רחש של עתיד עלום

"למה את שונאת את אמא שלך?", דניאל שאלה אותי אחרי הארוחה. הסתכלתי עליה במבט מופתע. היינו כבר בכיתה ז', גרנו דלת מול דלת והאימהות שלנו היו חברות, אבל לא שיערתי שלמישהו יש נגיעה לעולם שלי. התקיימתי בתוך בועה בלתי חדירה של מחשבות רעילות. אבל היא שאלה את זה, בחצי חיוך ערמומי, כי היא תמיד הייתה יותר מתוחכמת ממני, ונראה לי שהיא קצת נהנתה לנעוץ בי ציפורניים. לא רק שלה היה אח ולי היה חתול, היא גם הייתה יותר גבוהה ממני, יותר חזקה ממני, והיה לה בטחון עצמי של סוסה אצילית. ואני הייתי אני, לא העזתי אפילו לשאול מה אני – כי עד כדי כך הייתי כלום.
"מה, למה?" עניתי במבט מופתע. אולי היא קלטה אותי נועצת ציפורניים בבשר של יד שמאל מתחת לשולחן. כי זה מה שעשיתי. עשיתי את זה כי שנאתי את אמא שלי. כל דבר בה הרתיח אותי עד כדי התלקחות חסרת מעצורים. "כי רואים", דניאל אמרה.
נצמדתי אל קיר חדרה של דניאל, ניסיתי לקמט את גופי לתוכו. חשתי כפיסת אבק בחדר. רציתי שמישהו יטאטא אותי ברכּות לשקית זבל גדולה. אבל היא עמדה מולי, ואני פחדתי שהיא תסובב את ראשה ותצליף בי עם השיער השחור, הארוך שלה. היא הדליקה את הטלוויזיה על ערוץ אמ.טי.וי, מבטה שקע במסך, והרגשתי שהיא מעניקה לי כמה שניות של חסד. מהמטבח נשמעו קולות צחוקן של האימהות שלנו. חשתי את הבטן שלי נשרטת. הקולות שקעו מסביבי. עצמתי את עיני וחשתי את הקיר שולח את ידו ומכניס אותי פנימה אל תוך פיגומי הבניין, סוגר עלי.
בקיץ ההוא חלמתי שאני נקברת בחיים. הבטון כיסה אותי, האדמה מילאה את פי. כפות ידי שקועות שקעו בבוץ הלח ואני פקחתי את עיני לחושך. פקחתי את עיני. "אני שונאת אותך", הטחתי בדניאל. "אני שונאת אותך, ואת אח שלך, ואת הבית שלך. אני שונאת את כולכם, הלוואי שתמותו, הלוואי שיקרוס עליכם הבניין". היא הרימה את גבותיה בהפתעה, שיערות ראשה רוחשות לעברי כמו נחשים. "תיקברו מתחת לבניין", חזרתי על עצמי, "תיקברו כולכם". הבכי אחז בגרוני בלפיתת חנק. הקירות הוורודים בחדרה של דניאל התקדמו לעברי, בעוד ידיי השתקעו באדמה. שמעתי את הנשימה שלי נעשית מהירה יותר ויותר, אבל לא ראיתי דבר. השיער כיסה את עיני. חשתי את הרצפה הקרה מתחת ללחי הרטובה שלי. הצחוק מהמטבח הפך רם יותר. גופי בער תחתיי.
אני לא יודעת כמה זמן שכבתי על הרצפה, מופקרת למבטה המשתומם של דניאל, לקולות הטלוויזיה ולצחוק שהלך ושכח מן המטבח. "את לא תהיי פה יום אחד. את לא תהיי פה, את תיעלמי. את לא פה, את לא פה, את לא פה, את לא פה" – לפתע חשתי במגע אצבעות על פני. דניאל הזיזה את השערות הרטובות שנדבקו אל לחיי. הן נעו על פני באיטיות, כאילו היו אלו השערות שלה. המצח שלי בער מהידיעה שהיא מביטה בי מקרוב כל כך. "נו. מגיע לי. תתני לי סטירה". כיווצתי את עיני בחוזקה, מצפה ליד שתנחת על פני. "נו כבר!". התקפלתי בעכבריות סביב עצמי אבל המכה לא הגיעה. הרפיתי את גופי, אצבע אחר אצבע ידי נפתחה. שמיעתי התחדדה. צעדי נעליים. קרקוש סירים. קולות דיבור עמומים. פקחתי עיניים. דניאל ישבה לצדי על הרצפה. היא הניחה את ידה על גבי, הניעה את אצבעותיה בעדינות. שיערות ראשה נפלו על פניה ועל פניי. חשתי עירומה לגמרי, התביישתי ממבטה. כשנשימותיי נרגעו היא התרוממה, נעמדה על שתי רגליה והושיטה לי את ידה. "אם תדברי עוד פעם על אח שלי ככה אני אשבור לך את האף".

החמסין נמשך קיץ שלם באותה השנה, צרב את השכונה והמית את הצמחים שקישטו את החצרות הגבוהות והדשאים הירוקים, שהשתרעו במרחבים אין סופיים. את הדשא החליף מגרש האספלט, שכמו נפער במרכז השכונה, ומסביבו יער של עצי אורן על אדמה חולית זרועה במתקני שעשועים מתקלפים, שגם הם להטו מחום, עד שלא ניתן היה לשחק בגינה כלל. השמועה סיפרה שמישהו נכווה מהנדנדה, ואף אחד לא רצה לנסות את מזלו, כך שכל הקיץ המתקנים נשארו ריקים, ומסביבם חול מופקר, אין סופי, בוער.
החיפושיות האדומות ציירו עיגולים על החול, עיגולים דקים ועדינים. הנחתי את כיף ידי על האדמה והזמנתי חיפושית לטפס על גב היד שלי. היא התקדמה לעבר החולצה במעלה הזרוע, עד שהגיעה למרפק. דגדוג הרגליים של החיפושית נעם לי, התרגשתי ממגע רגליה הקטנות. השמש חיפתה עלי והאירה את קורי העכביש השקופים באור זהוב, שחשפו שלושה עכבישים שחורים, קטנים, שכמו נתלו באוויר בין שמים לארץ. היה לי נעים לברוח מהשמש, התמקדתי בנקודה האדומה שטיילה על זרועי, מעבירה אותה מיד אחת לשנייה, כשלפתע כיסה את גופי צלה של דניאל. התרוממתי מהאדמה, ראשי הגיע לבית השחי שלה, שהיה מנוקד בשערות שחורות. שיערה העבה והסבוך הגיע כמעט עד למותניה, שמשכו תחתיהן רגליים ארוכות, מוכתמות בשטפי דם סגולים וצהובים. היא התגלתה אלי כמו תמיד, יחפה, וכמו תמיד, הייתה נראית כאילו היא בדרך לטפס על משהו, רק שבמקום – מצאה אותי ואת החיפושיות שלי, שכל כך רציתי לשמור לעצמי. כשהיא עמדה מולי, שיערה אסוף בצמה הפעם, כל כך רציתי לגזור אותו, את השיער הארוך שלה. גם ככה הוא תמיד נראה מלוכלך כל כך, שחור ואין סופי, כאילו לא יפסיק לצמוח לעולם. דמיינתי את המספריים החדים מנצנצים ברקע השיער השחור, ראיתי את מבטה המופתע ושמעתי את קול החיתוך של המספריים, גוזרים באבחה אחת את הצמה ומשאירות על ראשה של דניאל פיסות שחורות, קצרות ומכוערות.
הצלחתי להתחמק ממנה עד לאותו הרגע, מאז התקרית ההיא. הקדמתי לצאת לבית הספר לפניה,  והקפדתי לעקוב אחריה במבטי ולוודא שהיא חוזרת לפני. לפעמים גם שיניתי את המסלול הקבוע שלי, והגעתי הביתה בעיקוף שלקח לי לא מעט זמן. גם מאח שלה, רפאל, הקפדתי להימנע. פחדתי שהיא אמרה לו משהו, שסימנה אותי כמטרה גם עבורו.  ובאמת הייתי, מטרה קלה מידי. אולי בגלל זה תמיד הרגשתי שהיא גם קצת אוהבת אותי, אבל כמו שאוהבים גור חתולים. לא יכולתי להתחרות בה, והיא היתה צריכה מישהו שיצפה בה, ואני הייתי שם, תמיד, בדלת מולה, ועכשיו בחצר, ולא היה לי לאן ללכת או עם מי. אז שיקעתי את רגלי בחול, הנחתי את המספריים.
"הנה את, לאן נעלמת?" דניאל חייכה אלי, כשהיא חושפת שיניים צהובות וגדולות. היא הרימה את כף ידה והניחה אותה על הראש שלי, משהו שנדמה להיות אות חיבה, אבל גרם לי להרגיש כמו חתול בשק. הבטתי בה מבעד לכף ידה שנחה על ראשי, והיא הזיזה אותה במהירות, כמו מודעת למחשבות שלי, קוראת את המבטים שלי. ניחשתי שמוטב להחליף נושא כמה שיותר מהר, ובהחלטה מהירה החלטתי להקריב את החיפושיות שלי. "יש פה חיפושיות אש" פלטתי את הסוד שלי בהכנעה.  הזמנתי אותה לרכון לצדי. מבטי היה ממוקד בשבילי החיפושיות האדומות שהתפצלו וטיילו על האדמה, נקודות – נקודות.
"הן פה כבר שבוע" דניאל פסקה בחוסר עניין. חיפושית אדומה טיילה על כף הרגל השזופה שלה וטיפסה במעלה השוק, נעה בין שיערות שחורות שהוסרו בגילוח רשלני והותירו אחריהן זיפים גסים. בתי השחי שלי צרבו בדיוק מאותה תנועה רשלנית, רחש של עתיד עלום. הצל של דניאל זז מעלי, כף רגלה דרכה בדיוק על קן החיפושיות. היא הושיטה את ידה ומשכה אותי למעלה. "את דורכת על הקן" – "ו-?" "מה כואב לך לעמוד ליד?" "כואב? מה פתאום. הנה, תשחקי עם החברות שלך". היא הסירה את הרגל מהקן. התכופפתי חזרה, החול התפזר והחיפושיות התרוצצו בשיגעון סביב עצמן.
נדמה שבדיוק אז היא נזכרה בשביל מה הגיעה ונעמדה מעלי פעם נוספת. היא שתקה כמה שניות ואז אמרה בשקט "אבא שלך חזר לשכונה". זיהיתי את הקול האחר שלה. שמעתי אותו פעמים ספורות בלבד, והוא אף פעם לא היה מופנה אלי. "אבא שלי?" "כן, שמעתי את אמא שלי ואמא שלך מדברות, הוא חזר לשכונה, לצד השני של השכונה". נעמדתי מתחת לבית השחי שלה. אבא שלי חזר לשכונה. לחלק הטוב שלה. החלק הטוב של השכונה היה מעבר לכביש – והחלק הרע, שם אנחנו גרנו. ילדים תמיד יודעים שהם גרים בצד הלא נכון, ואנחנו ידענו. גרנו איפה שהחול שורף את כפות הרגליים. בצד השני של השכונה היתה בריכה, נעוצה במרכזה כמו עין גדולה. הייתי עוברת מסביבה, מציצה בין ענפי הבמבוק הגבוהים בדרכי חזרה מבית הספר. על הדשא הירוק רבץ כלב בולדוג, מפלצת בעלת שלושה ראשים. ספינקס עתיק. הוא קרץ אלי. "נו" – "תמרה!" דניאל העירה אותי מטבילה במים קרים, כחולים, אין-סופיים. הסתכלתי עליה והיא משכה אותי ביד, ובתנועה עדינה אמרה לי – "בואי".

הלכתי אחרי דניאל בשביל האספלט השחור. ככל שהתקרבנו אליו, אל הצד השני, ריח של דשא רטוב וטרי מילא את האף שלי וסחרר אותי במחשבות. דניאל שתקה, לשם שינוי. היא הובילה אותי ואני אחריה. אבא של דניאל גר באמריקה. יש לו משפחה חדשה. יש לו שתי משרתות, אחת מבשלת והשנייה מנקה. היא תצטרף אליו כשהיא תהיה גדולה מספיק, הוא הבטיח שישלח לה כרטיס טיסה. היא מדברת איתו בטלפון לפעמים, איתו ועם שני האחים הקטנים שלה, בן וג'וזף, תאומים בלונדיניים. אני עדיין לא עליתי על מטוס, לא חשבתי שזאת אפשרות, לרחף. "איך זה לטוס במטוס?" פניתי לדניאל. "בהתחלה זה מפחיד. המטוס ממריא, רועד" – דניאל עשתה תנועה תלולה עם היד שלה, כמו חללית שממריאה אל השמים – ככה – והשמיעה קול של מנוע שצובר תאוצה. אחר כך הוא  זז מצד לצד, מתאזן – היא הראתה לי עם היד – עד שהוא מגיע לנקודה הגבוהה ביותר בשמים, ואז, בום! היא צעקה וקפצה עלי בבת אחת.
בניין, בניין, בניין, מערבולת של בניינים לבנים. ספרתי אותם בלב שלי, שמונה, תשע, עשר, אחת-עשרה, שתיים-עשרה, שלושה-עשרה… זיהיתי אותם, פה גרה יעל שם גרה נֹעמה, ושם גרה עדי. את כולן הכרתי מבית הספר. הן טסו יחד לחופשה עם המשפחות באיטליה. עם שני ההורים. הבטתי בדניאל, ידעתי שהיא עדיין בצד שלי, גם אם תעלה על מטוס. ניסיתי להמשיך אבל התבלבלתי בספירה, המערבולת בלעה אותי. בום! – ראיתי את הבניינים קורסים באחת אל האדמה, מכסים את השכונה בעננת אבק, מותירים רק את הצד השני של השכונה, הצד שלנו, לבן ובוהק בשמש.

"זה פה". נעצרנו מתחת לבניין לבן בן ארבע קומות והבטנו מעלה. השמש צרבה את שדה הראיה שלי. סוככתי עם ידי על העיניים שלי והבטתי אל המרפסת עליה הצביעה דניאל. ריח חמוץ החליף את ריח הדשא הרטוב. חשתי בדגדוג עדין בצלעות, כמו רגלי החיפושית. הרמתי את החולצה וראיתי טיפות שקופות. הזיעה שלי התריסה מבעד לבתי השחי ונזלה באיטיות מטה, ליטפה את עורי. בחנתי את המרפסת פעם נוספת, העציצים נראו נבולים. האורות כבויים. לא היה ניתן לנחש שגר שם אבא שלי. אבל אז, במבט חטוף נוסף לעבר המרפסת, זיהיתי אותו. האהיל הישן. אהיל בצבע בז' עם עיטורים חומים של פרחים. הכרתי אותו כמו את כף ידי והוא נצנץ לעברי בחשיכת החדר. הבטתי בדניאל, מבטה נדד לעבר דבורה שישבה על פרח והשמיעה זמזום חסר מנוח. "אני אחכה לך פה", היא אמרה מבלי להסתכל עלי – "תביאי מים כשאת חוזרת, חם גיהינום".
התקדמתי צעד קדימה. חדר המדרגות נשף עלי מקרירותו ומשך אותי להיכנס. אולי הוא יפתח לי את הדלת, חשבתי. למה לא? כמה זמן עבר? איך הוא נראה? התקדמתי פנימה אל תוך חשיכת חדר המדרגות. הוקל לי מהחום והתיישבתי לנוח בקומה השנייה. פשטתי את החולצה וקיפלתי אותה לכדור קטן. הצמדתי אותה לבית השחי וספגתי את הזיעה. ישבתי עירומה בחשכת חדר המדרגות מספר דקות, הצמדתי את גבי לקיר, את החולצה לכל איבר לח בגופי ונתתי לחשיכה לעטוף אותי בקור הצחיח. ניערתי את החולצה, הרחתי ולבשתי אותה. אחר כך קמתי, הצצתי מבעד לחרכי האור שחדרו אל תוך החדר המדרגות והבטתי אל הדשא. לא ראיתי את דניאל.
את הדממה הפר קרקוש מפתחות. קפצתי במקומי בבהלה. האור נדלק. חדר המדרגות התקלף לעברי באחת, הפגמים שלו צפו באור הלבן, הפלורסנטי, והשתקפו אלי מהקירות הצהובים. תהיתי אם נדבקו לגבי קילופי צבע, או לכלוכים שהצטברו על הקיר והתעבו עליו שנים על גבי שנים, כמו ידי אמן על כד חרס. נגעתי בגבי אך לא הרגשתי דבר, אולי עקיצה של יתוש, שהציקה לי ונפתחה כבר מספר פעמים תחת ציפורניי, מפזרת נתזי דם דקיקים. הצעדים התקרבו לעברי מהקומות העליונות, נקישות עקב דקות. נצמדתי אל הקיר והבטתי מעלה. תחילה נגלו לפני רגליה, דחוסות בגרביון שחור-שקוף, ומיד אחר כך פניה, שהיו ממוסגרות בשיער מתולתל אדמוני. היה הריחה ממקלחת וקרמים ובושם, כמו שאמא שלי הריחה לפעמים, כשיצאה לפגוש גבר. המפתחות שבידה של האישה קרקשו ברעש, גם כשנעצרה. היא הביטה בי לרגע בחשדנות ואז אמרה "את הבת של הפרידמנים, נכון?" "כן",  אמרתי. "תגידי לאמא ואבא שיבואו לדבר איתי על הוועד בית, ותפסיקו לשחק בכדור בין שתיים לארבע, את ואח שלך. טוב?". הנהנתי. אבל היא לא חיכתה לתשובה שלי, היא ירדה למטה. הבטתי בה מחרכי האור צועדת בעיקשות על עקביה ונעלמת בסוף הרחוב. מימיני, על דלת חומה, היה נעוץ שלט "כאן גרים בכיף משפחת פרידמן – נירית, אלון, נגה רועי ומוקי". שני הורים, שני ילדים – בן ובת, וכלב חום הביטו עלי מהשלט. לכולם צויר חיוך גדול בצבע שחור. גם לכלב.

עליתי לקומה השלישית. על דלת ביתו לא היה שלט. שקית זבל גדולה עמדה בצד הכניסה לבית, נרקבה בחום והסריחה את חדר המדרגות. הצמדתי את אוזני  לדלת בניסיון לשמוע רעשים מוכרים, טריקה של מקרר, הורדת מים בשירותים, שיעול, אפילו את הקול הנרגן שלו בשיחת טלפון – אבל לא שמעתי דבר. ובכל זאת, ידעתי שהוא שם. הוא יפתח את הדלת והוא יחבק אותי בידיו הגדולות, השעירות, המרובעות. הוא יאחז בי כמו גזע עץ ולא ירפה. הוא יפתח את הדלת ואני אקפוץ עליו, והוא ירים אותי אל התקרה בחיבוק אוהב. הוא יראה לי את הבית שלו, את החדר שהוא מכין בשבילי, והוא יזמין אותי לעבור לגור אצלו, בצד הטוב של השכונה. אני אספר הכול לדניאל כשאני אביא לה כוס מים קרים, והיא תקנא ותספר על אבא שלה – אבל אני יודעת שכל מה שהוא שולח לה זה גלויות, שום כרטיס טיסה.
ואז דפקתי בדלת. תחילה בהססנות, בשקט. אבל לא שמעתי דבר. מיד עברתי לדפוק על הדלת בחוזקה. תחילה ביד אחת, אחר בשתיים. הדפיקות הרעידו את חדר המדרגות והדהדו הלוך ושוב בין הקומות. ידי התעייפו. עצרתי לרגע ומיד התחלתי לצלצל בפעמון. צלצול אחד ועוד אחד, צלצולים מחרישי אוזניים, ואז צלצול אחד ארוך. לא הרפיתי מהאצבע על הפעמון, החזקתי אותה עד שכאבה לי האצבע כל כך, עד שחשתי שלא אוכל להזיז אותה עוד לעולם. שאגתי אל מול הדלת, "אבא! אני פה!" התדפקתי, "תפתח לי", "תפתח לי את הדלת, בבקשה, אני יודעת שאתה שם, זאת אני". כשהתעייפתי עברתי לבעיטות, בעטתי בדלת פעם אחת כל כך חזק עד שהיה נדמה שגג הבניין מתעופף באוויר. אך דבר לא קרה. הדלת נותרה סגורה. נותרתי בחשיכת חדר המדרגות לבדי אל מול הדלת. התעייפתי מהמאמץ. התיישבתי על מדרגה, השענתי את ראשי על הקיר ועצמתי את עיני. הקשבתי לנשימות שלי שהלכו ונעשו שקטות יותר ויותר. הדמעות שלי זלגו אל תוך החולצה. ניסיתי להעמיד פנים שאני לא שם. שאף אחד לא יכול להגיע אלי ואני לא יכולה להגיע לאף אחד. שקט שחור. ואז, הקיר הושיט את ידו ואסף אותי אליו.

"תמרה קומי, תמרה", דניאל העירה אותי בדחיפות עדינות. פקחתי את עיני בבלבול. "כמה זמן ישנתי?"  שאלתי את דניאל. "לא יודעת, שעה" "לאן הלכת?" – "סתם, הסתובבתי. חיכיתי שתביאי לי מים". שתקתי. היא שתקה גם והביטה בדלת ובשקית הזבל שעמדה על ידה. "זה מסריח" – היא סיננה. "דניאל, הוא לא פתח את הדלת, הוא לא פה, אני לא יודעת – " קולי נשבר, הדמעות חנקו את הגרון שלי שוב, לא הצלחתי לדבר. תקעתי את ראשי בתוך ברכיי. דניאל התיישבה על ידי ושׂמה את ידה על הגב שלי, שרעד בין אצבעותיה. "למה אמרת לי שהוא פה?" הרמתי את ראשי. "זאת אשמתך, אם לא היית אומרת לי את זה, לא היית מביאה אותי לפה. את נהנית מזה? מה דפוק אצלך?" קמתי, דניאל ישבה מופתעת על הרצפה. הסתכלתי עליה, אחר כך הסתכלתי על שקית הזבל. בעטתי בשקית, הרמתי אותה ופיזרתי את הזבל בקומה הצרה, שהתמלאה בשאריות של אוכל, קליפות, ניירות, כלים חד פעמיים וניירות טואלט וירדתי למטה, החוצה, אל השמש.
שפשפתי את עיני מהחשיכה והסתכלתי סביב. נדמה היה שקר יותר. לא שמעתי את צעדיה של דניאל עוקבים אחרי והוטב לי. לא רציתי לראות אותה. המשכתי ללכת, התרחקתי עוד ועוד עד שהגעתי לכביש שמפריד בין הצד הטוב לצד הרע של השכונה. חציתי אותו בלי להסתכל ימין ושמאל והגעתי חזרה אל גן המשחקים הנטוש, הלוהט. השמש שקעה. הנחתי את ידי על הנדנדה, אך היא עדיין קפחה מחום. המשכתי ללכת בין מחטי האורן שהיו מפוזרים על הרצפה, הרמתי אחד וקרעתי אותו לשניים. החול החם נכנס לתוך הסנדלים שלי ושיחק בין אצבעותיי. חדר המדרגות ודניאל היו חלום רחוק, תעתוע מדברי.

כשנכנסתי הביתה הוא היה ריק. החלונות היו סגורים והאורות כבויים. ריח של עשן עמד באוויר. הרחתי את עצמי פעם נוספת. חשתי בחילה עזה ומיהרתי אל השירותים. כשהורדתי את מכנסי, כתם דם כהה הפתיע אותי. הדם נזל בין ירכי שהכתימו אחת את השנייה בכתמים מעוותים בצבע בורדו. קמתי מהאסלה, נגעתי עם אצבעותיי בכתמי הדם שמילאו את הירכיים שלי. הדם היה סמיך, כמעט חוּם. ניגשתי אל המקלחת, סובבתי את הברז ונתתי למים הקרים לשטוף את כולי, להרטיב את שיערותיי, שנצמדו לפני ועטפו אותי ברטיבות קרירה. עמדתי מתחת לברז המים זמן רב, מתמסרת לקור הנקי ולתחושה החדשה שהלכה ופיעמה בין ירכיי. יום אחד את לא תהיי פה, לחשתי בעיניים עצומות. סובבתי את הברז. יצאתי.

מהדורה מקוונת | פברואר, 2018
דימוי מתוך איור החלומות, ענבר לואיזה אלגזי, פברואר 2018