שטחי פשע
ביולי 2015 השלימה "ארכיטקטורה פורנזית" את חקירת ההפצצה של רפיח באוגוסט 2014. עקב איסור שהוטל עליהן להיכנס לרצועה השתמשו אמנסטי אינטרנשיונל ו"אדריכלות פורנזית" באלפי תצלומים וסרטונים ששיתפו איתם או שלחו להם אזרחים ועיתונאים.
בדוגמת הדימוי המופיע למעלה מיקמה "ארכיטקטורה פורנזית" תצלומים וסרטונים בתוך מודל תלת-ממדי על מנת לספר את סיפור אחד מימי ההפגזות הקשים של מבצע צוק איתן.
***
רנה דסגופטה: אני רוצה להתחיל בצורה של הגבול, שבדרך כלל מופיע כקו. בעקבות הגישה הייחודית שלה לאיום – חיצוני או פנימי – ישראל תרמה באופן לא פרופורציונלי לתפיסות צרכי ההגנה וההפרדה של מדינות. בספר שלך ארץ חלולה (2007), שבו אתה מתעד את השיטות הצבאיות, הבירוקרטיות והארכיטקטוניות שבאמצעותן מדינת ישראל מארגנת בתוכה שטחים ועמים, אתה מזהה רגע יוצא דופן בהתפתחות התפיסה שלה מה הוא "גבול". אתה מתאר שם את הוויכוח סביב קו בר-לב, מערך מבוצר שבנתה ישראל לאורך תעלת סואץ אחרי המלחמה ב-1967.
קו בר-לב היה אמור להיות בלתי חדיר אבל במלחמת יום הכיפורים ב-1973 הוא נפרץ בתוך שעתיים על ידי הצבא המצרי. אסון ההגנה הזה הגביר את השפעתו של אריק שרון, שהיה המבקר הראשי של קו בר-לב, שאותו הוא כינה בביטול "קו מָאזִ'ינוֹ" (Ligne Maginot בצרפתית) על שם מחסום ההגנה המסיבי שבנתה ממשלת צרפת בשנות השלושים של המאה הקודמת כקו הגנה נגד הפלישה הגרמנית. שרון טען שצריך לחשוב על הגבול לא כקו ישר אלא כרשת הגנה שמתפרסת על שטחי מדינת ישראל.
אתה מסכם את הטיעון של שרון באופן הבא: "אם המטרה העיקרית של ההגנה הקווית היא למנוע מהאויב לממש דריסת רגל מעבר לגבול (או לדכא את הניסיונות שלו), הרי כשנקודה אחת בלבד נפרצת, כל קו הגבול הופך לחסר תועלת, בדומה לדלי מים שדולף. ההגנה המרושתת, לעומת זאת, היא גמישה. אם אחד מהמאחזים ברשת מותקף ונכבש, המערכת יכולה להתאים את עצמה, ולהתפרס בנקודות אחרות מחדש".
איל ויצמן: הוגן לומר שעד היום אין גבול מוסכם למדינת ישראל ולשאיפות הטריטוריאליות שלה. כשההנהגה הציונית קיבלה את הגבולות שהוקצו לה בתוכנית החלוקה של האו"ם ב-1947, היא תכננה לשנות אותם במהלך המלחמה, שכבר התכוננה אליה, בינה לבין ארצות ערב. היסטוריונים ישראלים אומרים שגם אחרי המלחמה וגירוש הפלסטינים מהשטחים שישראל כבשה, דוד בן-גוריון היה מוכן להפסקת אש רק כי האמין שהגבולות של המדינה יתרחבו אף יותר בסבב העימותים הבא.
שאלת הגבולות לא נפתרה עד היום. אין הסכמה בישראל לגבי זכות הקיום של מדינה פלסטינית, אפילו באופן מינימלי, ולכן גם לא יכולה להיות הסכמה לגבי הגבול המזרחי של מדינת ישראל. במקום זאת קיים הגבול השנוי במחלוקת לאורך הגדה המערבית, שנשלט על ידי כוחות הצבא, רשות פלסטינית צייתנית וקבוצות המתנחלים המכתיבים את סדר היום הפוליטי.
בהיעדר כל גבול מדינה קשיח או יציב צצים להם בכל מקום סימני או מתקני גבול קטנים יותר. כמו תולעת שנחתכה לחתיכות קטנות, ולכל אחת חיים מתחדשים משלה, שברירים של הגבול מתקיימים להם בעומקי השטחים שבשליטת ישראל. בגדה המערבית ניתן להבחין בייצוג שלהם באמצעות הגדרות סביב ההתנחלויות והבסיסים הצבאיים, או באמצעות תשתיות חשובות כגון כבישים או גשרים, שמתפקדים בעצם כשיטות של הפרדה. אנחנו רואים זאת כמובן גם באמצעות החומה עצמה, שמתפתלת דרך אדמות של פלסטינים.
בעזה יש לחומה תפקיד שונה. היא לא רק מנתקת את השטח משאר פלסטין, אלא מאפשרת לישראל שליטה בגבולות הים והיבשה של עוטף עזה, שבאמצעותה היא יכולה גם להסדיר את כמויות כל המשאבים שנכנסים לשטח, חשמל, מזון, תרופות, דלק, חומרי בנייה וכן הלאה. ביכולת שלה להרעיב את עזה מכל משאבים, ישראל מבטיחה לעצמה את התלות המוחלטת של הרצועה בה.
בהקשר הזה עלינו לראות את התוכנית המכונה "תוכנית טראמפ", שביקשה ליצור מדינה פלסטינית על ידי חיבור בין שברירי האדמות של הערים והכפרים הפלסטיניים, באמצעות רשת של כבישים מוגבהים, מנהרות וגשרים. התוצאה של חיבור כזה תהיה שתי מפות ארץ המשולבות זו בזו על אותה אדמה ואינן יכולות להתקיים בו-זמנית. הדבר יוביל לחלוקה אנכית של שטחי פלסטין, שהישראלים יכולים לעבור מעליהם באמצעות גשרים, בעוד הם שומרים לעצמם את השליטה על מקורות המים שמתחת ועל המרחב האווירי שמעל, גישה שאני קורא לה "הפוליטיקה של האנכיות".
יש הרבה גבולות, וכל אחד מהם מייצר תרחיש אחר של שטח ושל מנגנוני שליטה. משמעות היעדרו של קו גבול אחד מסביב למדינה היא שהגבול נמצא בכל מקום. זה חורג מעבר לארגון של שטח ממשי. הגבול מספק למוסדות ולמנגנוני המנהלה של המדינה מערך של אישורים ושליטה על התנועה בשטח – למי מותר להיכנס ומתי.
סטילס וידאו של שתי פצצות שמרחפות באוויר שברירי שנייה לפני הפגיעה בשכונת אל תנור ברפיח © FORENSIC ARCHITECTURE, 2015
ר"ד: מה משמעות קיומו של הגבול בתוך הבירוקרטיה?
א"ו: נניח שאתה פלסטיני מהגדה המערבית. החומה שחוצה את השטח דורשת ממך התאמה למשטר של אישורים השולטים בכל היבט של התנועה שלך. אתה זקוק לאישור כדי לעבור את המחסומים, וכדי לקבל אותו אתה צריך לעשות כל מיני דברים, למשל לשתף פעולה לפעמים עם כוחות הביטחון. יש אישורים שונים המאפשרים את התנועה בשעות מסוימות, במקומות מסוימים, לתקופות מסוימות במדינת ישראל, כך שהתנועה שלך בשטח היא תמיד ובאופן שקוף תחת פיקוח. כדי לאכוף את שלטון האישורים הזה על המדינה לתחזק רשת מעקב תמידית אחרי כל פרט, באמצעות תצפית וטכנולוגיה.
לוחות הבטון וגדרות התיל של החומה בגדה המערבית מתוחזקים בחיישנים אלקטרוניים אפקטיביים ביותר, מסוג הגידור החכם שישראל מצטיינת בו. ביקורת הגבולות הפכה לאחת מתעשיות היצוא המובילות של ישראל. עם זאת עלינו לחשוב על הגבול לא רק כמערכת פיזית אלא גם כמנגנון של פיקוח ובירוקרטיה.
ר"ד: מה השתנה מאז שכתבת את ארץ חלולה?
א"ו: השינוי המשמעותי ביותר מאז תחילת שנות האלפיים הוא הופעת המעקב הדיגיטלי. זהו מעקב המשלים את המערכת הקונקרטית של הגבול במקום להחליף אותה. הפיקוח עבר לזיהוי של לוחיות רישוי ושל תווי פנים, לרשתות החברתיות ולתקשורת הדיגיטלית. המעקב אחרי אזרחים ופעילים חברתיים בפלסטין נעשה באמצעות הודעות הווטסאפ שלהם. חברה ישראלית בשם קבוצת אן. אס. או. טכנולוגיות עומדת בחזית מעקב הסייבר ומדווחים שהתוצר שלה, תוכנת הריגול פגסוס, מסייע עכשיו למשטרי דיכוי בכל העולם. אנשים נעצרים בעקבות פוסטים שהם מפרסמים בפייסבוק. לכן אנחנו שוב מדברים על מערכת שהיא גם קונקרטית וגם דיגיטלית, ומורכבות היחסים האלה בין הפיזי לדיגיטלי הפכה בהחלט לנוכחת יותר מאז שארץ חלולה נכתב.
ר"ד: לא מעט משטרים בעולם רואים בישראל מודל לחיקוי מבחינה ביטחונית. עד כמה השיטות שלה מועתקות ומיוצאות למקומות אחרים?
א"ו: מדובר בהתפתחות מעגלית. יש לישראל מורים אירופאים טובים בכל הקשור למערכות שליטה קולוניאליסטיות. הלוגיקה של הפיקוח, הפילוג וההפרדה היא קולוניאליסטית במהותה. היא כבר היתה קיימת בפלסטין תחת המנדט הבריטי בין שתי מלחמות העולם, לפני שהוקמה מדינת ישראל. אותה גישה יושמה גם בדרום אפריקה תחת שלטון האפרטהייד, שבו השתמשו בגבולות מכל מיני סוגים כאמצעי שליטה על האוכלוסייה.
ישראל פועלת על פי הלוגיקה הזאת זמן כה רב שהיא פיתחה לעצמה טכנולוגיות מעקב ושליטה פיזית רבות, שאומצו בעקבותיה על ידי משטרים בעלי צורת חשיבה דומה, כגון הודו (בייחוד לאורך הגבול עם פקיסטן) וארצות הברית.
אירופה היא כרגע בחזית טירוף הגבולות. אירופה בנתה חומות אבטחה באורך של אלף קילומטרים מאז נפילת חומת ברלין ב-1989, חלקן באמצעות סוכנויות כגון פרונטקס – הסוכנות האירופית לניהול מבצעים משותפים להגנת גבולות האיחוד האירופי – במטרה מוגדרת לשלוט בהגירה. חומות וגדרות הן רק החלק הכי נראה לעין של המערכת. התוצאה המכריעה היא השליטה והמעקב בעומק כל השטח. לדוגמה, הסתירות הפוליטיות שכופה הברקזיט על גבול אירלנד החדש יהפכו למקרה מבחן חשוב כיצד לתפעל את הגבולות במאה העשרים ואחד ובמאה העשרים ושתיים, לדעתי.
ר"ד: מה ההצדקה למערכת כזאת באירופה?
א"ו: בתחילת שנות האלפיים היתה זאת כמובן "המלחמה בטרור". בעקבות אסון התאומים הפחד מטרור הרגיל את הציבור לראות את המעקב על ידי המדינה כמתקבל על הדעת או כמיועד להגנתן ולביטחונן. לא ניתן לחדד מדי את ההשפעה הפסיכולוגית של הטרור המקיף הזה על הציבור, ואני לא מדבר רק על פעולות ארגוני הטרור עצמן אלא גם על העצמת הפעולות האלה על ידי התקשורת והממשלות.
אבל הרציונל הביטחוני הזה הפך לרציונל הממוקד בהתנגדות להגירה, שרווח היום בכל אירופה. הוא הפך לתשתית של משטר מעקב פולשני באופן קיצוני, המנסה לשלוט בתנועה של האנשים שמגיעים לאירופה ושל האנשים שכבר נמצאים בה. מהגרים נמצאים במעקב כבר מרגע שהם חוצים את מדבר הסהרה לצפון אפריקה. התנועה שלהם דרך הים התיכון ולאורך גבולות אירופה נמצאת תחת מעקב, ונעשה כל ניסיון להתיש, אפילו להרוג, אותם – באמצעות באי הכוח של האיחוד האירופי, צבאות מאלי, קמרון או לוב – כדי למנוע את הגעתם. כל זאת מתוך ההבנה שהגבול הדרומי והאפקטיבי ביותר של אירופה הוא גוף מים במקום חומה; הים התיכון והגלים הקטלניים שלו בחורף ובאביב הופכים לכלי נשק כדי להשאיר אנשים בחוץ, גם אם משמעות הדבר היא הריגתם כי איש לא בא להצלתם, אם על ידי צמצום במבצעי חילוץ או על ידי הוצאה מחוץ לחוק של מבצעי חילוץ של ארגונים ללא מטרות רווח.
קו ההסברה הוא כזה: לציבור האירופי, או לפחות לאזרחים שהוא מזהה כחלק ממנו, אין סיבה לחשוש ממעקב כי אין לו מה להסתיר, ולכן אנחנו יכולים לאפשר לשלטון לחדור לבתים, למכשירים ולאמצעי התקשורת שלנו. ההסכמה לרעיון הזה גרמה לנו לאבד את הערנות.
מי שנכנסו לחלל הפנוי הזה בהדרגה הם תאגידי הטכנולוגיה ולא המדינה. היום מכונת המעקב התאגידית החדשה הזאת עוקבת אחרי כולנו באופן פחות או יותר רציף, והדברים שאנחנו עושים נרשמים. במזרח גרמניה השטאזי (המשטרה החשאית) נאלץ להתגנב לבית שלך כשהיית בעבודה כדי לשתול מכשירי האזנה במכשירי הטלפון ובקירות. היום אנחנו קונים ונושאים עלינו מרצוננו החופשי מכשירי מעקב השייכים לנו. אנחנו אלה ששותלים על עצמנו את מכשירי ההאזנה במו ידינו.
במובן מסוים, המעקב הפרטני בסדר גודל של אוכלוסייה שלמה מגשים כמה מתפקידיו של הגבול, בעיקר את הרישום ואת המעקב. אחד מהאתגרים הגדולים של המאה העשרים ואחת הוא בעצם ניווט השחיקה המוחלטת של המרחב הפרטי שלנו. ההרס של המרחב הזה מרצוננו מאפשר צורות שליטה חדשות בסדר גודל עולמי חסר תקדים.
ר"ד: באירופה של פעם כל החרדה התמקדה בקו הגבול עצמו. הצגת את הניירות שלך במעבר מצרפת לגרמניה, הישרת מבט אל פקיד ההגירה, קיווית שהכול כשורה. אחר כך, כשהוא העביר אותך, החרדה התפוגגה. היית בצד השני, ולא ציפו לך בדיקות נוספות. אתה, לעומת זאת, מתאר מצב שבו הגבול נמצא בכל מקום, ולכן רגע הבדיקה הזה מתרחש באופן תמידי. אנחנו כל הזמן מנסים לקרוא את הבעת הפנים ההיא של פקיד ההגירה. האם זאת הסיבה לכך שאנחנו כל הזמן בחרדה?
א"ו: מערך בדיקת גבול "קלאסי" מן הסוג הזה תלוי בהנחת היסוד ש"האויב תמיד נמצא בחוץ". המערכת של היום מבוססת על האמונה שהאויב – בין שהוא מהגר, טרוריסט, תנועת מחאה או קבוצה של מפגינים – כבר נמצא בפנים.
המעקב אחרינו קיים לא רק בגבולות אלא בכל מקום, וכך עלול להפוך אותנו לחרדים באופן תמידי, למרות שנהיינו רדומים כלפיו. הסיבה לכך היא שכאשר משהו נמצא בכל מקום, אנחנו מפסיקים להרגיש בנוכחות שלו. הפתרון היחיד הוא פעילות פוליטית משותפת. כיחידים אנחנו יכולים לנסות להסוות את עצמנו – להצפין את ההודעות שלנו, לנשור מהרשתות החברתיות – אבל רק פעילות מאורגנת יכולה להתעמת באמת עם המשטר הפיזי והדיגיטלי של הגבול הנמצא בכל מקום. אבל קודם כול עלינו להכיר בכך שזו המציאות שבה אנו חיים. וזה לא נעים להכיר בכך שאתה חי במצב תמידי של חרדה.
דגמים המונחים זה מעל זה מתוך עדותם של שלושה עדים בנקודת ביקורת צבאית בחברון. © FORENSIC ARCHITECTURE / BREAKING THE SILENCE, 2020
ר"ד: בשנים האחרונות העשייה שלך השתנתה באופן משמעותי. אתה עוסק עכשיו במה שאתה מכנה "ארכיטקטורה פורנזית", שבה משטחי הבנייה של בניינים נתפסים כמאגרים של חומר ראיות, בייחוד למעשי זוועה שבוצעו על ידי מדינות. פיתחת ארגז כלים מתוחכם לאיסוף ולניתוח ראיות, שבאמצעותן ניתן לשחזר את הפרטים של אירועי מפתח מסוימים. לדוגמה, בעידן הזה של לחימה באמצעות רחפנים, שמתרחשת ברוב המקרים במקומות מרוחקים וכוללת את חיסול כל העדים שאולי יוכלו לסתור את גרסת המפציץ לאירועים, היכולת לנתח ראיות של אבן וזכוכית מהאירוע יכולה להיות משמעותית. "ארכיטקטורה פורנזית", הקבוצה שהקמת בשנת 2010, השתמשה ביכולות האלה כדי לשחזר מעשי זוועה במקומות כה מרוחקים זה מזה כמו סרביה, סוריה, פלסטין, גואטמלה, אנגליה וסין.
הספר שלך משנת 2017 ארכיטקטורה פורנזית נפתח בתקדים מתוקשר מאוד לגישה הזאת. תיק הוצאת דיבה שנדון בשנת 2000 באנגליה נסב על הכחשת השואה, ולכן על האמינות – או חוסר האמינות – של הטענה שהמחנות הגרמניים שימשו כאתרי השמדה שיטתית באמצעות גז רעיל. הדבר הוביל לדיונים פרטניים על הארכיטקטורה של אושוויץ-בירקנאו – לדוגמה אם היו בגג החלל המרכזי של המחנה חורים שבלעדיהם לא היה ניתן להחדיר את מכלי הגז – ואופי תוכניות העבודה וצילומי הלוויין שהיו לעיתים קרובות הראיות הנגישות היחידות לארכיטקטורה הזאת.
ארכיטקטורה פורנזית יעילה במיוחד ביכולת שלה לסייע בהוכחת פשעים שביצעו מדינות, שלעתים קרובות אינן נתונות תחת אותה השגחה כמו האוכלוסייה שלהן. אתה מתאר במיוחד שני סוגים של פשע: פשעי שטח ופשעים בשטח. למה הכוונה?
א"ו: קודם כול יש פשעים של שטח. פשעים ביצירת השטח. ניתן להשתמש בארכיטקטורה כסוג של אלימות או של הפרה. קיבלתי את הרעיון מתחקיר שעשיתי על אחריות האדריכלים והמתכננים הישראלים לפשעי הכיבוש. הפשעים שלהם בוצעו על לוחות שרטוט. הם ציירו קווים שנבנו בבטון כדי להפוך בסופו של דבר לכלי בקרה והפרדה של היישובים הפלסטיניים.
כל הממשלות משתמשות בטכניקות דומות, אבל כשמדובר בסביבה עירונית כגון לונדון, השיטות מעודנות יותר. האירועים בהונג קונג לאחרונה רק המחישו באיזו אפקטיביות אפשר להפנות את התשתיות "עיר חכמה" (smart city) – זיהוי של לוחיות רישוי או של תווי פנים במרחב הציבורי – נגד תנועות חברתיות, מפגינים והאוכלוסייה האזרחית. כפי שהדגים חוקר האדריכלות פרנצ'סקו סברגונדי, הרעיון המבריק של העיר החכמה, לעקוב אחרי זרימת התנועה כדי להגביר את יעילות הנסיעה בכבישים, הפך לתרחיש בלהות שבו תווי הפנים של אנשים נמצאים במעקב באופן קבוע, עד שלפתע אותם אנשים, פעילים או חברים בתנועות חברתיות, נעצרים באמצע הלילה. לכן, לדעתי, עלינו להיות מודעים מאוד לחדשנות העירונית הזאת, המכריזה על אתוס של שקיפות ויעילות אך מאפשרת בעצם מערכת שליטה הרבה פחות נעימה. אני מאמין שעלינו לפקוח עיניים עכשיו לגבי סין, שמפגינה איפוק מועט בשימוש שלה בטכנולוגיות פולשניות כגון זיהוי תווי פנים או בינה מלאכותית נגד חלקים באוכלוסייה שנראים כמתנגדים לשלטון. בקרוב נראה מה הטכנולוגיות האלה עושות כשהן יוצאו למקומות אחרים. בינתיים יש לנו מעט מעורבות בפיתוח שלהן, כי סין פשוט מבטלת ככפייה מערבית את הפעילות למען זכויות האדם.
מפה שמציגה את השינויים ארוכי הטווח בבריאות הצמחייה לאורך אזור עזה במהלך שלושים שנות הכיבוש על ידי מדינת ישראל. הצבע האדום מציין את האזורים שבהם הצמחייה הושמדה לחלוטין. © FORENSIC ARCHITECTURE, 2015
ר"ד: ומה הם פשעים בשטח?
א"ו: ובכן, ולדוגמה, אתה תופס אותי יומיים לפני מצגת חשובה מאוד על הרצח המשטרתי של מארק דוגאן בשנת 2011. אני והצוות שלי הולכים לטוטנהאם כדי להראות את הממצאים שלנו קודם כול למשפחה, לחברים ולקהילה, ואחר כך לציבור הרחב באמצעות התקשורת. השתמשנו במחקר שלנו בטכנולוגיות מרחביות וארכיטקטוניות. בילינו שנה בניסיון להבין פרק זמן של שנייה וחצי, מהרגע שמארק דוגאן עזב את המונית ועד לרגע שבו הוא נורה. משך הזמן הזה הוא חור שחור בהיסטוריה של לונדון, והרבה תלוי בו. האם הוא החזיק אקדח בידו כשהוא נורה, כפי שטוען מפקח המשטרה? האם השליך אותו? איך הגיע האקדח לדשא של הפארק שבו איתרה אותו לבסוף המשטרה?
האם גרסת המשטרה מתקבלת על הדעת? האם החקירה התנהלה באופן ראוי ומקצועי? כמה ימים אחרי האירוע נערכה הפגנה שהעלתה את אותן שאלות מחוץ לתחנת המשטרה של טוטנהאם. הסירוב של משטרת לונדון לספק תשובות לשאלות הפכה את ההפגנה למהומה שבמהלכה נעצרו תושבים רבים.
לניתוח בקנה מידה קטן של תקרית שולית יכולה להיות חשיבות פוליטית גדולה. יצירת מודל ארכיטקטוני עוזרת לנו לעשות את זה, כי היא מאפשרת לנו לראות את היחס בין שכונות המגורים מסביב לגשר, לפארק, לכביש, לבין כל מה שהתרחש שם. דרך מיקום האירוע בסביבה תלת-ממדית והרצת מספר רב של תרחישים, אנחנו יכולים פשוט לראות שמשהו לא נכון בגרסה הרשמית. אז הנה, זאת דוגמה לאופן שבו שיטות וטכנולוגיה ארכיטקטוניות יכולות לשפוך אור על תקריות שטכניקות אחרות אינן יכולות, ולתרום לדין וחשבון כלפי האנשים הכי פגיעים בחברה.
מהדורה מקוונת | ספטמבר 2022
דימוי ראשי: © FORENSIC ARCHITECTURE, 2015
מאנגלית: עמית הכט
השיחה פורסמה לראשונה במהדורה המקוונת של גרנטה אנגליה, אפריל 2020
