רגע המעבר

השבועות אצל מר קְרוּס היו תהום של אומללות. חייתי בתוך המוות. התגוררתי בצריף בגן מאחורי העסק, צריפון מלא כלי עבודה ומכלים של קוטלי עשבים, שעמד בו ריח של דלק מכסחה; מנוע חדר הקירור גבל במחיצה, ורעידתו העירה אותי בכל לילה. מר קרוס היה סוגר אותי בתוך המתחם כשיצא בערב ומשחרר אותי בבוקר כשהגיע – הוא הגביל במידת האפשר את תנועותיי, מחשש בדיקה של המשטרה או של הביטוח הלאומי, פרט למקרים נדירים. כשהייתי זקוק למשהו – בגדים, צורכי רחצה – היה קונה לי אותם בעצמו. לא קיבלתי אורחים. אחרי שבע בערב, כשמר קרוס היה נכנס לארבע-על-ארבע שלו כדי לחזור הביתה, הייתי לבדי עם ארונות המתים.

לא הצלחתי להתרגל למגע עם הגוויות. למרבה המזל לא הגיעו הרבה – היה צורך לפרוק אותן, לחלץ אותן משקי הפלסטיק עם מסכה על האף; בפעם הראשונה כמעט התעלפתי, זה היה קורבן טביעה, איש צעיר, במצב מחריד; למרבה המזל קרוס היה שם – והוא שהפך את הגופה בעדינות על שולחן הנירוסטה, הוא שהכניס את השרידים לתיבה האטומה והביא את המברגה כדי לחתום את הארון, הכול בשתיקה. נשארתי בלי אוויר. המסכה המיוחדת מנעה ממני לנשום, ריח הקמפור או הכלור התערבב בגרוני עם הצחנה העולה מן המצר, עם העיפוש הגווייתי של העצבות, עם הפגר הנשכח, ואפילו כיום לפעמים, מקץ שנים, ריחם של תכשירי חיטוי עדיין מחזיר אלי, בעומק הפה, את זיכרן המתמיד של העלובים הללו שקרוס טיפל בהם בלי להניד עפעף, בלי רעד, בכבוד, ביישוב הדעת.

אחר כך היה בא האימאם, והיינו מתפללים מול המת או הארון, תלוי במצב הגופה, זה מאחורי זה, כפי שנהוג; קרוס היה מתרחק מאיתנו. האימאם היה מרוקאי מקזבלנקה, גבר בגיל העמידה שמלאכת הקודש שיוותה לו מראה קשיש ומלוטש כיאות למי שעיסוקו בדברים רציניים, בלי חיוך, בלי שום גילוי של אהדה או של סלידה, אולי משום ביטחונו בהיותנו כולנו שווים בעיני אלוהים.

להתפלל למען מתים אלמונים, שיירים לא ברורים של חיים זרים מכול וכול, היה משהו עגום וערטילאי. בנוגע לאחדים מהם, אפילו לא היינו בטוחים שהם מוסלמים; הנחנו זאת מראש, ואולי שלחנו אותם אל האל הלא נכון, אל גן עדן שבו יהיו שוב בלתי חוקיים.

אחרי התפילה היינו מסדרים את ארונות האבץ האטומים בחדר הקירור, שם הצטרפו לנפטרים האחרים שהיו "בהמתנה". הוותיק ביותר היה שם כבר שלוש שנים, גם הוא טבע במצר.

הממשלה שילמה שישים אירו לגופה וליום אחסון: זה היה מקור הכנסתו של סניור קרוס.

לאחר שקיבל מר קרוס את דמי ההחזרה למולדת או לאחר שבירר את מקום מוצאו של אלמוני היה מארגן "משלוח"; אז היה מעמיס שתיים או שלוש תיבות מוות על המסחרית שלו ועולה על המעבורת באַלחֵסיראס; ההליכים במכס היו קפדניים, היה צורך לחתום את ארונות הקבורה, להכריז על התכולה וכיוצא בזה.

בית הלוויות היה מוקף חומות גבוהות מוגנות בשברי בקבוקים שתחמו גן קטן; הבית של מר קרוס נמצא במרחק כמה מאות מטרים משם – בלילה הייתי סגור עם המתים בפרוור הזה הסמוך לכביש המהיר, וזה היה עגום, עגום ומפחיד.

עסקתי גם בניקיון ובטיפול בגן; הייתי רוחץ את המכונית של מר קרוס ומאכיל את הכלבים, שני האסקים יפים בעלי עיניים כחולות ואופי של זאבים – חיות פראיות ועדינות, שכמו באו מעולם אחר. שאלתי את עצמי איך הם סבלו את הקיץ המצמית של אנדלוסיה עם פרווה שכזאת. קרוס היה חידה, קודר וחמקמק; בעל פנים שהצהיבו, עינייו מוקפות עיגולים שחורים; במשרד של בית הלוויות, כשלא הגיעה גופה, היה מעביר את היום מאחורי שולחנו עם כוס ויסקי ביד, מאזין בפיזור דעת לקשר המשטרתי כדי להגיע ראשון במקרה שיתגלה עוד מת; הוא שתה רק "קַטִי סארְק", והופנט מהאינטרנט וממאות וידאו, כתבות מלחמה, קליפים של תאונות מחרידות, של מוות אלים: המחזות הללו לא הסעירו את רוחו, אדרבה, זמנו עבר עליו בעצלתיים, במעין אפאתיה תקשורתית – נראה כאילו אין חיים אלא בידו האוחזת בעכבר; הוא טמטם את מוחו באכזריות ובוויסקי כל היום, ועם רדת הערב היה כושל מעט כשקם ממקומו, לובש את מעיל העור ויוצא בלי לומר דבר, מסובב פעמיים את המפתח בחור המנעול. כשהיה פונה אליי היה קורא לי לאחדאר הקטן שלו; היה לו קול דקיק שיצר ניגוד עם קומתו הגבוהה, עם כובד גופו, עם כרסו השמנה; הוא דיבר כמו ילד קטן והצליל המזויף הזה עשה אותו מפחיד עוד יותר.

בעצם הוא היה עלוב נפש, לא ידעתי אם הוא מעורר בי יותר אימה או יותר חמלה; הוא ניצל אותי, כלא אותי כמו עבד; הוא הפיץ סביבו עצבות נוראה, צחנת רקב של נשמה גלמודה.

הייתי מוכרח להסתלק; בפעם הראשונה שהרשה לי לטייל אחר הצהריים בעיר, שקלתי להיעלם בלי להותיר עקבות, לעלות על אוטובוס צפונה או על מעבורת בחזרה למרוקו. אבל לא היה לי כלום, לא כסף, לא תעודות, הוא החזיק בדרכון שלי, שמסרתי לידיו ברוב טיפשותי, וקרוב לוודאי שהיו אוסרים אותי ומשליכים אותי לכלא ואחר כך מגרשים אותי אם היו עוצרים אותי לביקורת.

נועצתי באימאם של המסגד שהיה בא להתפלל על המתים שלנו; הסברתי לו שמר קרוס הזה הוא טיפוס מוזר, והוא לא הכחיש זאת, רק משך בכתפיו בחוסר אונים. הוא סיפר לי שקודמי ברח בדיוק מאותה סיבה מצוינת, משום שמר קרוס הוא יצור מוזר, אלא שיש לו כבוד למתים ולדת. זה הכול.

במבט לאחור, לאותם ימים ארוכים על ה"אִבְּן בָּטוּטָה" היה טעם גן עדן.

חשבתי להעפיל על החומה, אחרי ככלות הכול זה לא היה קשה כל כך, קרוס לא יעשה את המאמץ לרדוף אחריי; אבל קודם היה עליי להחזיר לרשותי את התעודות שלי ולהשיג כסף.

יום אחד יצא מר קרוס עם שחר ברכב הקבורה ושב עם מטען של מתים, שבעה עשר – סירה פתוחה התהפכה בים מול טָריפָה והזרמים זרעו גוויות בחופי הרחצה. הוא היה מרוצה מאוד מהיבול, ושמחתו הייתה מוזרה, כי יותר מכול לא רצה להראות שהוא שמח להתעשר על חשבון המסכנים שנספו, אבל הרגשתי מאחורי המסכה שהציג, לפי דרכו ללטף את הכלבים ולומר לי "לאחדאר הקטן שלי", שהוא מאושר משגשוג עסקיו ובו בזמן מתבייש בכך.

שבעה עשר. זה מספר עצום. קשה לתפוס, כששומעים ברדיו או בטלוויזיה על מספר הגוויות שהותיר אחריו אסון זה או אחר, מה פירוש שבע עשרה גופות. אתה אומר לעצמך, אה, שבע עשרה, זה לא הרבה, דבר איתי על אלף, אלפיים, על שלושת אלפים פגרים, אבל שבעה עשר, שבעה עשר זה לא משהו יוצא דופן, ואף על פי כן, אף על פי כן, זאת כמות אדירה של חיים אבודים, של בשר שגווע, זה מעיק בזיכרון כמו בחדר הקירור, שבעה עשר קלסתרי פנים ולמעלה מטונה של בשר ועצמות, עשרות אלפי שעות של קיום, מיליארדים של זיכרונות שאבדו, מאות בני אדם שהאבל נוגע להם, מטנג'יר ועד מומבסה.

עטפתי שניים מהם בתכריכים שלהם ובכיתי; רובם היו צעירים, בני גילי, אפילו פחות; לאחדים היו גפיים שבורות ושטפי דם בפנים. מרביתם נראו ערבים. בין הגופות נמצאה גופת נערה. היא קעקעה על זרועה בחינה מספר טלפון, מספר מרוקאי. שערה היה ארוך ושחור מאוד, פניה אפורים. חשתי מבוכה; לא רציתי לראות את שדיה, את איבר מינה; על פי הנוהג לא הייתי צריך להכין אותה לקבורה בעצמי, אישה הייתה צריכה לעסוק בזה. פחדתי מהמבט שלי עצמי על הגוף הנשי הזה; דמיינתי את מֶריֵם מתה – אותה הכנתי לקבורה, אותה קברתי בעצם, לבדי באפלת הסיוטים שלי, דמיינתי את המשטרה מתקשרת למספר הטלפון המקועקע, אֵם או אח עונים, קול כמעט מכני מודיע להם, חוזר על הדברים בקול רם מאוד כדי שיבינו, על מות אחותם, מות בתם, בדיוק כמו שצלצל הטלפון יום אחד בוודאי אצל דודי, כדי למסור את הבשורה הנוראה, כפי שיצלצל יום אחד גם בשבילנו, זה אחר זה, וזהיר, מבויש, הנחתי את האלמונית בסרקופג המתכת שלה בעדינות, ברגש אחווה.

אולי איננו מדמים לעצמנו את המוות אלא כשאנחנו רואים את גווייתנו שלנו בזו של האחרים, צעירים כמוני, מרוקאים כמוני, מועמדים לגלות כמוני.

בערב כתבתי שירים למען כל ההרוגים הללו, שירים חשאיים שהחלקתי אחר כך אל תוך ארונותיהם, אמירה קטנה שתעלם יחד איתם, מחווה, רית'א; נתתי להם שמות, ניסיתי לדמיין אותם חיים, לנחש איך חיו, למה קיוו, איך היו רגעיהם האחרונים. לפעמים ראיתי אותם בחלום.

את פניהם לא שכחתי מעולם.

שנאתי לקרוס הלכה וגברה; היא הייתה לא רציונלית; פרט למצב הכליאה-למחצה שבו החזיק אותי, הוא לא היה איש רע; הוא כרע תחת משקל הגוויות; היה לו רק העיוות המוזר הזה שבגללו צפה כל היום בסרטוני וידיאו אלימים בצורה קיצונית; עריפות ראשים באפגניסטן, תליות במלחמת העולם השנייה, תאונות דרכים מכל סוג ומין, גופים שרופים בעקבות הפצצות.

הייתי מוכרח להסתלק כמה שיותר מהר.

התגעגעתי לקזנובה ולחיילים שלי כל הימים. חשבתי על ז'ודית, שלחתי לה אס-אם-אסים וטלפנתי אליה לפעמים; רוב הזמן היא לא ענתה להודעות ולא הרימה את השפופרת והיה לי הרושם שאני נמצא בלימבו, בבָּארְזָאח, בלתי זמין בין החיים לעולם הבא.

לא היו לי ספרים חוץ מהקוראן, ושני ספרי בלשים ספרדיים משומשים שקניתי בעיר, לא משהו מיוחד אבל טובים, עזרו לי להעביר את הזמן. ואז היו לי שלושה ימי חופשה משום שקרוס נסע למסור מטען של גוויות בצד האחר של המצר. הוא לא היה יכול להשאיר אותי סגור כל כך הרבה זמן, אז הוא נתן לי קצת כסף כיס (עד אז לא ראיתי פרוטה משכרי) כדי שאוכל להשתעשע בעיר, כמו שאמר. העברתי את ימיי במרפסות בתי קפה, ישבתי לי בשקט, קראתי ושתיתי בירות קטנות.

הלכתי לקרוא את המיילים שלי, והנה הפתעה: הודעה משייח' נוּר א-דין. הוא כתב לי מערב הסעודית, שם עבד בשביל איזה מכון דתי; שאל לשלומי. עניתי לו שאני נמצא בספרד, בלי לפרט את פעילותי המעציבה. היססתי אם לספר לו על השריפה ב"הפצת מחשבת הקוראן", תהיתי אם הוא יודע על כך. מכתבו היה אוהד, היה בו אפילו רגש אחווה; חשדותיי בנוגע לאפשרות שהשתתף בפיגוע במרקש נראו לי עכשיו מגוחכים, אפילו שתעלומת היעלמותו הפתאומית עמדה בעינה – שאלתי אותו אם הוא יודע איפה נמצא בסאם.

חשבתי בגעגוע על מפגשי הקריאה הממושכים ב"הפצה", כשהסבנו על השטיחים. טנג'יר הייתה רחוקה, בעולם אחר.

כתבתי באריכות לז'ודית והסברתי לה את חיי האסיר שלי באלחסיראס; לא הזכרתי את הגוויות, רק את אורח חיי, את הבית ואת קרוס המוזר. אמרתי לה שאני מקווה להתראות איתה בקרוב.

טלפנתי אל סעדי, וביקשתי שיבוא לשתות איתי קפה במרכז אלחסיראס; הייתה לו אשרה, לא הייתה לו בעיה לבוא וללכת כאוות נפשו, כזה היה האי-צדק של הממשל: ככל שהיית זקן יותר ורצו בך פחות, כך היה לך קל יותר להתנועע.

הוא שמח להיפגש איתי שוב, וכך גם אני. שאלתי אותו אם יש לו חדשות על החברה – הוא הסביר לי שממשלת מרוקו עומדת למצוא פתרון ממש בימים אלה. לא איחרתי את המועד ליהנות מזה, לדבריו.

היססתי. זאת הייתה דרך לעזוב את קרוס; פירוש הדבר יהיה גם פרידה לתמיד מז'ודית. הייתי בטוח שאם אחזור לטנג'יר לא תהיה לי עוד כמעט שום אפשרות לשוב לספרד.

סעדי ניחש את הסיבה להיסוסי ולא התעקש.

סיפרתי לו על ימיי אצל קרוס, על העצב הגדול שבעבודה הנוראה הזאת, הוא הקשיב בעיניים פעורות, מנענע בראשו השב; הוא אמר, באמת, בני, אילו ידעתי לא הייתי שולח אותך לבור הביוב הזה – ניסיתי להרגיע אותו, לא מתוך שכנוע רב, ואמרתי שכך אני מרוויח קצת כסף כדי לנסוע לברצלונה בעוד חודש-חודשיים.

נשארנו עד הערב, ישובים על אותה מרפסת, נהנים מרוח הים, מהתנועה האיטית של הדקלים שהטילו מעט צל על הכיכר. אחר כך הוא הלך לדרכו. לפני כן חיבק אותי בזרועותיו, אמר לי "אתה בטוח שאתה לא רוצה לחזור איתי בספינה? קשה לי עם זה ששלחתי אותך לשם".

היססתי שנייה, היה מפתה להישאר איתו, לחזור אל הכלוב הצף של ה"אבן בטוטה", שבו לא יכול לקרות לך כלום, חוץ מאולי לדרוך בטעות על מקק ברגליים יחפות.

לבסוף אמרתי לא, הבטחתי להתקשר איתו בקרוב, ואחרי חיבוק אחרון הלכתי לתפוס את האוטובוס שלי.

ניצלתי את היעדרותו של המעביד שלי גם כדי לנסות לגבש לי תוכנית. ידעתי שהוא מחזיק – לפחות כשהוא נמצא כאן – סכום כסף מסוים בכספת קטנה, בשביל תשלומים שהוא צריך לשלם מיד ליד, ושלכספת יש מפתח שהוא שומר בצרור המפתחות שלו.

את רעיון הגניבה קיבלתי מהבלש שקראתי באותה עת, מכל הבלשים שקראתי בכלל; אחרי ככלות הכול, האם לא הייתי כלוא בתוך רומן אפל, אפל מאוד? היה הגיוני שמחומר הקריאה שלי יצמח לי רעיון איך להיחלץ ממנו.

* * *

בספר מסעותיו מספר אבן בטוטה שבעת ביקורו במכה נתקל שם באדם מוזר, אילם שכל אנשי העיר מכירים אותו ומכונה בפיהם חסן המשוגע, אשר לקה בטירוף הדעת בנסיבות מוזרות: כשעוד היה שפוי בדעתו קיים חסן את מצוות הקפות הכעבה בלילה, ומדי ערב בערב היה נתקל בקבצן במקום הקדוש – מעולם לא התראו לאור היום, אך ורק בלילה. ובכן, לילה אחד פנה הקבצן אל חסן ואמר: "יא חסן, אמך מתגעגעת אליך ובוכה, לא היית רוצה להתראות איתה?" "עם אמי? כמובן", השיב לו חסן ולבו נחמץ בקרבו כשנזכר בה, "כמובן, אבל אי-אפשר, היא רחוקה". יום אחד הציע לו הקבצן שיבוא לפגוש אותו בבית הקברות, וחסן המשוגע הסכים; הקבצן ביקש ממנו לעצום את עיניו ולאחוז בבגדו, וכשחזר ופקח אותן מצא חסן את עצמו מול ביתו שבעיראק. הוא בילה שבועיים בחברת אמו. בתום אותם שבועיים נתקל בקבצן בבית הקברות של הכפר, וזה הציע לו להחזיר אותו למכה, אל אדונו נאג'ם א-דין אִספהאני, באותה שיטה, בעיניים עצומות וכשידיו לופתות את גלימתו הגסה, בתנאי שיבטיח לעולם לא לגלות לאיש את דבר המסע הזה. אִספהאני הודאג מהיעדרותו הארוכה של משרתו – שבועיים ימים, אין זה דבר של מה בכך – ובסופו של דבר סיפר לו חסן את פרשת הקבצן, ואִספהאני רצה עוד באותו לילה לראות את אותו אדם. חסן הוביל אותו לכעבה והראה לאדונו את הנווד בצעקה, "הנה הוא! הנה הוא!". בו ברגע הניח הקבצן יד על גרונו ואמר, "בשם אלוהים, לעולם לא תדבר עוד", וכך היה; הקבצן נעלם ואילו חסן, משוגע ואילם, חג סביב המקום הקדוש שנים על שנים, בלי לומר את התפילות, בלי להיטהר; אנשי מכה טיפלו בו, האכילו אותו כאילו הוא קדוש מוזר, שכן ברכתו של חסן הגדילה את המכירות והרווחים; חסן המשוגע חג וחג סביב האבן השחורה במעגל, בשתיקה נצחית, משום שרצה לחזור ולראות את אמו, משום שהסגיר סוד, ובאפלה שאפפה אותי, אצל הגוויות הקטנות של קרוס, בין הכלבים, התפללתי לקבצן פלאי שיוציא אותי מתישהו מן החושך, ייקח אותי בחזרה, אל אורה של טנג'יר, אל בית אמי, לזרועותיה של מרים, לזרועות זיודית, ואחר כך ישלח אותי לסוב כמו מטאור שברירי סביב כוכב הלכת שנים על שנים. אני נזכר היום בתקופת הביניים השחורה הזאת, בהסגר הראשון הזה באלחסיראס, חדר המבוא הזה, בשעה שסביבי חגים האבודים, משוטטים, עיניהם טחות, בלי עזרתם של ספרים; קרוס בעצם ניצל את האפשרויות הקיימות בעולם, את טקסיות המוות; הוא חי כאותן רימות, אותן תולעים, אותם חרקים השורצים בגוויות, ומצפונו עמד לו, מן הסתם, הוא חשב שהוא עושה את הטוב; הוא הביא תועלת; ניזון מהסבל כטפיל: וכי אפשר להאשים כלב שהוא נושך? הוא היה שומר הטירה, שיָּט המצר, עוד אדם אבוד, אף הוא, בלב יער המוות שלו, סב לו עד אין קץ בחשכה.

* * *

אולי הבילוי הממושך הזה במחיצת גוויות הוא שהקל עליי את הדברים; שני החודשים הללו של מוות הקלו עליי להעלות על הדעת את האפשרות לשדוד את סניור קרוס – הוא חזר כמתוכנן אחרי שלושה ימים, מותש, כך אמר, מתלאות הדרך במשאית אל נבכי מרוקו. נראה שהוא שמח לראות אותי שוב.

הוא סיפר לי על נסיעתו, שהוכתרה בהצלחה, היו לו חמש גוויות להחזיר לאזור בֶּני מלאל, למרבה המזל לאותו המקום, וזה היה בעת ובעונה אחת נוח ואיום. כרגיל הנשים בכו נורא, היללות עשו לו חורים באוזניים, הגברים חפרו קברים – וזהו. בקושי הספיק להתעכב בקאזה לילה אחד בשביל לרדת על ארוחת שחיתות, הוא אמר את המילים האלה, "ארוחת שחיתות", כשקולו הדקיק נוגה כאילו דיבר על סעודתו האחרונה.

קרוס מזג לעצמו כוס ויסקי.

הוא הושיב אותי מולו בכורסה והציע גם לי כוס; סירבתי.

הוא לא אמר דבר. המעמד כולו כמו הזמין חילופי דברים, שיחה אישית, אבל הוא שתק, שתה את ה"קטי סארק" שלו כשמדי פעם בפעם הוא מעיף בי מבט, ואני הולך ונעשה יותר ויותר עצבני.

ניסיתי לדבר, לשאול שאלות על הנסיעה שלו למרוקו, אבל תשובותיו היו חד-הברתיות כשטרח להשיב.

הוא גמר את המשקה שלו והציע לי שוב בנימוס לפני שמזג לעצמו עוד אחד.

מקץ רבע שעה אינסופית של שתיקה, שבה הסתכלתי פעם בברכיי ופעם בפניו חסרות ההבעה, התנצלתי ויצאתי, הייתי צריך להאכיל את הכלבים; הוא אותת לי בראשו, וליווה זאת בחיוך קצר.

ברגע שהייתי בחצר נאנחתי אנחת רווחה, רעדתי כמו נוצה. מבעד לשמשה ראיתי את פרצופו השמן מוקף בהילה החשמלית הכחולה של מסך המחשב ושב לבהייתו האטומה בצורות המוות.

הרגשתי שנשקפת לי סכנה; פחד נפל עליי, פחד עז, לא רציונלי; הלכתי וכרעתי על ברכיי בין הכלבים, חרטומיהם רחרחו בבתי השחי שלי, רכות פרוותם ומבטם הצלול ניחמו אותי מעט.

* * *

קרוס נראה תמיד כשהוא מהסס כך על סף דיבור. מעולם לא נתקלתי בשיגעון קודם לכן. אם קרוס היה מטורף הוא לא התפרץ בשטפי דיבור חסרי היגיון, לא דפק את ראשו בקירות, לא אכל את צואתו, לא נתקף הזיות או חזיונות; הוא חי בתוך המסך, ובתוך המסך היו מחזות נוראים – תצלומים ישנים של עינויים סיניים, שבהם נראו גברים שותתים דם, כפותים לעמודים, חזם משוסף, איבריהם נקטעים בידי תליינים בעלי סכינים ארוכות; עריפות ראשים באפגניסטן ובבוסניה; סקילה באבנים, השלכה מחלונות, ריטוש קרביים ואינספור כתבות מלחמה – אחרי ככלות הכול הקולנוע הבדיוני צולם באיכות טובה יותר, היה ריאליסטי יותר מהחומר התיעודי או מהתצלומים הדוממים מראשית המאה, ושאלתי את עצמי למה חיפש קרוס בתמונות האלה קודם כול את אזכור ה"מציאות"; הוא רצה את האמת, אבל מה זה כבר היה יכול לשנות: הרי היו לו גוויות אמיתיות בחדר הקירור שלו, הוא הכיר אותן מקרוב, בילה במחיצתן שנים על שנים, ועודני שואל את עצמי היום מה יכול היה לדחוף אותו לצפייה הווירטואלית החולנית הזאת, הרי היה צריך להירפא מן המוות ואף על פי כן בלע קילומטרים של תמונות עינויים ומעשי טבח. מה הוא חיפש בהן – מענה לשאלותיו, לשאלות שהפגרים לא השיבו עליהן, בחינה של שעת המוות, של רגע המעבר אולי, או שפשוט נבלע על ידי התמונה, הגופות גרמו לו להתנתק מהעולם הממשי והוא נבר במציאות הקיברנטית, לשווא, כדי לשוב ולמצוא בה משהו מן החיים.

במרוצת הימים הוא הפחיד אותי יותר ויותר, בלי סיבה – הוא היה יצור בלתי מזיק לגמרי; הוא היה חביב אליי, חביב אל כלביו, רחש כבוד למתים. בכל יום חשבתי לבקש ממנו את הדרכון שלי ולהסתלק משם, לא חשוב הכסף, שלום ולא להתראות מר קרוס, הטבועים והאור הכחלחל של העינויים ביוטיוב, יהיה אשר יהיה; אבל בכל ערב, בצריפון שלי, מוצא מרגוע בחברת הכלבים, ברכות הפרווה שלהם, בהתנשמות השלווה שלהם, הייתי מתחיל שוב לחשוב על גניבה, על אלפיים או שלושת אלפי האירו שיכלה להכניס לי הכספת של קרוס. בניתי לי תוכנית, אחת מאותן תחבולות שמצליחות רק בספרים, עד שלא מנסים אותן: ללכת העירה ולקנות מפתח דומה, המפתח היה אולי מדגם מצוי, ולהחליף אותו בצרור המפתחות, שלעתים קרובות היה משאיר אותו זרוק בכניסה – מובן מאליו שהחדש לא היה פותח את הכספת, אבל עם טיפת מזל, עד שיבחין בכך, כבר אהיה רחוק משם.

כל הגוויות שרחצתי והנחתי בתיבות שלהן הצדיקו את מעשה הגזילה שלי, חשבתי – ואף על פי כן מר קרוס עסק במשלח יד הגון, לא הוא הרג את המסכנים הללו, הוא היה ישר, לא סחט את משפחות הנפטרים, הטרף שלו היה המדינה, המִנהלת האוטונומית של אנדלוסִיה, ששילמה לו לפי יום על החזקת נבלותיהם של בני ארצי; אלא שכל העושר שראיתי אותו צובר, טבעות הזהב שלו, השרשרות סביב צווארו, חולצותיו השחורות, מכוניתו, שני כלבי המזחלת כחולי העיניים שלו בצל הגפנים המטפסות, כל אלה נראו לי כאילו נגנבו מהמתים, השתייכו בעיניי לאותם עלובים שחלמו לרגע על חיים טובים יותר, שחשבו, כמוני, שיוכלו למצוא להם מקום בעולמו, ומתוך כבוד לחלומם זה האמנתי שאני רשאי לנכס לי חלק מכספו, כמין נקמה קטנה על הקורבנות המסכנים הללו שחוו את ייסורי הטביעה, את הגסיסה בבדידות האפלה של גלי הים.

ככל שגברה נחישותי, כן הדירה שינה מעיניי בלילות אפשרות המעבר לפעולה; כיצד לקחת את מפתח הכספת, באיזו שעה לברוח ואיך – יהיה עליי ללכת ברגל עד תחנת האוטובוס, מרחק שלוש מאות מטר, ולחכות לרצונם הטוב של אמצעי התחבורה הבין-עירוניים האנדלוסיים הלא אמינים. זה יהיה השלב שבו אהיה פגיע ביותר, כמו ברומנים. הספרים ובתי הסוהר מלאים בחורים שעשו טעויות עצומות ונתפסו ללא קושי, סתם כך, בתחנת אוטובוס או במרפסת בית קפה. לי זה לא יקרה. האוטובוס, התחנה המרכזית, הבין-עירוני של אחת עשרה בלילה, ולמחרת אני כבר בברצלונה, נטמע בהמון.

לא הצלחתי להגיע להחלטה לפעול. האינטרנט הפנט את קרוס יותר ויותר; הוא נשאר עד מאוחר, לעתים עד עשר בערב, חוקר את סרטוני הווידיאו המקבריים שלו – הוא גילה אתר שנקרא Faces of Death והוצגו בו מאות מיתות אלימות: מפגינה איראנית צעירה נהרגת בידי כוחות הביטחון, מהפכנים מצרים מוכים למוות בידי המשטרה, אנשי צבא לובים נשרפים חיים בג'יפ שלהם, ילדים סורים נטבחים – החדשות מילאו את האינטרנט באירועים מתועדים בשביל קרוס.

יום אחד אפל במיוחד הקיא המצר גווייה קשישה מושחתת למדי, ומטיילים גילו אותה על אחד החופים. השופט הגיע למקום, הודיע שאפשר לסלק את הפסולת מהחול, הפתולוג קבע מוות בטביעה, וקרוס מיהר עם רכב המתים שלו כדי לקבל לרשותו את השרידים לפני מתחריו. זה היה עצוב מאוד ומגעיל לא פחות; האיש קעקע את השם "סֶלמָה" בערבית על לבו, פרט לכך לא היה שום רמז לזהותו: לא היו לו עוד פנים, למעשה לא שום סימן היכר, ומהר, מהר מאוד, סגרו אותו בתוך תיבת האבץ שלו כדי לא לראות אותו עוד. סניור קרוס השליך את כפפות הפלסטיק שלו, אחר כך גם את המסכה; דמעה קטנה עמדה בזווית עינו הימנית, והוא שפשף את פניו כנגד קיבורת זרועו המתוחה ומחה אותה. הוא פלט אנחה, פנה לעברי, ובלי לומר דבר חצה את החצר והלך עד לצריפון שלי, הכלבים באו בעקבותיו מכשכשים בזנבם, במחשבה שהוא רוצה לשחק איתם או להאכיל אותם; הוא חזר ויצא מהצריף שבגן עם בקבוק ביד. תהיתי אם הסתיר שם ליטר של סקוץ' שמעולם לא הבחנתי בו, אבל הכלי שבידו נראה קטן יותר מה"קטי סארק" הנצחי שלו. הוא אותת לי לבוא אחריו אל המשרד, ובקולו הקטנטן אמר: "בהחלט מגיע לנו לשתות משהו, הה, לאחדאר?"

הוא התיישב כהרגלו מול המסך שלו, הניע את העכבר, הקיש את הסיסמה; אני המשכתי לעמוד.

"שב, שב, נשתה משהו ונדבר קצת".

חיפשתי תירוץ להתחמק, אבל ללא הצלחה; הייתי גמור מהטיפול בגווייה ולא היה לי כוח לחשוב – זה תמיד השאיר אותי סחוט לגמרי.

התיישבתי על הספה. הסתכלתי בבקבוק שהציב על שולחן עבודתו; זה היה בקבוקון של חצי ליטר והתווית פנתה אליו. מר קרוס היה זקוק למשהו חזק; פניו הארוכים היו חיוורים, עיניו מוקפות עיגולים שחורים. הוא העלה סרטון וידיאו מתוך רפלקס – תקע בו מבט לשנייה ומיד עצר את מהלכן של תמונות המוות שאני לא ראיתי.

"טוב, לאחדאר, ויסקי קטן?"

פתאום נתקף עצבנות קשה, יצא אל המטבח וחזר עם שתי כוסות וקרח בדלי מתכת.

לא רציתי להרגיז אותו, ונעניתי. אולי גם לי יועיל משקה.

הוא אחז מיד בבקבוק ה"קטי" שעל המדף, פתח אותו, מזג את הוויסקי כהרף עין, הטיל שתי קוביות לכל כוסית והוריד את שלו בבת אחת עוד לפני שהספקתי לאחוז בשלי. הוא פלט "אהההה" של הקלה, מזג לעצמו שוב, הושיט לי את הכוס שלי ואז צנח לתוך הכורסה ונראה נינוח.

רוקנתי את מחצית הנוזל בלגימה אחת גם אני. מעולם עד אז לא שתיתי ויסקי. בשבילי זה היה משקה אגדי שצריך ליהנות ממנו באיזה בר בלונדון, אולי בפריז, עם בחורה לצדך. טעם של שרץ מעוך, תחושת צריבה בוושט. קשה להבין את עניינם של הסופרים שלי בשיקוי הזה. במיוחד בנסיבות כאלה.

קרוס התבונן בי, כרגיל, על סף דיבור; תמיד נראה כאילו הוא עומד לומר משהו שלא יצא אף פעם, גמגום נצחי. הוא היה מתחיל משפט בשמי הפרטי, היה אומר "לאחדאר?" הייתי עונה "כן, מר קרוס", ואחרי זה לא בא דבר, הוא לטש בי עיניים בשתיקה.

פיללתי לעזוב את המקום זה בהקדם האפשרי. לא חשוב הכסף, לא חשוב שום דבר; אחזיר לרשותי את הדרכון שלי ואצא מכאן. אחזור למרוקו, אשוב לטנג'יר, אשכח את אלחסיראס, אשכח את המתים, אשכח את ז'ודית ואת ברצלונה.

עמדתי לומר לקרוס מיד שאני רוצה לחזור הביתה. זו היתה שעת כושר, נראה שהאלכוהול השרה עליו מידה של שלווה; שוב עבר עליו רגע של היסוס, הוא הגה "לאחדאר?" ולא המשיך. הוא אחז בבקבוקון, מזג ממנו מנה הגונה, הוסיף עוד כמות נאה של ויסקי ומילא את כוסו כדי שלושה רבעים. אחר כך נעץ עיניים בתערובת וטלטל את קוביות הקרח שעדיין לא נמסו.

קמתי, לא יכולתי עוד לשבת. אמרתי "מר קרוס…" הוא הביט בי בארשת כזאת של כאב, סבל כזה ניכר בפרצופו השמן לפתע פתאום, עד שמלמלתי שאני צריך ללכת להאכיל את הכלבים.

הוא העביר את ידיו על פניו, כמבקש למחות זיעה שלא הייתה שם.

הוא אמר, "לאחדאר?"

"כן, מר קרוס".

"תחזור מהר, אני מחכה לך".

והוא הוריד את הקוקטייל שלו בלגימה אחת, בארשת הקלה.

באה עליו אחת מהשתיקות שלו, כאילו הוא עדיין שוקל להוסיף משהו, ואחר כך לחש: "יש לך מזל, תכף תראה".

המשפט נותר סתום; דימיתי בנפשי, כששיחקתי קצת עם ההאסקים לפני שהוצאתי להם את האוכל שלהם, שקרוס הבין שאני רוצה לעזוב, ושהוא מאחל לי כל טוב לעתיד.

כשחזרתי למשרד אחרי שהאכלתי את הכלבים, הוא לא היה שם; שמעתי רעש עולה מבית השימוש, קולות כמו של הקאה, ואז הוא יצא משם מתנודד.

"אתה לא מרגיש טוב, מר קרוס?"

הוא השתנק, פיו התעוות, פניו נראו מתוחים כל כך עד שעיניו התגלגלו כמו גולות.

"זה מתחיל, לאחדאר".

הוא שיכור כלוט, אמרתי לעצמי.

הוא התיישב על הספה מול שולחן הכתיבה; נראה שקשה לו לנשום; הוא שילב את זרועותיו על בטנו, ניכר בו שהוא סובל כאב עז.

"זה לא יימשך הרבה זמן… תשים לב…"

שפתיו התהדקו, הוא חשק שיניים; פרצופו האדים, כתפיו נתקפו רעידות, הוא העלה את ברכיו לאזור המעיים כדי להקל על כאבו.

"מר קרוס? אתה חולה?"

נדמה היה שהוא מנסה לענות לי, אלא שהצלילים נתקעו בגרונו; סנטרו הזדקר לעומתי, ידיו טפחו בעצבנות זו כנגד זו. מצחו התכסה אגלי זיעה, טיפת דם זלגה מאפו, שפתיו נעשו סגולות, הוא התחיל להניע את ראשו ימינה ושמאלה, כפוף לפנים כמבקש לגרש את הכאב, כאילו אינו מאמין שזה קורה לו – אבל התנועה הפכה להתכווצות מפחידה של חוליות הצוואר, תחילה הצדה, אחר כך לאחור; פיקת הגרגרת שלו עלתה וירדה, ריטטה לאורך גרונו המתוח כמו חרק שמן.

פתאום תקפה אותו עווית אדירה שהפילה אותו ארצה, זרועותיו פרושות, רגליו מעוקלות כאילו הוא רוצה לזחול, ואז התחיל לצעוק. התקרבתי אליו: "מר קרוס, אתה שומע אותי?"

הוא לא הצליח לענות לי ונפל עליי פחד – הוא לא הצליח עוד לבלוע, עורפו התקשח, חזהו התרומם, גבו התקשת, עיניו עמדו להתפקע. גופו היה כבל פלדה מתוח מכאב, הוא ניסה לדבר, ניסה ללפות אותי אבל ידיו הגדולות הפרושות התעקמו כלפי חוץ, אצבעותיהן מפושקות בצורה מחרידה; ההתקף נמשך כעשרים שניות, אולי מעט יותר, ואחר כך גופו התרפה; הוא התרפה ונאנח, גנח, התנשם בקול רם. צעקתי אליו, "מר קרוס, מה המספר של עזרה ראשונה? המספר בשביל להזמין אמבולנס?" הוא לא ענה, זינקתי אל הטלפון, ניסיתי בקדחתנות לחייג 15, כמו במרוקו, ללא כל תוצאה; העפתי מבט מהיר בשולחן הכתיבה בתקווה למצוא ספר טלפונים, לשווא.

פתאום בא על קרוס התקף פרכוס נוסף, חמור אף יותר מקודמו, אם דבר כזה אפשרי; עפעפיו התהפכו כמעט לגמרי לתוך ארובות עיניו, נעלמו מאחורי גלגליהן, זה היה מראה נורא, פניו הכחילו והסגילו, כפות רגליו הצליחו לקפל את הפלסטיק העבה של סוליותיו כאילו היו עשויות מקרטון, הוא התרומם, מונע מכוח המתח המוחלט של כל שריריו, בזעקה חדה שכמו הגיחה מנבכי בית החזה שלו. דמעות החלו לעלות בעיניי, סניור קרוס, סניור קרוס, לא ידעתי מה לעשות, חשבתי ללכת לקרוא לשכן, יצאתי בריצה מוכן לחצות את מאתיים המטרים שהפרידו בינינו לבין הבית הקרוב ביותר או לעצור מכונית חולפת בכביש. ברגע שהייתי בחצר נזכרתי שהשער הארור עדיין סגור, ובמקום להסתכן ולטפס עליו העדפתי לשוב על עקבותיי ולקחת את המפתח מהכיס של קרוס כדי שאוכל לפתוח לכוחות ההצלה.

קרוס נח על צדו השמאלי, גופו יצר חצי מעגל נורא, גבו כפוף כמו קשת ללא מיתר, אגן הירכיים מושט לפנים, כפות הרגליים מקוערות במידה יוצאת דופן; היה זה רקדן בלט מפלצתי, ועורפו המעוגל ופיו הפעור לרווחה השלימו את התנוחה המחרידה. אפילו קצות אצבעותיו השתתפו בהתכווצות הקפואה הזאת, שלא ניכרה בה עוד שום אנרגיה. הוא מת. התקרבתי, לא עלה דבר בדעתי, אפילו לא תפילה.

קרוס הצטרף אל טבועי המצר.

התנועה היחידה בגוש הבשר הזה הייתה של מחוג השניות בשעונו, שהראה על השעה שש ארבעים ושלוש.

* * *

נשארתי המום כמה דקות, כורע ברך נוכח הגוף הדומם, עד שחזרתי לעשתונותיי, לא הבנתי, כמובן, שנים נדרשו לי כדי לנסות לעמוד על טיב הצרעת שכרסמה בקרוס בבדידותו; הוא ריסס אותי במיתתו, העניק לי את גסיסתו, מתנה מזוויעה – תפסתי שהרעיל את עצמו לנגד עיניי; הלכתי לשטוף את פניי, מיליוני מחשבות סותרות התרוצצו בראשי, וכעת, פתאום, התבוננתי בבקבוקון שעל שולחן הכתיבה: על התווית נראתה גולגולת לבנה על רקע אדום. הסתובבתי רגע ללא מטרה – קדימה, זה הזמן לפעולה. מצאתי את צרור המפתחות של קרוס. חיפשתי ביסודיות במגירות השולחן, בלי למצוא שום דבר חשוב פרט לדרכון שלי; פתחתי את הכספת הקטנה בעזרת המפתח דמוי הצלב, היא הכילה ניירות שונים שלא הייתה בהם שום תועלת בשבילי וקרוב לחמשת אלפים אירו במזומן. הייתי לגנב. היה לי על מה לחיות זמן מה בברצלונה או בכל מקום אחר. כספם של המתים, זה היה סוג המעשייה שסיפרתי לעצמי.

וכמובן, היה עניין המשטרה. השארתי את טביעות האצבע שלי בכל מקום, אפילו על בקבוקון הרעל, הייתי מלך המטומטמים.

אספתי את חפציי, הכנסתי אותם לתיק ספורט צהוב-כחול מגוחך למדי עם סמל מועדון הכדורגל של קָדיס שמצאתי בצריפון שלי.

החרדה החלה לסור מעליי. נמנעתי מלהעיף מבט אחרון בקרוס, ליטפתי את הכלבים ארוכות כדי להיפרד מהם, ויצאתי להמתין לאוטובוס.

* * *

בהמשך מסעותיו של אבן בטוטה, בעת שהותו בעיר בּוּלגָר, עולה הרצון מלפניו לבקר בארץ המחשכים, שעליה סופר באגדת אלכסנדר הגדול; בסופו של דבר הוא מוותר על ביקורו בארץ זו, לאחר שנודע לו שיש לנסוע אליה במזחלות שכלבי ענק מושכים אותן כדי לחצות את הקרחונים המקיפים אותה – הוא יסתפק בכך שישמע סיפורים על אודותיה, וילמד שסוחרי הפרוות קונים עורות מתושביה המסתוריים החיים בעלטה גמורה: "מקץ ארבעים ימי חציית מדבר הקרח הזה מגיעים הנוסעים אל ארץ המחשכים. הסוחרים משאירים את שקי האוכף שלהם ואת סחורותיהם במרחק מה ממקום חנייתם. למחרת הם שבים ובודקים את כליהם ומגלים במקום חפציהם עורות צובל, סנאי וסמור. אם העורות מוצאים חן בעיניהם הם לוקחים אותם, ואם לא, הם מניחים אותם לילה נוסף. במקרה זה תושבי ארץ המחשכים מוסיפים עוד פרוות או, אם אינם מסכימים לתנאי החליפין, מחזירים למקומן את סחורות הנוסעים. הנה כי כן סוחרים בארץ המחשכים, וההולכים לשם אינם יודעים אם היה להם עסק עם בני אדם או עם ג'ינים, שכן לעולם אינם רואים איש".

עזבתי את אלחסיראס בתחושה שהעולם ריק ומאוכלס אך ורק ברוחות רפאים שמופיעות בלילה כדי למות או להמית, כדי להשאיר או לקחת, בלי להתראות או לתקשר זו עם זו לעולם, ובלילה הארוך באוטובוס הבין-עירוני שהוביל אותי לברצלונה, עיר הגורל והמוות, היה לי הרושם האיום שאני חוצה את ארץ המחשכים, המחשכים האמיתיים, אלה שלנו, וככל שהתקדם הרכב בלב המדבר בין אַלמֵרִייה ומוּרְסְיה כן חילחלה לתוכי הזוועה שחזיתי בה; פרצופו של קרוס, הלח והסגול בהתכווצויותיו, הופיע לפניי בין ההבזקים של פנסי המשאיות, באמצע ההשתקפויות על חלוני.

קרוס היה בין הצללים הללו, וכך גם אני.

ללא יכולת לעצום עין, רדוף תמונות מקבריות – הגופות שהשחית הים ופניו של קרוס שהקרינו עליי את ייסורי גסיסתו – חיכיתי לשחר שישחרר אותי, בשעה שהאוטובוס קרב למבואות אַליקאנְטֶה.

גרנטה 4 – הזדמנויות | מאי 2016
מצרפתית: משה רון
דימוי: ללא כותרת, 2006, הילה טוני נבוק, מתוך קפיצה, שוב מההתחלה