רמלה-יפו-ניו יורק: שיחה עם זהר אלמקייס

אפשר לדבר על סופרים מבחינת מלאכתם. השימוש בשפה, היחס לז'אנר או להגדרה ספרותית, ההשפעות של מספרים אחרים על מלאכתם. אפשר לדבר על סופרים מבחינת תפיסת עולמם. הזהות החברתית, הרעיונית או המוסרית שהם מגבשים לעצמם אל מול בעיות הדור מתוך כוונה וייעוד אולי להדהד אותם בין הדפים. אפשר לדבר על סופרים מבחינת העולם שהם מעלים ומציירים. טעמים וריחות שהקוראים שלהם לאו דווקא מכירים. אך מה היא השפעת המקום ממנו בא הסופר? ולא כחומר לספר בו ועליו אלא כחותם ממש על הזהות? כמשהו המפעיל אותו ולא הוא המפעיל?
יש תרבויות שמגדירות את טיב היצירה שלהם דרך המקום. במוזיקת הבלוז למשל המקום הוא היצירה. בשיקגו בלוז (או במיסיסיפי בלוז או בטקסס בלוז) הזמר והנגן המספר אינו משתמש בשיקגו כחומר לשיריו ולסיפוריו אלא שיקגו היא מהות יצירה וזהות שהוא מתחבר אליה ובכך הופך את עצמו לעוד רכיב בפסיפס. אם רק יסטה מעט מהדרך כבר לא יהיה חלק. עבור אחרים המקום הוא מקור השנאה ולכן הכי טוב אולי לברוח ממנו כפי שטוען גיל סקוט הרון, זמר ומשורר בלוז שנולד בעיר בשירו "Home Is Where The Hatred Is"? אם כן אולי המלאכה היא לברר ולצרף בין שני הקצוות האלה את ניצוצות קול התמונות הזיכרונות והמילים?

זהר אלמקייס שוהה כרגע בניו יורק. הטקסט בית הנתיבות שחיברה והתפרסם בגיליון הרביעי של גרנטה, מעורר שאלות והרהורים בענין השפעת המקום ביצירתה. ניסינו יחד לברר באמצעות התכתבות שנעשתה בדוא"ל, את מהות הקשר למקום שממנו באה, רמלה, ואיך הוא מהבהב אולי במחשבה ובכתיבה שלה.  

העיר

כיוון שחייתי ברמלה רק עד גיל 11, עם הזמן שעובר התקופה הזו תופסת חלק יחסי קטן יותר מחיי. אבל מבחינות אחרות המשמעות שלה עבורי רק הולכת ומתעצמת, צוברת נפחים חדשים ועומקים חדשים, שרבים מהם עדיין לא נהירים לי. היא מקבלת עבורי סדרה של מסמנים, ואינני בהכרח יודעת מה פשרם. הזכרונות הממשיים שלי הם ספורים, ואינני בטוחה עד כמה הם נכונים: אני זוכרת היטב את חצר בית הספר, והיא חוזרת שוב ושוב בכתיבה שלי (תמיד אספלט, תמיד גדר מקיפה סביב). אני זוכרת את הספרייה הישנה ברחוב דני מס, והיא זכורה לי כמעין דירת מגורים דחוסה. אמי העמיסה את הבית ואותי בספרים, ואני נעניתי. רציתי לחזור לשם שוב ושוב. אני זוכרת את הקונסרבטוריון בו למדתי נגינה, את שבט הצופים. את הדרך מבית סבתי לביתי, את הדרך לסבתי שבלוד. לפני כמה שנים גיליתי שבעצם כל המקומות האלו, שזכורים לי לפעמים בצורה של צליחת מרחקים עצומים, נמצאים בטווח הליכה קצרה זה מזה. זה זעזע אותי. נדמה לי שברמלה תמיד היה קיץ. לוד נחשבה פחות טובה, נדמה לי. אבל אהבתי אותה מאד.
אני מאד עסוקה בגיאוגרפיה. אבל בעת הכתיבה אני לא בטוחה מה עומד בעבור מה: האם אני קוראת את המשפחה שלי, את עצמי, את ההיסטוריה של ההגירה שלנו, דרך רמלה כסמל? או שרמלה היא הדבר האמיתי, וכל השאר דברים שמתגלגלים ונפרשים החוצה ממנה? אני לא יודעת.
אני יודעת שהלכתי ברחובות של העיר הזו כילדה וכבר אז הרגשתי שהיא דבר משמעותי עבורי. אחרי רמלה גרנו בנגב, באשלים, ולמדתי בבית ספר קיבוצי, והילדים אמרו רמאללה. הבנתי שהם לא מבינים. משם ההורים שלי עברו למדרשת שדה בוקר ואני עברתי לפנימייה בירושלים. אחר כך כבר הגעתי ליפו. לפני כמה שנים המשפחה שלי עברה ליפו גם כן.

תולדות

גרתי בשכונה בשם נווה דוד הישנה. אני חושבת שהיא היתה נעימה ביחס לשכונות אחרות, ויחסית צדדית. בבית הספר השאלה ״מה אתה?״ חזרה שוב ושוב, והיה ברור לכולנו שהתשובה תהיה ארץ המוצא של הסבים והסבתות שלנו. מבחינת מעמד כלכלי נטו אני חושבת שהיה דמיון יחסי בין המשפחות של כולם, אבל אני יודעת שההורים שלי מאד השקיעו בחינוך במובנו הרחב – חוגים, טיולים, תערוכות. זה היה סדר העדיפויות בבית. אני חושבת שבזכות הסביבה הזו הרגשתי מאד בטוחה בעצמי כשגדלתי. היה ברור לי מה בית הגידול שלי, ושאני גאה בו.
מבחינה תרבותית, ואני אומרת את זה לא היסוס, כל מה שיש לי הגיע מהבית – הספרים, קלטות הוידאו, התקליטים והדיסקים. הבית כלל הכל, ממוזיקה יוונית וערבית דרך מוזיקה אמריקאית משנות השישים ועד מוזיקה ישראלית. הספרים היו מגוונים גם הם. כילדה קראתי את פול אוסטר וטאהר בן ג׳לון ואנה פרנק ו״אוהל הדוד תום״. ראינו את ״שיער״ ואת ״בתולות הים״ ואת ״מופע האימים של רוקי״ ואת ״פרסיליה מלכת המדבר״ ואת ״טריינספוטינג״. הבית היה כמו ארכיון של כל מה שמופלא, אבל איכשהו הצליח גם להיות מרווח, חי, משתנה.
אבי נולד ברמלה, ואמי בקזבלנקה. היא גדלה בלוד. המשפחות שלהם הגיעו פחות או יותר מאותן ערים במרוקו, אף שהן שונות מאד זו מזו באופי, בהרכב, במסורתיות, בעולם התרבותי. ההורים שלי היו חברים טובים, ואני הצטרפתי לחברות שלהם כבת הבכורה. היו ביניהם דברים משותפים רבים שיצרו סצינות אגדיות בראש שלי, סצינות מהסרטים: ריקודים בסלון בשישי בצהריים, מסיבת חנוכה בגן שבה אבא שלי, חבוש כובע שפים, מטגן סופגניות בזמן שאמא בהפסקת סיגריה בחוץ, צוחקת עם ההורים האחרים. אבא שלי מאד אהב את הטבע ולקח אותנו אליו, הוא רכב על סוסים ובנה לנו נדנדה ובית על העץ. אמא שלי דיברה איתי על פמיניזם ועל מזרחיות ואמרה לספרנית שמותר לי לקרוא מה שאני רוצה, גם אם זה לא לגילי. ושמעתי אותה מדברת ערבית עם הוריה, ובטלפון.
ומבין ההורים האלו, שהיו, כפי שאני מבינה במבט לאחור, צעירים ומאד מאד קולים, בצבצו ועלו גם הקולות הקודמים, של הסבים והסבתות שלי, שמתוכם נחצבנו כולנו החוצה והם היו עבורנו משאב בלתי מתכלה, כמו כור-לב ענק. וכך גם הכרתי מערכים אחרים של מסמנים שהיום הופכים להיות מזוהים באופן בלתי מסויג עם מה שקרוי ״מזרחיות״ – בית כנסת, אדון הסליחות, סיר האוכל. ואמנם המסמנים האלו היו שם, אבל היו גם דברים אחרים, זרמים תת קרקעיים, שחתרו כנגד כל זה. אופנים אחרים שבהם אנשים ביצעו דברים, זכרונות אחרים. ובכתיבה אני מנסה להתקומם גם כנגד זה, כנגד הנסיון לסכם את מי שהיינו ומי שעודנו בצורת אוסף של פולקלור, של קלפים קלים לפענוח. במקום זה, כל הזכרונות האלו הם עבורי דבר בלתי מפוענח. אינני מסוגלת לפרק את הקוד של מה היה בית העלמין עבורי. אנשים היו יותר מתווי הפנים שלהם, מהאוכל שבישלו, מהמבטא שלהם. לדברים היו ויש עדיין שכבות אינסופיות שמסרבות להיפרד זו מזו ולהציג את עצמן. הכתיבה היא לא נסיון להפריד אותן, אלא לחיות לצידן.

המקום

אני לא יודעת איך הורי הרגישו כלפי העיר, אני חושבת שהרגישו שייכים ולא שייכים בו-זמנית, כמוני. כולנו חוזרים לשם, כי יש לנו משפחה שם. אני לא יודעת אם יש מי שמרגיש בדיוק-בדיוק שייך למקום שלו, במיוחד אם זה מקום שמתישהו נעזב. אני אוהבת את העיר, אבל גם מבינה את הגבולות שלה כלפי, ואת שלי כלפיה. בוודאי שזה המקום שבו נולדו הרבה דברים עבורי, אבל תצורות חדשות צוברות תאוצה – של הגוף, של המחשבה, מערכות יחסים ואופנים חדשים לדבר עם העולם ועם עצמי. ומאז הייתי בתנועה – לא מתמדת, אבל רבה – ועכשיו גם היגרתי, כך שדברים מתפרקים ונבנים שוב אחרת, עקום, או מסודר, ונוף הילדות שלי מקבל מימדים אחרים.
מאוחר יותר, כשהגעתי ליפו בגיל שבע עשרה וחצי, היא נראתה כמו תמונת מראה של רמלה, אבל גם שונה. גרתי בלב יפו הערבית, במה שעכשיו ברור לי שהיה אחד מאלפי גלים של ג׳נטריפיקציה שאכלה וממשיכה לאכול את העיר הזו, שלמעשה אינה שלי. והילדים בה נראו בדיוק כמו הילדים שגדלתי איתם, והם רצו כמו שאנחנו רצנו, ודיברו כמו שאנחנו דיברנו. אבל ברובד אחר, ביפו יכולתי לזהות באופן הרבה יותר נוקב את מנגנוני הכוח שלוחצים את משקלם לאט לאט על האנשים ועל הבניינים, ולפעמים מהר מהר. בסופו של דבר חייתי שם משהו כמו עשר שנים, עם הפסקות קלות, ועכשיו יפו הרבה יותר נתפסת עבורי כמקום שקל לחזור אליו, או שטוב לחזור אליו, אם כי אני לא יכולה להימנע מלחשוב עליה כמקום שנבזז, ששונה בכוח. וגם צריך לזכור איך אני חושבת עכשיו על כל המקומות האלה – במקום שאינו הם, אלא מקום אחר לגמרי, ניו יורק, שאינני עוד מצליחה בכלל לאמן את הלשון לומר עליו משהו קונקרטי, אבל יש בו עניין.
הדברים הראשונים שכתבתי כאדם בוגר היו על רמלה, או דרכה. היא השפיעה עלי מאד. אפשר לראות זאת בטקסט "בית הנתיבות" שהופיע בגיליון ״גרנטה״. באופן יותר מיידי, יש מקומות שמצאו את דרכם לטקסט, כמו החצר מתחת לבניין שבו גדלתי, שבטקסט היא מרחב של חולות, ועכשיו היא סלולה הרבה יותר. אבל באופן משמעותי יותר, יש צורות לשוניות שנטבעו בי מבית הספר היסודי: ״למה אתה משקר עליי״ (לעולם לא אפסיק לחשוב על חצר בית הספר מענית, במיוחד בהפסקות). אני מרגישה ששפת הילדות היא עוד שפה שאני יודעת, ויש בה עקבות רבות של הערבית שהילדים שמעו בבית ההורים. הפרק השני של הטקסט נושא את העקבות האלו. אבל ההשפעה הלשונית המשמעותית ביותר היא הנסיון למצוא תחביר, וזה נסיון שצרוב בי כילדה. בראש שלי הוא נקשר למקום בו הייתי, אבל ייתכן מאד שזו חוויה של ילדים רבים. אף שכתבתי וקראתי ודיברתי אין-סוף (כנראה עדיין), הרגשתי תמיד יותר את הקירות של השפה מאשר את המסדרונות שלה. כלומר, יותר את המגבלות מאשר את האפשרות. וכל הזמן חשבתי על איך שאני מדברת ועל איך אנשים אחרים מדברים, ילדים במיוחד, וניסיתי למצוא איזה דרך לרתום את הדבר הזה שהוא שפה לטובתי. כך שכשם שהטקסט הוא על מציאות, או על דברים של ממש, הוא על לנסות לומר דבר. במחשבה שנייה, עצם ההפרדה מקומם אותי. ברור שזה על שניהם.

ועוד דבר כללי, שנדמה לי חשוב: אני מנסה לדבר עם המציאות, לעבד אותה, לעבוד דרכה, אבל זה אף פעם לא נסיון שלם. והטקסט גם אינו מתיימר להיות על המציאות, או נכון או נאמן לה. אני גם לא בהכרח חווה דברים באופן שהטקסט חווה אותם. הוא כמו שפת תוכנה, או עור שאני עוטה כדי לנסות ולדבר על דברים. יש בו גם שקרים, והגזמות והמעטות והיעלמויות. יש מנגנון שדרכו הדברים עוברים, ומצב נפשי שדרוש כדי להצליח לומר אותם, ותודעות ולבבות של אנשים אחרים שקוראים אותם וגם זה נכנס לתוך הטקסט. כך שאם מדברים על הדברים שמכוננים את הכתיבה, גם הדברים האלה נמצאים והם נכונים לא פחות, ולמעשה שזורים לתוך, הביוגרפיה שאפשר להיאחז בה.

מהדורה מקוונת, אפריל, 2017
דימוי: שואב אבק [על הקיר, אנדי וורהול, "כיסא חשמלי", 1978 בקירוב], ולרי בולוטין,  תל אביב, 2014