שיחה

סטלין והיטלר מתמקחים. הם יושבים ליד שולחן עץ קל קטן, על השולחן עומד נר כבוי, אור בוהק נכנס מהחלון.
סטלין: אתה תהרוג 100,000 ואני אהרוג 500,000.

היטלר: לא – אני אהרוג 1,000,000 ואתה תהרוג 75,000.

סטלין: אתם תרצחו, אנחנו גם נאנוס.

היטלר: אתם תאנסו, אנחנו בעיקר נרצח.

סטלין: אני ארצח, אתה תשמיד.

היטלר: אני אשלח, אתה תפחיד.

סטלין: אנחנו נשחט, אתם תשרפו.

היטלר: אנחנו נשרוף, אתם תהרסו.

סטלין: אתם תכבשו, אנחנו נשחרר.

היטלר: אתם תשרפו, אנחנו נפציץ.

סטלין: זה שלנו, זה שלנו, זה שלנו, זה שלכם.

היטלר: זה שלנו, זה שלנו, זה שלנו, זה שלכם.

סטלין: אתה תהרוג 1,500,000 ואני אהרוג 5,000,000.

היטלר: לא, אני אהרוג 6,000,000 ואתה תהרוג 50,000,000.

סטלין: אני אוהב גלידה בטעם תות.

היטלר: אני מעדיף וניל, לפעמים אני אוהב גם פיסטוק.

סטלין: איכס! אני לא סובל גלידה פיסטוק!

היטלר: אצלנו בכפר, באוסטריה, היה פריץ הזקן. הוא היה מכין גלידה פיסטוק מאוד טעימה.

סטלין: ועדיין – גלידה פיסטוק אני לא סובל!

היטלר: אתמול ראיתי סרט נהדר.

סטלין: איך קראו לו?

היטלר: אני לא זוכר. אני אחזור הביתה, אבדוק, אגיד לך מחר. סרט ממש מעולה. גם המוזיקה הייתה טובה.

סטלין: מצוין, אל תשכח.

היטלר: על בירה אני דווקא לא משוגע.

סטלין: גם אני לא תמיד.

היטלר: אצלי בכפר, באוסטריה, תמיד צחקו עליי שאני לא אוהב בירה.

סטלין: זה בטח היה מאוד לא נעים.

היטלר: זה באמת היה מאוד לא נעים.

סטלין: אצלנו בגרוזיה יש נופים מאוד יפים.

היטלר: כן, גם אצלנו באוסטריה.

סטלין: כן, אבל אצלנו בגרוזיה זה באמת משהו משהו.

היטלר: אני אשמח לראות את גרוזיה בהזדמנות.

סטלין: כדאי לך. בכל אירופה לא ראיתי שום דבר שנראה כמו גרוזיה. אני תמיד מתגעגע לגרוזיה.

היטלר: מתי היית שם פעם אחרונה?

סטלין: אחחח… לפני יותר מדי זמן… הרבה יותר מדי זמן.

היטלר: גם אני לא הייתי באוסטריה הרבה זמן.

סטלין: אני מאוד עסוק.

היטלר: גם אני מאוד עסוק.

סטלין: אנחנו שנינו מאוד עסוקים.

היטלר: אני מאוד אוהב מיצים צבעוניים.

סטלין: גם אני, אבל הרופא שיניים אמר לי שלא כדאי.

היטלר: כן, הרופא שלי אמר לי גם, אבל דווקא מיצים צבעוניים אני אוהב.

סטלין: אז אתה מרשה לעצמך לשתות מפעם לפעם?

היטלר: מפעם לפעם כן… מפעם לפעם אני שותה מיצים צבעוניים.

סטלין: אצלנו בגורי, בגרוזיה, היה זביאד הזקן, הוא עשה מיצים מאוד טעימים.

היטלר: נשמע מצוין.

סטלין: כן, זביאד הזקן היה מכין מיצים, משהו משהו, לא טעמת כזה דבר בשום מקום בחיים שלך.

היטלר: הייתי רוצה לטעום את המיצים של זביאד הזקן. אני מקווה שמתישהו יצא לי לטעום אותם.

סטלין: זביאד הזקן מת מזמן, עוד כשהייתי ילד. אני זוכר שאמא קראה לי, "יוסי, בוא הביתה, כבר מאוחר!", אמרתי לה, "אמא, רגע, אני רק אלך לקנות מיץ אצל זביאד הזקן". אמא אמרה: "יוסי, בבקשה ילד, בוא הביתה, אני צריכה לספר לך משהו". אז נכנסתי לבית. הייתה לנו דלת עץ ירוקה, המשקוף היה אדום. אלה הצבעים שאבא שלי אהב: ירוק ואדום. הדלת חרקה כשפתחתי אותה, היא חרקה כשסגרתי אותה מאחוריי. היא תמיד חרקה בקול רם כשפתחו וסגרו אותה. נכנסתי פנימה, ודרך החלון נכנס אור גרוזיני טיפוסי. האור בגרוזיה הוא אור מיוחד. האור בגרוזיה הוא אור כחול-ירקרק, כאילו אתה מסתכל על השמים דרך עלה דק שקרן שמש מפלחת. אין אור כזה בכל העולם. האור נכנס דרך החלון. היו ארבעה חלונות במטבח, ובכל אחד מהם היה צלב עץ באמצע, ומסגרת לבנה מסביב. האור נכנס דרך ארבעת החלונות, ונח על הרצפה ועל הקירות. בכל מקום הצלבים שבאמצע החלונות התפתלו ועשו צורות מיוחדות בחדר. חלק מהקווים נפלו על השולחן שבמטבח, חלק מהקווים הזדחלו על הכיסאות, הקווים נמתחו על הקירות, התפתלו על התנור, התפשטו על הרצפה, ואפילו נגעו בתקרה. יכולת לדמיין שהקווים הם צל של חדק של פיל, לפעמים הם נראו כמו זרועות ארוכות, לפעמים כמו צוואר של ג'ירפה, ולפעמים כמו לולייניות או בלרינות. החדר היה מואר באור הכחול-ירקרק שמיוחד רק לגרוזיה. האור נכנס דרך החלון. נכנסתי והתיישבתי על אחד הכיסאות שליד השולחן. היה לנו שולחן עץ גדול באמצע הבית. השולחן היה מלבני, מעץ כבד, ואי אפשר היה להזיז אותו. הייתי יושב לפעמים שעות, עוקב עם האצבע אחרי הקווים שעל השולחן, העיניים של העץ, הוורידים והנימים שלו – פה ינשוף, שם הציפורניים שלו הופכות לענף שגדל ופתאום מתרחב והופך לפאנדורי, המיתרים נפרטים עליו, השוליים שלו נמתחים ומסתעפים, ופתאום מציץ ארמון או יער. לפעמים, בשעות שבהן השמש הייתה חזקה במיוחד, הייתי מדמיין שהקווים של האור והקווים של העץ הם חיילים שנלחמים אחד בשני. העץ תמיד ניצח אחרי השקיעה, אבל כל בוקר הביא איתו מלחמה חדשה, קרבות חדשים. על השולחן הייתה מפה רקומה כחולה. זה היה כחול בהיר, בהיר כמו השמים בפירנצה ביולי. היית פעם בפירנצה ביולי?

היטלר: לא, אף פעם לא הייתי בפירנצה.

סטלין: חבל. אני חושב שכדאי שתבקר. השמים שם ביולי כל כך יפים. בכל מקרה, הרקמה הייתה עבה, יכולת להכניס אצבע בין החורים הרקומים. אמא שלי רקמה את המפה בעצמה, היא אהבה את הצבע הכחול הבהיר, אבל אני חושב שאבא שלי היה מעדיף שהמפה תהיה אדומה או ירוקה. אלה הצבעים שאבא שלי אהב. השולחן עמד במקביל לקיר שפנה לכיוון מערב. אני ישבתי עם הפנים בכיוון החלון, והשמש והעץ של החלון הפילו לי קווים על הראש. השמש קצת סנוורה אותי, אבל אהבתי את הסנוור שלה, אהבתי את החום של השמש כשהוא נפל לי על הפנים. אמא עבדה במטבח, היא הכינה צ'יבורקי. אחחח, הצ'יבורקי של אמא! כמה אני מתגעגע לימים האלה של הקיץ, אין חובות ומחויבויות, רק חופש מוחלט, השמים הגרוזיניים הכחולים, הציפורים מצייצות, העצים מרשרשים עלים ירוקים ברוח, האוויר מלא מנגינות הרים עליזות, והצ'יבורקי של אמא…

היטלר: הזמן עובר כל כך מהר. גם אני מתגעגע לכל כך הרבה דברים מהילדות שלי… תראה אותנו היום.

סטלין: באמת שהזמן עובר מהר. החיים האלה, לא יודע מה להגיד לך… החיים הם תעלומה. בכל מקרה, אמא אמרה לי "יוסי, תשתה מים. חם היום, ואתה הסתובבת כל היום בחוץ". אז הלכתי ומזגתי לעצמי מים. היה לנו קנקנן מים מזכוכית ירוקה עבה. על הבקבוק הייתה הטבעה של שור ושני ורדים, והפיה של הקנקן נפתחה קצת למעלה, ואני זוכר שבתור ילד פחדתי לגעת בקנקן כי פחדתי לשבור אותו. אבא כעס מאוד כשדברים נשברו בבית. אבל הקנקן היה כל כך יפה, באמת, לא עושים היום קנקנים כאלה. מזגתי את המים לספל חרסינה קטן, שהיה הספל שלי. אני זוכר שקיבלתי במתנה את הספל הזה, אבל אני כבר לא זוכר ממי. זה היה ספל מאוד קטן, היו עליו עיטורים אדומים מרובעים, ומאוד אהבתי לשתות בו. הכול הייתי שותה בספל הזה: חלב, מים, סודה ושוקולדה. מזגתי לעצמי מים, שתיתי אותם מהכוס, ואמרתי לאמא, "אמא, את גם רוצה מים?", ואמא אמרה, "לא תודה יוסי. זה בסדר. תשב ותשתה. אני צריכה לומר לך משהו". חזרתי לשולחן, אבל לא ישבתי על אותו כיסא שישבתי עליו קודם, אלא על הכיסא ליד. כל הכיסאות היו זהים, הם היו כיסאות כבדים, אני זוכר שהייתי צריך להשתמש בכל הכוח כדי להזיז את הכיסאות האלה כשרציתי לשבת עליהם, אבל אני נזכר בהם באהבה כשאני חושב עליהם היום, כי אני מרגיש שהם חישלו אותי בתור נער חלש. אתה יודע שהייתי ילד די חולני?

היטלר: כן, שמעתי. גם אני לא הייתי כל כך בריא בתור ילד.

סטלין: אני חושב שזה מאוד משפיע על האישיות המתפתחת של הילדים, החולשות שלהם, והמחלות שהם עוברים.

היטלר: כן… אני מסכים איתך, אבל בוא לא נדבר על פסיכולוגיה. תמשיך בבקשה את הסיפור שלך, הוא מאוד מעניין.

סטלין: בסדר, אני ממשיך. ישבתי על הכיסא הסמוך לכיסא שישבתי עליו קודם, ושוב הסתכלתי מחוץ לחלון. היינו לבד בבית, אני ואמא, אבא היה בעבודה. היה לנו בית קטן, אבל בית חם מאוד. למרות הקשיים היינו משפחה אוהבת, בכלל הגרוזינים הם אנשים עם המון אהבה. אני באמת ממליץ לך לבקר בגרוזיה בהזדמנות, פשוט מקום נפלא.

היטלר: כן… גם אני כל כך מתגעגע לכפר שלנו באוסטריה…. השלג הלבן, השמים הכחולים, הגלידה של פריץ הזקן…

סטלין: כן, אבל גרוזיה זה משהו אחר. אני הייתי בגרמניה, זה באמת מרשים –

היטלר: אני מאוסטריה, לא מגרמניה.

סטלין: כן, אני יודע. גם באוסטריה הייתי, והיא באמת מאוד יפה, אבל זה לא דומה לגרוזיה, בטח שלא דומה למקום שבו גדלתי.

היטלר: על טעם ועל ריח אין להתווכח.

סטלין: הצדק איתך. בכל מקרה, אני פשוט לא יכול לשכוח את הבית הזה, את הרגעים הקסומים האלה. כל כך הייתי רוצה לחזור לשם, לימים ההם, למקומות ההם… הכול כל כך רחוק עכשיו, כל כך מסובך, כל כך מורכב.

היטלר: כן, גם אני הייתי רוצה לחזור לילדות המאושרת שלי.

סטלין: כן, כן, אז בכל מקרה, האור סנוור אותי, ובדיוק באותו רגע רוח חזקה נשבה, והעצים עם העלים הכבדים שלהם עשו כזה רעש, הרגשת כאילו אתה בתוך הים. הים… גם הים הגרוזיני, אני כל כך מתגעגע אליו…

היטלר: לנו באוסטריה אין ים.

סטלין: זה מאוד חבל.

היטלר: כן, זה באמת חבל, אבל יש לנו הרים מרהיבים. אפילו השוויצרים מקנאים בנו.

סטלין: באמת יש לכם הרים מרשימים. אבל יותר מכל דבר אחר בגרוזיה אני מתגעגע לבית הזה. לכניסה הפשוטה שלנו, לקירות המחוספסים, לשולחן הכבד ולארבעת הכיסאות. לארבעת החלונות הבוהקים, למטבח, שתמיד היה מלא בריח של הבישולים של אמא, למיטה שלי, אח! המיטה שלי! מיטה פשוטה וקטנה, אבל אתה יודע איך זה, אף פעם אי אפשר להתגבר על הגעגועים לילדות, לימים ההם! ישבתי על הכיסא הסמוך לכיסא שעליו ישבתי בהתחלה, אמא המשיכה להכין את הצ'יבורקי המיתולוגי שלה. היא עבדה קשה אמא, תמיד ניקתה וסידרה את הבית, או שהכינה אוכל או שהלכה לקנות מצרכים. אבא לא היה שם בשבילה, ולא היה אף אחד שיעזור לה. אני מצטער שלא עזרתי לה יותר באותם ימים. אבל הייתי צעיר וחופשי ברוח, לא יכולתי להתפנות לאחרים. היום הייתי מתנהג אחרת, אבל –

היטלר: די, יוסי. אין טעם להתחרט על העבר. היית בן מצוין, אני משוכנע.

סטלין: כן, באמת הייתי בן טוב. כל שבת הייתי קונה לאמא פרחים בכיכר. אמא כל כך אהבה פרחים, בעיקר חמניות. ולפעמים, אם היה לי מספיק כסף, הייתי קונה לה גם עוגה במאפייה הקרובה. באמת שהייתי בן טוב, פשוט חבל לי שלא יכולתי להיות שם יותר בשבילה, עם כל הקשיים שהיו לה.

היטלר: די, די, יוסי. חייבים להמשיך הלאה. כל הדברים האלה כבר מאחורינו, ואת הנעשה אין להשיב.

סטלין: כן, אתה צודק. בכל מקרה, ישבתי על הכיסא הסמוך לכיסא שישבתי עליו בהתחלה, האור נכנס דרך החלונות ושרטט קווים מפותלים על כל החדר, כמו ארבעה צלבים קטנים ואחד גדול, ואמא הכינה את הצ'יבורקי המפורסם שלה, ותוך כדי שהיא הכינה את הצ'יבורקי היא אמרה, "יוסי, אני צריכה לומר לך משהו", ואמרתי לה, "מה את צריכה לומר לי, אמא?", ואמא אמרה, "יוסי, אולי יהיה לך קשה לשמוע את זה, אבל זביאד הזקן מת". מה אני אגיד לך… באותו רגע הלב שלי רצה לצעוק, כל הגוף שלי הזדעזע – זביאד הזקן מת! איך זה יכול להיות? כזה איש חזק הוא היה! "אז מי יעשה לנו מיצים עכשיו, אמא?", שאלתי בקול רועד, עם דמעות בעיניים. אמא לא אמרה כלום. היא רק המשיכה להכין את הצ'יבורקי האגדי שלה, ואני המשכתי להסתכל מבעד לחלון עם דמעות בעיניים.

היטלר: נורא, כל כך נורא שזביאד הזקן מת. לא חשבתי שככה ייגמר הסיפור.

סטלין: כן, זה באמת היה רגע קשה. אבל הבית ההוא, הבית ההוא… כמה שאני מתגעגע לבית של אמא, לצ'יבורקי של אמא, לסינר של אמא, כמה שאני מתגעגע לאמא ולבית… לרגעים שלא ישובו.

חושך ירד בחוץ. סטלין הדליק את הנר ואמר: הגיע הזמן לתה, לא?

היטלר: כן, גם אני חושב.

סטלין: כמה סוכר אתה רוצה בתה?

היטלר: שלוש! אני אוהב תה מתוק!