רפאים בכל מקום

קורבן נוגע ללב (פקעת של שומן ומיצים בְאוּשים), פליט חף מפשע הנמלט מן השלשלאות הכובלות (את ציפורניו החדות תקע בגרונו), לקורבן זה אנו מעניקים מחסה בבואו אלינו (גוף ערום, גוף פצוע, דם-אדם צונן).
משימתנו לפתוח בפניו שוב את הדרך אל מובנה באחווה מוצנעת שלעולם תהא גדולה מדי למידותנו. במטבח אצל דודה-אילנה-רגל-קרושה אשר קפאה בהשלמה שלא מדעת אל תוך ציורי הוואניטאס שציירה כל חייה בכפייתיות שלפני האשפוז האחרון. לפני האשפוז האחרון, בשר ברווז שומני ודג שורץ רב-קשקשים-פעור-עיניים לצד חמנית ואן-גוכית שקמלה. לפני האשפוז האחרון, צלע חזיר באותיות של קידוש לבנה. שתיקתי גלים מתרוצצים. לפני האשפוז האחרון, גופה הלבן כסיד כוסה בשמיכת צמר כבדה. רווקות שטרם מימשו את הפוריות לבשו שמלה רקומה בצבעים כהים, לרוב בצבע כחול, וכיסו את פניהן ברעלה בלא רקמה. האחות התורנית הפנתה אותי לחדרה של דודה אילנה-רגל-קרושה, אבל אז כבר היה מאוחר מדי, אז כבר קפואה מדי, אז כבר לבנה כסיד, מכוסה בשמיכת צמר כבדה. קרפיון פעור עיניים. נשים נשואות פוריות לבשו שמלה רקומה בצבעים ורודים ואדומים, התאפרו וענדו תכשיטים. את פניהן כיסו ברעלה רקומה, מקושטת בזהב. לפני האשפוז האחרון של דודה אילנה-רגל-קרושה: דגי פלמודה ועפיאן ואוקנוס. עור ברווז שומני היה לה. נגעתי. רציתי להיות בטוח שאלה פני הדברים. העיניים. שומני כמו ציורי השמן שציירה כל חייה בכפייתיות. ידה מתפשקת בחלל האוויר, מורָה על צער אשר יצפה עכשיו לשווא. השתתקתי בשתיקה החופרת את צפונותיה, החזה קפא ללא ישע. זה לא משהו שנוגעים בו ויודעים – זה הריח.

לפני האשפוז האחרון, שלווים ויונים ופסיונים. לפני האשפוז האחרון, קורקבן של צפיר דניאל ולשון פרה אדומה. האירוע הזה, ככל הנראה משום שאנו עדיין לכודים במפתחו, חומק מאיתנו בחלקו הגדול. לא נוכל להעריך ולְמוד את רחבותו, את השכבות העמוקות שהוא הגיע אליהן. צלע חזיר. רגל קרושה. בורשט. הרבה בורשט במטבח של דודה אילנה-רגל-קרושה שלפני האשפוז האחרון. בתימהון גדול של זה שרק עתה נזרק לאוויר העולם, בעיניים פקוחות לרווחה, אני שואל את דודה אילנה-רגל-קרושה מה פירוש הדבר להכין בורשט. מאבק מסוים, נחשול של חול, נדמה שמתחולל גם בתוכה; היא עוצמת לגמרי את עיניה, נוטשת אותי בהדרגה כְפתח פעוּר. אבל הפעם, שלא כדרכה, היא שותקת, מרכינה ראש ושותקת.

במטבח של דודה אילנה-רגל-קרושה אני שב ומקשה מה פירוש הדבר להכין בורשט. חסרת סבלנות, מתנשמת ומתנשפת בשורקניות, משקפי החצי תלויים על צווארה, ידה אוחזת בתנופת צבע השמן, היא מבקשת ממני להפנות את השאלה לאִמי. אני שותק. רק עכשיו אני מבין שאין לי עם מי לחלוק את השאלה. אוזן אדָמה, רק עם עצמה בלבד היא מדברת. לפני האשפוז האחרון, שפרנון וקברנון וצלופח וחלות שעווה כבדות. וקרה המקרה ופעם אחת אירחה אותי דודה אילנה-רגל-קרושה במלון דירות מתקלף לארוחת קופסת שימורים של דג מלוח והרינג בגולדרס גרין. אכלתי. כולם כבר מתו במעוותוּת רכה. לגמרי במקרה ראתה אותי צועד ברחוב, קראה לי מבעד לחלון ועליתי ואכלתי דג מלוח והרינג מקופסת שימורים שנפתחה במיוחד עבורי. דמה לעצמך שאתה מניח את עצמך במחבת. בשבת בבוקר, כשצלצלו, ביקשו שאבקר את דודה אילנה-רגל-קרושה שלפני האשפוז האחרון.

לפני האשפוז האחרון, עגל-רעי ומריא ואלית כרים. חיות, מה פתאום חיות. לא יכולתי לעלות על דעתי שזה יהיה האשפוז האחרון. הכול שש לרחף, רק אנחנו שוקעים כמו עוֹל. בתמימותי המרקיעה חשבתי עדיין במושגים של בורשט ורגל-קרושה בשבת בבוקר במטבח של דודה אילנה-רגל-קרושה שלפני האשפוז האחרון. בסיוט שלי הפחד היה מתממש: הייתי נופל בבור והייתי מתעורר, נחנק מפחד ברגע שהחיות היו מסתערות עלי. ודודה אילנה-רגל-קרושה למדה ציור אצל צבי שור שצייר אותה בצבעי שמן חמים כאילו היתה גבר הוזה על סף תהום.
הסימפטום הוא חזרת המודחק בתצורת פשרה, וההדחקה, כאן כבמקום אחר, היא צנזורה של האמת, שכן ברוב המקרים לא ניתן לדעת מהו האירוע הראשוני שגרם לתא להפוך לסרטני. בשבת בבוקר ביקרתי את דודה אילנה-רגל-קרושה. האחות התורנית הובילה אותי אל החדר שבו שכבה מכוסה בשמיכת צמר כבדה. השמלה היתה עשירה ברקמה: בצדדים, מאחור ובחזית שש שורות רחבות של רקמה, והחזה מכוסה בריבוע רקום כולו; מבוגרות לאחר גיל הפוריות לבשו שוב שמלה צנועה ועליה שורות דקות של רקמה בצבעים כהים. לא היתה זו עוד דודה אילנה-רגל-קרושה, היה זה צלמה של דודה אילנה, קרפיון פעור-עיניים. נגעתי. עור ברווז שומני. שומני כמו ציורי השמן שנתלו אחד ליד השני בצפיפות בסלון ביתה. המכשירים כבר כובו מזמן. השעה השתים-עשרה נופלת כראשו של נידון מגרזן. במסדרונות התת-קרקעיים כסהרורי חיפשתי את המחלקה. ניצוץ של זיעה קרה בצבץ במישור המצח הלבן. המים ישיבו את נפשכם מן המוות שכבר החל. בשבת בבוקר צלצל הטלפון שלפני האשפוז האחרון. אנחנו, החדים, רוצים לדעת, והוא המחולק והשליו. קריסת כל המערכות – כך שודר לעברי בעודי מתרוצץ סהרורי במסדרונות. חיות, מה פתאום חיות. עודני מסוחרר מהמולת המסר, לא מבין דבר וחצי דבר מהנסתר והנגלה, רק עיניה של דודה אילנה נותרו פקוחות לרווחה ביממה של מיתה חטופה. בשר קר שנגעתי ועצמתי את עיני. היום גם אני גוש נחושת-קָלָל מצלצלת, על עצים לא אתלה עוד את כינורי. רעב וצלול, פשתן סרוק או צמר מנוּפץ, אתהלך בצואת האוזן של העיר באצבעות מודבקות, קשורות, רועדות. והרי ידעתי: כל זמן שלא נקבר המת אין חולץ את נעליו. לכתיבה שלו אין ביוגרפיה.

מהדורה מקוונת | ספטמבר, 2017
פרק מתוך רפאים בכל מקום, ידיעות ספרים, 2017.
דימוי: דיבורנגוע, ללא כותרת, 2017