכתפי בדרך לשם בלי משים.

הם דיברו זה עם זה, דיאן משכלת רגליים ומזדקפת, גבה קעור בזווית מושלמת. הסופר דיבר בלהט, ידיו מתנופפות לכל עבר. החבר שהיה צמוד אליה במשך כל התחרות התרחק משם מהר מאוד.

צפיתי בהם, בכימיה הזאת ביניהם, או אפילו במשהו שהיה פחות מזה, מי יודע, מה זה משנה בכלל. לדיאן לא אכפת מהמילים שלו, רק בעיניי הן יקרות כל כך. רק עבורי הן אומרות משהו, רק לי הן כבר קצת שייכות גם כן. רק אני היחידה בעולם ששונאת אותן ומרגישה שהן חלק ממני.

אולי זה רק גופני, מה שנרקם ביניהם, משהו מידי, בלתי אמצעי, חושני. המוזיקה הקצבית והמפתה התנגנה ברקע והם התחילו לרקוד תוך כדי שיחה, חופשיים, חייתיים כמעט.

הלכתי משם בלי להגיד לאף אחד, מרגישה שאני בורחת מהם, וירדתי שתי תחנות לפני התחנה שליד הדירה, כי במטרו היה מחניק. צעדתי לאורך הרחוב הראשי, לא רוצה לבכות, לא, אין מצב, את לא בוכה באמצע הרחוב בפריז, את לא.
נעמדתי מחוץ לאחד הברים, לא התחשק לי לחזור לדירה. שחזרתי בראשי את המשפט, יותר פשוט מקפה וקרואסון בבוקר, חמש מילים כולה, חמש בלי ה"סיל וו פלה", ואותו אני מגלגלת על הלשון בקלות, "אן וור דה וה רוז', אן וור דה וה רוז'", לחשתי לעצמי, "בון סוואר, אן וור דה וה רוז', סיל וו פלה", פשוט מאוד.

נכנסתי לבר וניסיתי להזדקף, לקער את הגב שלי כמו דיאן, אבל הוא נתקע ישר כמו מקל של מטאטא. הברמן הגבוה, לראשו בלורית מסודרת שחורה שממנה רק קווצה אחת נפלה על מצחו, כמו של אלביס, ניגב כוס יין במפית בד לבנה.
הוא קלט אותי מרחוק וניגש, "אלור, קס קה וו דזירה, מדמואזל?" מה את רוצה, מדמואזל, מהו הדיזייר שלך, מהו הדבר שדבקה בו נפשך? אני אתן לך אותו.

"מדמואזל?"
"אן וור דה וה רוז'", אמרתי.
הברמן הנהן, שלף בקבוק יין אדום מהמעמד שמולו, והניח כוס מצוחצחת מולי.

מהדורה מקוונת | אוגוסט 2022
דימוי: מתוך ועכשיו קיץ, אלינה אורלוב, (צילום: לנה גומון)