רק מילים לשחק בהן

החתרנים הוא ספר מסע בספרות ובמודרניזם שראה אור לאחרונה בהוצאת כתר. תחנת היציאה שלי היתה סנט פטרבורג הצארית של האדרת וגוגול, משם התגלגלה הרכבת בחברת אנה קרנינה אל סופה הטרגי של הגיבורה על המסילה והמשיכה מערבה, אל פרוסט (בעקבות הזמן האבוד), ג'ויס (יוליסס) וקפקא (אמן התענית). הרכבת נעצרה על סף מלחמת העולם השנייה בין שני אויבים וסופרים גדולים משני עברי הגבול, הצרפתי סלין (מסע אל קצה הלילה) והיהודי הגרמני דבלין (ברלין אלכסנדרפלאץ). חלקו השני של הספר, עקורים בעולם החדש, חוצה את האוקיינוס לאמריקה בחברת הגולה נבוקוב, הנושא באמתחתו פצצה ספרותית בשם לוליטה שתפתח בפניו את השער לארץ ההזדמנויות. הקטע שלפניכם לקוח מן הפרק המוקדש לנבוקוב, "רק מילים לשחק בהן"[1].

לוליטה/נבוקוב

הבה ננסה להתחקות קצת אחרי דמותו של המחבר – נזכור שנבוקוב, לא פחות משהיה סופר, היה צייד פרפרים. מראשית ילדותו היה שטוף תאווה לוהטת לרדוף ולהשיג את היצור הזה האוורירי, הקסום וקצר הימים, להשליך את הרשת הקמוצה בידו על יופיו החמקמק כל כך, לנעוץ את הסיכה בגופו, לשמר בפורמלין את חד-פעמיותו, לנתח, לסווג, לחדור למסתרי איברי הרבייה שלו… הבה נשים את לבנו לכך ששמה המדעי של אחת ממשפחות הפרפרים הגדולות הוא "נימפיים"… תשוקתו של צייד הפרפרים אינה יודעת חמלה. ומהי התשוקה המריצה את עטו המחודד של סופר שאיבד את שפת אמו? מן הסתם, התשוקה למילה – ליפי הצליל, למשקל, לחד-פעמיותו של הצירוף, לדגם הנדיר של הצורה – ותשוקתו הפתטית של כל סופר באשר הוא לשפד את החיים במעופם, ולכלוא אותם בין דפי נייר.
אבל האמנות ניצבת במדרגה שמעל לתשוקה. נבוקוב עצמו אמר פעם כי הנוסחה הקרובה ביותר להגדרת האמנות היא "יופי ועוד חמלה" ("beauty plus pity" בניסוחו המתנגן תמיד, שנוכל למצוא לו בעברית מקבילה עתיקה, "חוט של חן וחסד"). רק הקורא האטום (שאינו זכאי להימנות עם חבר השופטים של מר הומברט) לא יגלה בספרו של נבוקוב את החמלה לילדה, ילדה ככל הילדים, רגילה, מעצבנת, מצחיקה, חצופה, חסרת אונים, להוטה אחרי ממתקים והבטחות מנצנצות בשלטי פרסומת, משתעממת, חולמת – הילדה החיה, המפרפרת ברשתו של הצייד.
ההתחזות העסיקה את נבוקוב כל חייו, הן מצד הסופר שבו והן מצד חוקר הפרפרים. הוא היה חוקר בעל שם עולמי בתחום, וזכה שייקראו על שמו ועל שם יצירי עטו הספרותיים כמה פרפרים. עם זאת, ההשגות שלו על תורת הברירה הטבעית של דרווין נתקלו בהרמת גבה מצד המדענים בני דורו, כי נבוקוב התעקש לטעון שהגאונות של ההתחזות בטבע חורגת בהרבה מתחום ההכרח ההישרדותי, משמע: מצורכי ההסוואה או החיזור של המינים. טענה זו, שהציבה את אמונתו באמנותו של הטבע (ובאמנות בכלל) על בסיס מטאפיזי, אכן התקבלה כגחמה של אמן. הטבע, על פי האנטמולוגים, הוא אל כבד ראש וחמוּר שאינו מבזבז את זמנו על גחמות שווא, שלא כמו הדמיורג תאב המשחק שברא את לוליטה והצהיר במקום אחר: "גיליתי בטבע את התענוגות הלא-תועלתניים שחיפשתי באמנות – שניהם היו סוג של קסם, שניהם היו משחק מורכב של כישוף והטעיה"[2].
שום קורא, אף לא זה המתנשף בחיפזון בין מופעי הארוטיקה האקרובטיים של לוליטה, לא יוכל שלא להבחין בלהטוטנים, במעשי הקסמים, בהונאות וביצורים המכושפים הפזורים בה, כמו בכל יצירותיו של נבוקוב, והם העקבות המנצנצים של "משחק מורכב של כישוף והטעיה". כשנשאל מה הניע אותו לכתוב את לוליטה נהג נבוקוב לענות שהוא נהנה להמציא חידות (puzzles) ולמצוא להן "פתרונות אלגנטיים". היתה לו, לצד הספרות וציד הפרפרים, תשוקה אדירה לשחמט; הוא התמחה בייחוד בענף הצדדי (והבודד) של בעיות שחמט (problems), והשיג בשדה זה הצלחה יצירתית לא פחותה מאשר עם שתי אהובותיו האחרות. שוב הזיכרון מדבר: "יש להבין כי התחרות בבעיות שחמט אינה באמת בין הלבן לשחור אלא בין המחבר לבין הפותר ההיפותטי (בדיוק כפי שביצירת בדיון מהמעלה הראשונה, ההתנגשות האמיתית אינה בין הדמויות אלא בין המחבר לבין העולם), כך שערכה של הבעיה נובע במידה רבה ממספר ה'ניסיונות' – מהלכי פתיחה מתעתעים, עקבות מטעים, קווי משחק מרווחים, אשר הוכנו בעורמה ובאהבה כדי להוליך את הפותר-לעתיד שולל. ואולם, כל מה שאוכל לומר בעניין זה של חיבור בעיות דומה כי אין בו כדי למסור באופן מספק את הגרעין האקסטטי של התהליך ואת נקודות הקשר שלו עם מבצעים אחרים של המוח היצירתי, שהם גלויים יותר לעין ופוריים יותר, החל ממיפוי ימים הרי סכנה ועד לכתיבת אחד מאותם רומנים שלא-ייאמנו שבהם המחבר, בהתקף טירוף צלול, הציב לעצמו חוקים ייחודיים מסוימים שעליהם הוא שומר, מכשולים סיוטיים מסוימים שעליהם הוא גובר בלהט של אלוהות, הבונה עולם חי מן המרכיבים הכי בלתי סבירים – סלע, ופחם, ופעימות עיוורות [3]". ההדגשות שלי, ותפקידן לצייר על מסמך זה משולחן הכתיבה של נבוקוב עיגול וחץ, המורה על המפתחות לרומן שהניח שם עבורנו בהיסח הדעת, כביכול, ובעניין אחר.

הפותר ההיפותטי אמור אם כן לנער כל דף ודף בלוליטה, להפוך שמות לאחור ומצד לצד, לחשוד בכל תאריך, לחבר ולחסר מספרי חדרים, לדלוק אחרי צלליות חומקות וחילופי אותיות. ציידים מומחים מן האקדמיה עוסקים במלאכה כבר שנים רבות. מאחר שאני רק בלשית חובבת ואין לי יומרה לחשוף את מנגנון הקסמים, החלטתי לדלג על פני הראי של אגם שעון החול (Hourglass Lake) ועל כל צעדי המחול של הגורל, שהוטבל על ידי הומברט בשם אודרי Mac'faith ונרתם לפעילות אינטנסיבית מאין כמוה בעיירה המנומנמת ראמסדייל, שם העלה באש את בית החופשה שהוזמן מראש על ידי הומברט הומברט, וארגן לו פגישה עיוורת עם אלמנה פזורת דעת, הגברת הייז (Haze) ועם בתה הנימפית [4]; חיתן אותו עם האם; והזדרז (תוך פחות מחודשיים!) להריץ כלב ומכונית במורד רחוב מגורים שוקט ובתזמון מושלם, כך שיתנגשו בשרלוט הייז, המטושטשת כשמה, המיותרת, ויוציאו אותה להורג – והכול כדי ליצור מהר, מהר, את התנאים האידיאליים, החד-פעמיים והמופרכים שבהם יוכל הומברט הומברט לממש את הפנטזיה שלו בגוף ילדת חלומותיו ואף להיסחף הרחק מעבר לציפיותיו, להתפתות על ידה (צחוק הגורל, אודרי) – ולבעול אותה.
האתר שנבחר לסצנה המכריעה הוא בית מלון, כמובן, אך כראוי לראשון בסידרה זו הוא מיוחד ושונה במקצת מן הבאים אחריו. שמו הוא The Enchanted Hunters Hotel, ובעברית "מלון הציידים המכושפים" (התרגום מאלץ לוותר, למרבה הצער, על הגניחות והאנחות המתנשפות במקור). הכישוף נכנס לפעולה כבר במגרש החניה, שם מגיחה מתוך שורת המכוניות המצופפות "כחזירים באבוס" מכונית אחת, אדומה ונוצצת (רשמו לפניכם את הפרטים, היא תחזור ותרדוף את הומברט בחלק אחר של אמריקה ושל הרומן), ומפנה בנדיבות את המקום לגרוטאה שהורישה מרת הייז לאלמן הטרי יחד עם בתה, היושבת לצדו. ברם, חיש קל יתחוור להומברט ולנו כי המכונית המתחשבת פשוט תפסה לעצמה מקום טוב יותר מתחת לסככה (עוד רמז לבאות), והשאירה את רכבו של הגיבור להירטב בגשם. נחלוף במהירות דרך מחול השדים המילולי בדלפק הקבלה של המלון, נסיט הצדה את מסכות הקרנבל של אנשי השירות שהתגלגלו בחזירים (דימויי החזירוּת חוזרים ורודפים זה את זה לאורך הפרק עד שהקורא נאנס ממש להיזכר באי מכושף, במסע ארוך ורב-תלאות, בקוסמת יפה ובמה שנהגה לעולל לגברים שהתארחו אצלה) וניכנס לבסוף, חסרי נשימה, לחדר מספר 342, מספר שהועתק, מעשה שטן, ממספר הבית (הבית המפורק) של משפחת הייז בראמסדייל, וסופו להיעשות גם מספר כל בתי המלון ופונדקי הדרכים שבהם יתגלגל הצמד המקולל שחוּבַּר לו יחדיו בחדר זה עצמו.

"שמע, זה מספר הבית שלנו", אמרה לוֹ העולזת.
היו שם מיטה כפולה, מראה, מיטה כפולה במראה, דלת ארון עם מראה, דלת חדר רחצה כנ"ל, חלון כְּהה-כְּחוֹל, השתקפות מיטה שם, אותו דבר במראת הארון, שני כיסאות, שולחן מחופה זכוכית, שני שולחנות-מיטה, מיטה כפולה: מיטת משענת גדולה, אם לדייק, עם כיסוי שֶׁניל בוורוד טוסקני ושתי מנורות לילה מצויצות, אהוּלוֹת ורוד, משמאל ומימין [5].

קריצותיה הגסות של המיטה – המיטה הכפולה, הכפולה – אינן צריכות להסתיר מעינינו את מקדם ההכפלה שהצמיד נבוקוב לזירת הפשע. האם ה"ה רואה הכול פעמיים, כהזמנה לזיווג שהוא זומם? או שההכפלה וההשתקפות, נושאי כליה של פטה מורגנה, הם תמרורי אזהרה, וכמו כל הרמזים הפזורים בטירה המכושפת, כל החזירויות במבואה וההדים במסדרון, הם צווחים להומברט הומברט: "עצור!" ברגע האחרון, לפני שהוא שובר את הכלים ועובר, אחת ולתמיד, לתוך עולם משובש, מתעתע ומשוגע – עולם המראות?!
דילוג נוסף קדימה בטקסט ואחורה בזמן מביא אותנו למקום שבו ה"ה נזכר בימים התמימים-ביחס ("פרה-דולוריאניים"), לפני שחצה את הקווים, "כשהייתי הולך שולל אחרי אור היקרות של חלון ממול, מקום שם עיני האורבת, הפריסקופ הזקוּר תמיד של סטייתי המבישה, הייתה מאתרת ממרחק נימפית עירומה למחצה שהודממה תוך כדי תנועת הברשת שֹער עליסה-בארץ-הפלאות שלה. במקסם יוֹקד זה הייתה שלמות שעשתה את הנאתי הפראית מושלמת גם היא, רק בגלל שהחיזיון היה מחוץ להישג יד, בלי שום אפשרות מימוש שתקלקל אותו מכוח המוּדעות לטאבּוּ הנספח אליו; אכן, בהחלט ייתכן שעצם המשיכה שלי לבוסריות מקורה לאו דווקא בזוך היופי הטהור, הצעיר, האסור, של ילדת פיות, כמו בביטחון המגולם במצב שבו שלמויות לאין-ספור סותמות את הפער בין המעט הנתון למובטח הגדול – הלעולם-לא-יוּשג הגדול, האפור-ורוד. Mes fenetres! [6] ".[7]
להרף עין וכבדרך אגב נפתח החלון לרווחה ונבוקוב הרשה לקורא להציץ בלב העניין, בתהום הפעורה בין יופי-הנשקף-מרחוק למציאות הממשית. ממשית ונפשעת!
נעבור לאתר אחר, לאחת מהמון המיטות בשרשרת המוטלים ולאחד משצף הגילויים הבשרניים, חשופי השיניים, של תאוות ההומברט ללוליטתו. "כמה מתוק היה להביא לה את הקפה ההוא ואז לשלול אותו ממנה עד לאחר שמילאה את חובת הבוקר שלה. ואני הייתי חבר כה מתחשב, אב כה נלהב, רופא ילדים טוב כל כך, דואג לכל צרכי הגוף של הבּרוּנטית הערמונית הקטנה שלי! טרונייתי היחידה נגד הטבע היתה שלא יכולתי להפוך את לוליטה שלי מן הפְּנים לחוץ ולהצמיד שפתיים טורפניות לרחם הצעיר שלה, ללבה הלא-נודע, לכבדה הפניני, לענבי הים של ריאותיה, לתאומי כליותיה הנאוות"[8]. האם מישהו מפקפק עדיין בקניבליזם ההומברטיאני – בפשעו (ואסונו!) של האדם הפתי, המבקש לצוד את היופי החמקמק, ונידון לשפד בשר?
הקורא המוסרי, זה המצקצק שפתיים למקרא סטיותיו של ההומברט-הומברט, צריך להבין כבר שהוא בעצמו פתי. האם לא הבין עדיין שכולנו, כל בני המין האנושי, לוקים באותו טבע חסר, בכשל מובנה שבשלו אנו נידונים להשתוקק ליופי בלתי מושג, ולהסתפק בבשר? נמסיס גובה את חובה לא רק מבועלי קטינות, לא רק מ"סוטים", ואפילו ביתר שאת – ממי שאינו נענה לתשוקת הבשר, וסופו שהוא נאלץ "לדעת את עצמו" ולהתאהב בבבואות. בתרגום העברי של דבורה שטיינברג ללוליטה מובא השיר שנבוקוב מצטט מ"משורר גדול" כך: "חוש המוסר בבני-אנוש הוא דופי/ שנענשנו בו על חוש אנוש ליופי"[9]. ובמקור: The moral sense in mortals is the duty/ We have to pay on mortal sense of beauty"". התרגום המבריק חמק כאן ממילוי חובתו לתוכן כדי לשמור על יפי הצורה (פשרה מתבקשת כשמנסים לתרגם את נבוקוב), כי duty איננו דופי, כמובן, אלא חובה וחוב, ובהקשר של שורות השיר ששאל נבוקוב מעצמו – מס. זכרו כמה מקפידים שני המלומדים, ה"ה ומחברו, לברור את מילותיהם; זכרו כי הומברט מצטט כאן "משורר גדול", שאינו אלא מחברו. המוסר, מזכיר לנו נבוקוב האמיתי מאחורי הקלעים, הוא מס שהכרח לשלם – הוא חובה.

~~~~~~~

אם לוליטה היה וידויו של סוטה מין שנון ותו לא – אם הצייד והנימפה לא היו שניהם כאחד שחקנים שבויים בהצגה אחרת, טרגית ונצחית – לא היה מתפרץ במפתיע לתמונה טיפוס חדש, שטני, שנון וחינני לאין שיעור מהומברט העלוב. זהו אותו רב-צייד שתמונתו נשקפת מקיר חדר הילדים של דולורס עוד לפני שנעשתה לוליטה, זה שהקדים ועקף את הגיבור במכוניתו האדומה כאשר האחרון הגיע חסר נשימה למחוז חשקו ב"מלון הציידים המכושפים", וארב להומברט בחשיכה על גזוזטרת המלון בשעת ארוחת הערב, והעלה ניצוצות אש אשמאיים בסיגריה, ושילח רמיזות חזיריות באלמן המטורף מתשוקה, שיצא לשאוף קצת אוויר. מדובר בדמות פיקטיבית מאין כמותה, דמות שהבדיון הוא עיסוקה ממש, והיא מחליפה תחפושות, רכבים, טירות ושמות באותה זריזות על-אנושית שבה היא קוראת את מחשבותיו של הסוטה הרדוף, זה שרק לפני כמה דפים עוד היה גבר שופע קסם, מבריק, מתוחכם ושטני ממש, לפי עדותו שלו (בצרפתית: "soi disant", אחד הניבים החביבים על ההומברט ועל יוצרו). רק בקריאה שנייה או לאחור יתברר לנו, כמו לה"ה טרוּף הקנאה, שיריבו הדמוני עקב אחריו לאורך כל דרך החתחתים שלו עם לוֹ – לא, הוא היה שם עוד קודם, היה שם תמיד – תמיד צעד אחד לפניו – ומרגע שהחליט סוף סוף לחטוף מן הצייד המגושם את שללו ולהסתלק עם לוליטתו, עולם המראות מתהפך וההומברט מתחיל במרדף המבולבל, האומלל, אחרי רודפו. שמו של האובֵּר-הוּמברט הוא Clare Quilty.
השם במקרה זה חשוב עד כדי כך שאין מנוס מלהזדקק לו בשפת המקור. אנחנו מוזמנים למשחק שבץ-נא מטורף, מחבואים ותופסת עם האותיות C ו-Q, ראשי התיבות של הנבל. שתי האותיות התגנבו יחדיו למחנה הקיץ של לוליטה בתחילת הרומן – Camp Q. – ובכלל יש להן נטייה נלוזה לרכוב זו על גב זו, כמו ב-Cue, אות שהוא סימן, רמז ומילת מפתח, הנכתב באות C אך נהגֶה קיוּ, קרי: Q. לכל אורך לוליטה, ה-C של ה-Cue (או ה-Q) מקפצת בתזזית בין שמות אנשים ומקומות (האות הראשון נשלח מעורך דינו העלום של הומברט, המשגר מן ההקדמה המדומה C משולשת בשמו, Clarence Choate Clarck, ומתגורר, כמובן, ב-(Columbia. בכתב המראה של נבוקוב, הרמז (clue) הופך לשמו של הנבל, Clare Quilty – המכונה בפי מיודעיו Cue. מבלבל? אביא כאן קטע קצרצר בשפת המקור כדי להמחיש את מחול האותיות, שהוא חלק משמעותי כל כך מאובדן המשמעות במערבולת המילים ההומברטיאנית היוצאת משליטה, ונעשית דומה יותר ויותר ללחשים והשבעות ברגעי השיא (או השפל) במלון המכושף; בעיירה "אלפינסטון" ("אבן-פיות"); או במקום המסתור של ילדה אבודה על כוכב אפור בפרוור הצפוני "גרייסטאר".
הנסיבות הן כדלהלן: ה"ה מגיע לביתה של מרת דולי שילר – לוליטה-לשעבר – מחלץ מן הנערה ההרה את שמו של חוטפה ומגלה סוף סוף את מה שאנו עמדנו עליו בזה הרגע, והוא הקשר הנבזי בין ה-C וה-Q; ואיך הוא מגיב? פורץ מיד ברפסודיה ל-C, D ו-E, מזדמרת בסדר האלפבית:
Well, Cue – they all called him Cue.
.Her camp five years ago. Curious coincidence… took her to a dude ranch about a day's drive from Elephant (Elphinstone)[10]

שרשורי אותיות כאלה מרצדים לכל אורך הספר, אך הם נעשים תכופים יותר, נכפים יותר, לקראת סופו. וזה רק אחד הקסמים הזוטרים של נבוקוב. כפילים כבדים יותר שועטים מכל עבר. אביא עוד דוגמה אחת: ה"ה מכנה את דמות הדמון העוקב אחריו במסעו האחרון עם לוליטה גוסטב טראפ, משום שהוא מזכיר לו כביכול איזה דוד משופם מן היבשת הישנה שזה שמו. טראפ (trapp) מניח באנגלית מלכודת, זה שקוף. אך המלכודת המובלעת בשם הפרטי ערמומית יותר. בראשית הרומן, הומברט איש הרוח הסגיר את שם משפחתו המקורי של גוסטב כשהשליך פניני צרפתית לפני חזירי חבר המושבעים היושב בדינו. אחר כך מתעקשת שארלוט המעורפלת, חובבת הרומנים הרומנטית, לפזר סביבה חרוזים מזויפים בצרפתית, ואם שמה לא נגזר משארל בובארי אז דמותה הפותה היא לבטח שכפול חיוור של אשתו. העקבות המוליכים למדאם בובארי מתרבים במהירות מסחררת על מסלול המרדף הכפול המתנהל בין "גוסטב" להומברט. נדמה לי שגוסטב פלובר ביקר בחדרי המוטלים של לוליטה בתכיפות ובתקיפות המאפילות אפילו על שייקספיר ואדגר אלן פו, הפוקדים את הילדה בקביעות זדונית.
חשוד צרפתי אחר הוא הידיד שארגן את שהותו של הומברט בבירדסלי קולג', פרופסור שמנמן מן המחלקה לצרפתית, איש מילים חביב שתחביבו הוא דווקא המין השני: גסטון גודן, אספן נערים ומחלק בונבונים ועוּבָּרוֹ של פרופסור קינבוט העתיד להפציע בנפלא שבספרי נבוקוב, אש חיוורת). הומברט מוציא לשון לעמיתו הפתטי מאחורי גבו, כרגיל (הוא הרי לוקה לא רק בפדופיליה אלא גם במיזנתרופיה כרונית), ובתוך כך משכיח מאיתנו שהמורה לצרפתית הוא ידידו האחד והיחיד בין כל דפי הספר, שהשניים נוהגים לבלות יחד (זמן איכות!) במשחקי שחמט, ושזה המגרש הביתי והיחיד שבו הומברט מנצח תמיד, בקלילות, ביד מטאפורית קשורה לאחור. "הוא נחוץ להגנה שלי", מסכם הומברט את מקומו של האיש ה"משולל כל כישרון, מורה בינוני, מלומד חסר ערך, מתהפך זקן, דוחה, שמן ועגום"[11] במערך המשחק. סופו של גודן מוסגר במשפט אחד שנזרק בזלזול אל בין סוגריים: הוא יסתבך באיזה "סיפור מלוכלך" (sale histoire, צרפתית במקור) וייעלם "בנאפולי, מכל המקומות שבעולם". שימו לב לצרפתית, שימו לב לשמות! האם גסטון גוּדֵן אינו הד של רֵימון רוּסֵל, איש הקרקס המילולי שפגשנו בפרק קודם, אשר מת בנסיבות אפלות בפלרמו (תאומת-נאפולי בממלכת שתי הסרדיניות), ושמו המעגלי, ונטיותיו המיניות המהופכות, נרמזים כאן? ועוד קלף: רוסל גם הוא התמסר לשחמט; בניגוד לפרופ' גודן (אך בהתאמה לפרופסור אחר שהתאזרח באמריקה) עשה לעצמו שם במשחק, ואף פיתח אסטרטגיה הנושאת את שמו עד היום. נתעכב כעת על פשר המשפט "הוא נחוץ להגנה שלי". ובכן, לא להגנה של סוטה המין נחוץ רוסל, אלא להגנת מחברו! נבוקוב רומז לנו, בהצביעו על רוסל, מה המשחק שלו. הוא רומז שלוליטה הוא משחק במילים ולא בילדה, משחק ספרותי ולא סיפור מוסר (כשם שספרו של רוסל, זיכרונות מאפריקה, אינו עוסק באפריקה או בזיכרונות). אם יש בו מוסר הרי הוא מהופך, מובלע בין השורות, במילים. הפרוורט הומברט מכנה את הצרפתי שלו בתואר invert, שתרגמתי כאן בדוחק כ"מתהפך" (באנגלית זה שימש את צבועי המאה התשע עשרה כשם גנאי "נקי" להומוסקסואל). הפוֹך בו… אהה! הנה, נפלתי באחת המלכודות של נבוקוב ואני מדשדשת במעבדה בלש(נ)ית עקרה –

בחזרה לדרך המלך:
כבר בשם שבחר הומברט הומברט לעצמו מוסגרת זהותו המערערת של הכפיל, התאום, ה"דופלגנגר". זה האחרון מופיע בדרך כלל בספרות ובפולקלור כ"תאום הרע", אך לעתים גם בדמות עצמך הנקלטת בחטף בזווית העין ומבשרת מוות. בהקדמה הפיקטיבית לווידוי המונח לפנינו נמסר לנו כי מחברו מת לפני שהועמד למשפט על פשעו, ופשע זה אינו כלל אותו מעשה שפל שאנו מייחסים לו מן הדף הראשון, אלא, כך מתברר (אחרי כמה סיבובים ויותר מ-200 עמודים) – מעשה רצח מרושל, הוצאה להורג מגומגמת, נקמתו של המנוול בנבל גרוע ממנו. הומברט עצמו מחבר ומנסח את כתב האשמה נגד הפדופיל הומברט, הוא המכנה בשם, מצביע ומסגיר, ואולם ההומו-הומברט הוא שם מין ומשפחה הנכפל והולך עד שמבין עיוותיו (humble humbag hombre hamburg hummingbird) מתחבט ויוצא שם עט או נוצה, ה-nom de plume קלֵייר קילטי. שם כה קל וקופצני (בניגוד לכובד ההומברטיאני), מין שמיכת טלאים אמריקאית של מוך ופוך ונוצות טווס שבתוכה, אמנם, מוצפנת הודאה נכלולית באשמה, אם רק נקפד את ראש Quilty ונחליפו באות G, שצלצולה כמעט זהה. גילטי זה הוא מתחזה אך גם מחזאי; ובמוקדם או במאוחר, במרוצת המרדף שבו הם דולגים זה בעקבות יִצְרוֹ של זה על פני אמריקה, צריך להתעורר בקורא חד העין החשד שקלייר קילטי אינו מתחרה מתוחכם, לא בן דמותו של ה"ה ואף לא הנמזיס שלו – אלא מחברו. דרך אגב, אחד השמות הנמנים עם הפמליה של האישיות המסתורית הזו, Vivian Darkbloom, שותפתו האפלה של קילטי לכתיבת מחזות ופיתוי קטינות, היא אנגרמה נשית שמאחוריה הציץVladimir Nabokov  גם ביצירות אחרות פרי עטו. ברקע, אם תרצו, מסתתר זוג נוסף. כן, גם בני הזוג Marian & Bloom הורשעו בפורנוגרפיה ביחד עם יוצרם, ג'יימס ג'ויס – שנחשב בעיני נבוקוב לגדול הסופרים במאה העשרים.
הקורא הנח בכורסתו וצופה ממרחקי הבדיון בסצנת הסלפסטיק המרושלת, המצחיקה עד דמעות, המיוגעת עד מוות, של הוצאתו להורג של מחזאי מסומם דמוי-סאד בידי הגיבור השיכור, יתקשה אולי להזדהות עם נקמת הסוטה שקם על יוצרו. ומה אם נבוקוב, המחבר המשחק בלשון, בדמויות ובקוראיו, ביקש לחשוף כאן את המתחזה הגדול מכולם, זה שהגה את הפארסה והוא משקיף עליה ממרחקי האינסוף, שווה נפש לגורלם של ברואיו, כל אותם גיבורים-בעיני-עצמם ופגומים מטבעם המועלים על המוקד מדי יום, בכל רגע ורגע, כקורבן לברק השנינה, לאלגנטיות של התחביר, ליופייה הבארוקי של העלילה? "אלוהות הבונה עולם חי מן המרכיבים הכי בלתי סבירים". אוי, אלוהים!
רק רגע.
בשלב מוקדם יותר בעלילה התחזה הומברט להמלט והזמין את הקורא לצפות במחזה בתוך מחזה. בבית הספר המיוחס לבנות, בית ספר אמריקאי "מתקדם" (בתרגום הומברט: בז להשכלה ועתיר "העשרות"), דולי הייז לומדת משחק ונעשית "מכורה לבמה" (זכרו כי שום פרט אצל המחזאי הזה לא מקרי; כל המרכיבים הכרחיים), ואמורה לגלם תפקיד ראשי במחזה "הציידים המכושפים". המחזה, כמובן, נכתב בידי קילטי-את-דארקבלום.
"הציידים אדומי הכיפה בתלבושת אחידה, שאחד מהם היה בנקאי, אחר שרברב, שלישי קברן, רביעי שוטר, חמישי תת-סופר, שישי אסיר נמלט (אתם רואים את האפשרויות!), עברו כולם שינוי תודעתי שלם בדולי'ס דל וזכרו את חייהם האמיתיים רק כחלומות או כסיוטים, אשר מהם העירה אותם דיאנה הקטנה; אולם הצייד השביעי (בכיפה ירוקה, השוטה) היה משורר צעיר, והוא התעקש, למורת רוחה הניכרת של דיאנה, שהיא והבידור הכלול (נימפות מחוללות, ופיות, ומפלצות) היו פרי המצאתו שלו, של המשורר. אני מבין שבסוף, מתוך מיאוס גמור בשחצו הטווסי, דולורס היחפה הייתה אמורה להוליך את מונה משובצת-המכנס אל חוות אביה מאחורי היער הרה הסכנות כדי להוכיח למתרברב שאין היא גחמה של משורר, אלא בת כפר ארצית-חוּמה – ונשיקה של הרגע האחרון נועדה לחזק את המסר העמוק של המחזה, דהיינו, שהזיה ומציאות מתמזגות באהבה"[12].

שימו לב להכפלת ההיכפלויות השייקספירית, לילדה המנסה להוכיח למשורר שאינה פרי דמיונו ולמילה אהבה שהשתרבבה מבעד לשחץ, ללעג, להתחזות. יופי ועוד חמלה = אמנות, לפי נוסחת נבוקוב. ייתכן שאפשר להרחיב את הנוסחה. הבה נדלג לעמודים האחרונים של לוליטה, כי שם מצהיר הומברט המובס על אהבתו לדולי הייז ההרה, האפורה, הממשית והמשומשת כבר, על כרסה הענקית ועיניה קצרות הרואי ומבטה המותש. אפשר לשלול ממנו את החנינה שהוא עצמו לא מעז לבקש – נבוקוב שלל אותה ממנו – אבל אי-אפשר שלא לזהות את קמצוץ האבקה הפלאית של האהבה שזרה הסופר על תאוותו המפלצתית של הומברט הומברט לבובת לוליטה, לגולם המשולל נשמה ותודעה שבו אסר את הפרפר: "היא הייתה רק אד סיגלית קלוש וההד המת של הנימפית שעל גופה התגוללתי בזעקות כאלה בעבר; הד על שפת גיא סמוּק, עם חורש רחוק תחת רקיע לבן, ועלים חוּמים חונקים את הנחל, וצרצר אחרון בעשבי הבר המרשרשים… אבל תודה לאל, לא היה זה רק ההד לבדו שהערצתי. מה שנהגתי לפנק בין גפני לבי הפרועות, mon grand péché radieux,[13] הידלדל לתמציתו: תאווה עקרה ואנוכית, את כל זה ביטלתי וקיללתי. תוכלו לצעוק לי בוז, ולאיים לפנות את אולם המשפט, אבל עד שאהיה חסום פֶּה וכמעט חנוק למוות, אצעק את האמת המסכנה שלי. אני עומד על כך שהעולם ידע כמה אהבתי את לוליטה שלי, לוליטה הזאת, החיוורת ומחוּללת, והרה את ילדו של אחר, אך עדיין אפורת עיניים, עדיין מפוחמת ריסים, עדיין ערמונית ושקדית, עדיין כרמנסיטה, עדיין שלי [14] "– הבה נעצור כאן, לפני שהצהרת האהבה של ההומברט תשוב ותסגיר את צליל הזיוף הישן עם חריקת הקיבעון ואנקת התשוקה הבשרנית, האנוכית (הנרקיסית). הבה נישאר עוד קצת בעולם המטמורפוזה של הפרפרים; הבה נזכור כי הפרפר, לפני שפרץ את קליפת הגולם והמריא לאוויר ברפרוף כנפיים קליל, רב חן – היה זחל, היה תולעת זוחלת, כבולה לאדמה, יציר המחשכים. מסתבר שאפילו הומברט הומברט, תולעת נתעבת במיוחד, עשוי להיעשות אוורירי ולעוף, מפני שבאמנות, ב"ארס פואטיקה", ברומן מאת ולדימיר נבוקוב, מתרחשת המטמורפוזה שלו לפרפר. בעולם שנבנה ממרכיבים בלתי סבירים, סלעים, פחם (והעתקים), האם יש להתפלא על כך שחרוזיו של משורר נשגב עשויים מרצח, אונס, בגידה וביזה (הומרוס) – או מסטייה מינית, ואומללות, ושקרים (נבוקוב)? "אני חושב על […] המפלט של האמנות" – פולט הומברט בנשימתו האחרונה, והספר מסתיים במילים אלה – "וזה האלמוות היחיד שאת ואני עשויים לחלוק, לוליטה" [15].

~~~~~~~

"מסר" היה בעיני נבוקוב התועבה בהתגלמותה הספרותית. לא הרחק מאחוריו הסתדרו בשורת המוקצים-מחמת-מיאוס סמלים, אלגוריות, ניתוחים פסיכולוגיים, ריאליזם סוציאליסטי וכל איזם אחר שביקש לרתום את האמנות לעגלה ולרכוב עליה לתחנת יעד מסומנת בשלט גדול, מאיר עיניים. אבל כתבים – גם כתביו של האיש שלא השאיר אחריו שום עדות שאינה מנוסחת עד האחרונה באותיותיה, עד הזעיר בסימני הפיסוק – כתבים, אבוי, הם חומר בידי הקורא. לוליטה קרעה את רשתו של הרודן האבסולוטי שעיצב את דמותה והיום, כשהיא בת שישים פּלוּס, יש לה חיים משלה. היא שוב עברה מטמורפוזה, והפעם במתיחה, החלקה וגלגול לאחור, כדרכן של נשים אמריקאיות אמידות בגיל העמידה. הפרפרית הקטנה התגלגלה בגולם; וככל גולם ראוי לשמו, היא קמה על יוצרה.
דולי הייז האמיתית, זו המחטטת באף, הנוגעת ללב, הבוכה בלילות, בת אנוש בשר ודם כלואה בין כנפיה הססגוניות של הנימפית, הילדה שבה תוקע הומברט הומברט את סיכתו הלא מטאפורית – נותרה משומרת בין דפי הספר בדיוק כפי שהניח אותה שם נבוקוב. "לוליטה", מתבגרת אמריקאית וולגרית עם מסטיק נצחי בפה ותאוות קניות בלבה, ברחה משמורת הספרות הגבוהה כדי להיעשות דוגמנית, כוכבת, סלבּ. עלינו לנהוג זהירות גם בזוהר הזול לכאורה הזה, המטופש; הכוכב של לוליטה מאיר באור התמיד של הדימויים הגדולים באמת, אלה המשקפים את מי המעמקים של זמנם, וצוללים לקרקעית, וממתינים לפעמים שנים ודורות עד שיִדלו אותם וישלפו מתוך המעטה המטעה את מה שהתגבש, בינתיים, לצורה חדשה.
טיבם של דימויים גדולים באמת שהם מפתחים חיים בלתי תלויים במחברם, קוברים אותו ותופסים את מקומו. נבוקוב הריח משהו באוויר, משהו לא מוגדר עדיין וקצת חשוד, והניח את האצבע על האובססיה השלטת של זמננו, האובססיה ליַלדוּת (ולאו דווקא ליְלדוֹת), שהיא צדה האחר של ההתכחשות לפעולת הזמן הטבעי, לזִּקנה ולמוות. הוא כתב על התמכרות אומללה ליופיו של חומר חלק, מוצק ושטוח, מנותק ממהלך הזמן, מרוקָן מנשמה. יופי זה, שהוא מטבעו קצר מועד, נידון לבליה ולכליה – אי-אפשר ליהנות ממנו אלא לפני שהגיע לבשלות, כי בו ברגע הוא מתחיל להירקב – הנאה של רגע, מרהיבה וקצרה כחייו של פרפר – fun – כיף – המוטו הילדותי המתנוסס זה יותר מחצי מאה, כגילה של לוליטה, על דגלה של אימפריה חובקת עולם.

במבט לאחור ברור כי הסטייה המוצנעת של שריד חולני מן העולם הישן, חנוט בחליפה ובגינוניו האירופיים, הפכה בתוך שנים מעטות, עם פרוץ שנות השישים באמריקה – למגפה, והשיגעון הפרטי של פדופיל נחבא אל הכלים היה ל"שיגעון" (טרנד, אופנה, להיט). לוליטה היא דוגמנית הבית הסקסית של חברת הצריכה בע"מ, ילדה ארוכת רגליים ואטומת מבט שהמיניות שלה אינפנטילית כמו חשקיה; מיניות-מותג ורודה בטעם תמצית תות. נבוקוב, אף שקטל באִבו כל ניסיון להצמיד תוויות פשטניות לאמנותו המילולית, היה אנטמולוג מזהיר של המין האנושי, והוא זיהה זן חדש, לכד את היצור המפרפר עדיין והצמידו לדף. בלב היצירה הבוהקת הניח המדען הספרותי תיאור מפורט של ממצאיו, צייר את האנטומיה של הזן וגם תיעד את סביבת החיים שלו, את ארצות-הברית-של-אמריקה הנוסעת בכבישים מהירים ממוטל למוטל, מאטרקציה תיירותית לחנות מזכרות, מהדראגסטור לשלט החוצות הענקי המבשר עליו, מאוניברסיטה קרתנית בשולי חגורת התנ"ך לשורות בתי הפרוור המשמימים בין ריבועי מדשאותיהם, מדבר סינתטי עצום, מצמית-כול, פושט זרועות ג'לי צחיחות על מרחבי הטבע האמריקאי אשר זמן לא רב קודם לכן עוד חגג בפראותו הנהדרת בשירת וולט ויטמן ובכתבי דייוויד הנרי ת'ורו, אך גם – כן! – בכל אחת מיצירותיו האמריקאיות של המהגר נבוקוב. אחרי הכול, נבוקוב בילה את מיטב זמנו הפנוי בחיק הטבע הזה, בציד פרפרים; הוא סלד ממפלצות, ואהב את אמריקה. אפילו הומברט ידע על זה משהו, ידע שהוא, נציג המין האנושי בניוונו, מקולל, מקולקל – ומקלקל: "היינו בכל מקום. לא ראינו כלום בעצם. ואני תופס עצמי חושב היום שהמסע הארוך שלנו רק סיאב בתוואי סחרחר של ריר את הארץ הנחמדת, הנוחה להאמין, החולמנית, הענקית, אשר אז כבר לא הייתה עבורנו, במבט לאחור, יותר מאוסף מפות קטוּפוֹת-אוזניים, מדריכי תיירות מוּחרבים, צמיגים ישנים, והיבבות שלה בלילה – כל לילה, כל לילה – מרגע שהתחזיתי לישן" [16].
יעברו שני עשורים עד שאינטלקטואל אירופאי אחר, אומברטו אקו, ייסע לאמריקה ויתעד את רשמיו בספר מאמרים בשם מסעות בהיפריאליטי. הספר הציני הזה מאשש את ממצאיו של נבוקוב; ואולם, בניגוד ליצירתו הגדולה של האחרון, הוא חסר רחמים. אקו לא נסע לאמריקה, הוא נסע לדיסנילנד – ולגרורותיו שפשו בכל אתר. הוא פקד עיירות רפאים משוחזרות, מוזיאונים של שעווה, theme parks, הולוגרמות, טירות שיובאו מאירופה בשלמותן, שיבוטים משופרים של יצירות אמנות (פסל המונה ליזה; הולוגרמה של הדו-ממד-המתחזה-לתלת-ממד מאת הולביין; ונוס ממילו עם זרועות תותבות וכדומה) ונתן שם לאימפריית הזיוף החדשה, זיוף ה"מציאוּת". זיוף שהוא תמצית הביטוי האמריקאי כל כך:
The real thing!
More real than real!

"טבע מזויף, אמנות מזויפת, היסטוריה מזויפת וערים מזויפות"[17], כותב אקו, וכשהוא מצטמרר מן האינפנטיליות של איזה "מעון מכושף" (haunted, ואפשר גם: "רדוּף"), חולף ברקע הד צעדיו של הומברט הומברט ב"מלון הציידים המכושפים" (או "רדופים"), שם מימש את הפנטזיה שלו, ובעשותו כן – הרס אותה ללא תקנה. אקו מאבחן את מוקד המחלה בדיסנילנד: "אלגוריה של חברת הצריכה, מקום של איקוניזם צרוף, דיסנילנד הוא גם מקום של פסיביות מוחלטת. המבקרים בו חייבים להסכים להתנהג כרובוטים".[18] נוכל להניח בראש ערימת המוצגים המרשיעים את לוליטה – אחרי שחולצה בידי נבוקוב מחיבוק המוות של בועלה הומברט והושבה לחיים, קצרים וקשים אך ממשיים, בעיירת ספר צפונית רחוקה ומחוננת בשם רב המשמעות "כוכב אפור" – והנה היא מפוחלצת מחדש, ומופצת במיליוני עותקים בדמות הבּרבּי שלה: לוליטה, בובת מין מתנפחת. הפסיביות המוחלטת של החומר שהוציאו ממנו את רוח החיים. במילה אחת: מטריאליזם.
החמלה של נבוקוב נתונה לדולורס הייז, ילדה; גם אקו, ובעקבותיו הפילוסופים הצרפתים שגילו את אמריקה בשנות השבעים והשמונים (בורדייה, בודריאר), לא יכלו להימנע בתיאוריהם את היבשת החדשה (שלא הייתה חדשה עוד אך המשיכה להפיץ את רוח הערצת החידוש, והחדשוֹת, וכל צעצוע חדש מפס הייצור ההמוני) מנימה מסוימת של חמלה מעורבת בהתפעלות. הם כתבו מ"אמריקה" בקלילות משועשעת, ובו בזמן נכמרת; היא עוררה בהם, "אמריקה", אותו רגש נכמר שמעוררים בנו ילדים קטנים ומפלצות. כן, אמריקה ילדותית. אך הילדותיות הזו היא היפוכה של ילדות, או ילדות "מהופכת", במובן ה"סוטה" שבו משתמש נבוקוב במלה  invert.
אם יש אצבע מאשימה בלוליטה, היא מכוונת כלפי מי שמנחית יד בשרנית על הקסם האמיתי של העולם, קסם חמקמק ומסתורי ותמים כמו תור הילדוּת; ואמנם הפִסקה הנוקבת ביותר, לטעמי, היא לקראת סוף המרדף והספר, כאשר הומברט, הממתין לזרועות החוק שיגיעו סוף סוף לאסוף אותו, מעלה באוב חיזיון אורקולי. וכך הוא מדווח איך עצר תקוּף בחילה את מכוניתו באחד מעיקוליו של כביש הררי והשקיף אל "תהום ידידותית", מוקסם מן "האחדות המלודית" של בליל קולות מיתמר מן התהום, מעיירת כורים קטנה בעמק תחתיו: "ועד מהרה נוכחתי לדעת כי טבעם של כל הצלילים הללו היה אחד, כי שום צלילים אחרים מלבדם לא עלו מרחובות העיירה השקופה, שהרי הנשים היו בבית והגברים לא שם. הקורא! מה ששמעתי לא היה אלא נעימת ילדים במשחקם, זה ותו לא, וכה זך היה האוויר עד שבתוך הקיטור הזה של קולות מתמזגים, מלכותיים וזעירים, מרוחקים וגם קרובים באורח פלא, גלויים וחידתיים באופן שמימי – יכולת לשמוע כפעם בפעם, כאילו יצא לחופשי, פֶּרֶץ כמעט מובחן של צחוק מצטלצל, או את צליפתו של מחבט או קרקוש של קרון צעצוע, אך באמת היה כל זה רחוק מכדי שהעין תוכל להבחין בתנועה כלשהי ברחובות החרוּטים קלוֹת למטה. עמדתי והאזנתי ממרומי המדרון שלי לרטט המוזיקלי הזה, לאותם הבזקים של קריאות נבדלות על רקע מין מלמול מהוסה, ואז ידעתי שהדבר הצורב ללא תקנה לא היה היעדרה של לוליטה לצדי, אלא היעדר קולה מן התואם הזה".[19]

נדמה לי כי שלא בטובתו נעשה נבוקוב, מעריץ ההתחזות, אותו "משחק מורכב של כישוף והטעיה", למבשרה של המציאות החדשה, או ההיפר-מציאות, או "המציאות המדומה". שלא בטובתו, כי על אף היותו אשף מילים ואמן התעתוע, אהבתו הגדולה הייתה ונותרה הטבע לגוני גוניו, על גלגוליו ותהפוכותיו ועל יצוריו המגוונים, הממשיים כשם שהם פלאיים. איש לא היטיב לדעת כמוהו עד כמה גס הדמיון האנושי, זה התופר נימפות מגדם גופה של ילדה וזנב דג וקשקשים, לעומת הדמון שעל כנפיו מעופפות נימפיות לאלפי מיניהן וסוגיהן, וגלמיו טווים חוטי משי, וקרני השמשות שלו צולחות מיליון שנות אור כדי לשחק בחלקיקי אבק.
"לאחר ש'אולימפיה פרס' הוציאו את הספר לאור בפריז, הציע מבקר אמריקאי לראות בלוליטה את תיעוד פרשת האהבים שלי עם הספרות הרומנטית. אם 'השפה האנגלית' תוצב במקום 'הספרות הרומנטית', תיעשה הנוסחה האלגנטית הזו נכונה יותר. אולם כאן אני חש את קולי שלי מתרומם לגובהי צליל צורם מדי. איש מידידיי האמריקאים לא קרא את ספריי הרוסיים, כך שכל הערכה על סמך אלה האנגליים נידונה לחוסר מיקוד. הטרגדיה הפרטית שלי, שאינה יכולה ואף אמנם אינה צריכה להטריד איש, היא שהיה עליי לנטוש את האידיום הטבעי שלי, את הלשון הרוסית המשתלחת שלי, הצייתנית והעשירה לאין שיעור, בעבור סחורה אנגלית מיד שנייה וללא אף אחד מן המנגנונים – המראה המתעתעת, המסך האחורי שְׁחוֹר הקטיפה, האסוציאציות והמסורות המשתמעות – אשר אשף האשליות הילידי, בזנבות פראק מתנופפים, יכול להפעיל בקסמיו כדי להתעלות אל מעבר למורשת בדרכו שלו"[20].

במילים אלה מסתיימת אחרית הדבר שהוסיף נבוקוב למהדורת לוליטה האמריקאית מ-1956, והן יכולות לסייע לנו בבואנו לתור את שדה הספרות העקורה משורשים, הפרוצה, ה"רב-תרבותית", המבולבלת ומתאבלת בין חורבות המודרניזם.

גרנטה 4 – הזדמנויות | מאי, 2016
דימוי: ללא כותרת (צ'אנס), שרון פדידה, 2015
[1] כל המובאות להלן תורגמו על ידי המחברת, אלא אם צוין אחרת.
[2] Vladimir Nabokov, Speak, Memory Penguin Classics 2000
[3] שם
[4] ה"נימפט" של נבוקוב עוּברתה לנימפית מלבבת על ידי דבורה שטיינברג בתרגומה העברי המרהיב ל"לוליטה".
[5] Vladimir Nabokov, Lolita, Penguin Books, 1997
[6] צרפתית במקור: החלונות שלי!
[7] Vladimir Nabokov, Lolita, Penguin Books, 1997
[8]שם
[9] ולדימיר נבוקוב, לוליטה, תרגום: דבורה שטיינהרט, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1986, עמ' 290.
[10] Vladimir Babokov, Lolita, Penguin Books, 1997
[11] שם
[12] שם. השתמשתי באותיות מוטות במקום שבו המילה באנגלית מתחילה באות גדולה.
[13] צרפתית: חטאי הגדול, המזהיר.
[14] Vladimir Babokov, Lolita, Penguin Books, 1997
[15] שם
[16] שם
[17]  Umberto Eco,Travels in Hyper Reality, Harcourt 1986
[18] שם
[19] Vladimir Babokov, Lolita, Penguin Books, 1997
[20] Vladimir Nabokov, On a Book Entitled Lolita, 1956