תל אביב-איווה: שיחה עם יערה שחורי
"אני כותבת מתוך רגש" אומרת המחזאית האפרו-אמריקאית אדרין קנדי (Adrienne Kennedy), "אני לא מנסה לברר למה. אני פשוט פוקחת את העיניים כשזה ניגמר, ומסתכלת על הדף". איך לדבר על הכתיבה? איך להסביר אותה ולכתוב עליה? האם הכתיבה היא ניסיון ללכוד את שטף החיים ולמשש אותם לרגע? לשזור משמעות חמקמקה בבליל ההתרחשויות המציפות את קיומנו ללא הרף? ללקט מבין זמזום המילים והמשפטים המהדהדים כמו פקעת מסביבנו ובתוכנו איזשהו רצף מצומצם ופואטי? לצוד הבזק של אור על דף לבן כדי להעביר אותו הלאה לכל המעוניין לקרוא בו?
יערה שחורי כתבה את הסיפור תסמונת קנדה שהתפרסם בגיליון גרנטה 4: הזדמנויות, ופרסמה עד היום ספר שירה ושני ספרי פרוזה. ספרה האחרון אקווריום ראה אור בשנת 2016. בקיץ שעבר היא לקחה חלק בסדנת הכתיבה הבינלאומית באיווה. שוחחנו איתה על הכתיבה, על הזמן ועל איך זה להיות יוצרת כותבת באיווה.
הפסולת של הזמן
אני עובדת עכשיו על ממואר על שנות העשרים שלי, התקופה שבה עברתי לעיר ולמדתי באוניברסיטה. להפוך לסופרת זה דבר מעורפל יותר ממה שקורה כשאנחנו כותבים Bildungsroman שבו העניין הוא לעשות סדר בערפל. ובשנים האלה לא הייתי סופרת, אפילו לא סופרת מתחילה, אלא מישהי שבעיקר נכשלת. מה שכן, הייתי קוראת, מנסה לפענח את הסימנים והסמלים. אני מנסה לכתוב על הדברים שלא נרשמים כחשובים או עקרוניים, הדיכאונות, הכישלונות, הדחייה – ואני מתכוונת לדברים כמו פגישות עם בחורים, לא לדברים הגבוהים. זו החוויה שאני זוכרת מאותן שנים, תקופות בלי פרי וניסיון עיקש לצמוח, ורק שלא יורידו לך את הראש. ההצלחה הכי גדולה היא אולי פשוט לשרוד. לעבור ממצב חירום למצב חירום. מבחינת הכתיבה אני מנסה להיות לא ליניארית, לכתוב הרבה מעגלים וסיבובים. מבחינתי החיים הם לרוב כאוס, וצריך לדבר עליו, צריך לנסות לדבר על המרווחים של החיים.
את שנות העשרים שלי ביליתי לבד בתל אביב. סטודנטית לספרות ולפילוסופיה שעובדת בשלל עבודות מקריות, ולמרות שהסביבה העירונית הייתה הקלה מאוד גדולה, לעומת השנים שלפני כן, מה שהשאיר אותי בחיים באיזה שהוא אופן היו הכתיבה והקריאה. הספרות מבחינתי זה לא לסדר את המהומה, אלא לנסות לברר אותה. בשביל מה לכתוב, אם אתה יודע מראש מה אתה רוצה לכתוב? השיעור שלי מאותן שנים הוא כל הזמן להתגבר על הרצון הזה להראות, לשאת חן, לסדר את הדברים יפה בשביל אחרים. מבחינתי לגדל ילדה מלמד אותי את זה. כשנולד לך ילד, את רואה משהו שהוא סוג של נס, ואת רוצה לא לקלקל את הנס הזה, למרות שאין לך מושג איך. אני כל הזמן נופלת וקמה בניסיון הבלתי אפשרי להתמודד עם זה, וזה מלמד אותי גם על הילדות שמהדהדת בתוכי.
אני עובדת במקביל על רומן שאמא שלי היא דמות בתוכו, מבלי לכתוב רומן היסטורי. אני מנסה לעסוק בפסולת של הזמן, בזמן שנצבר בתוכנו. מה נשאר במהלך הזמן ואיך מסתכלים על הדבר הזה מכמה זוויות? איך נוצר הזמן המשותף שלנו? אני רוצה לראות ברומן מה קורה כשאני מורידה את הכותרות שמסכמות עבורנו אירועים היסטוריים. הניסיון שלי הוא לזוז מהסיפור המשפחתי, אפילו ליצור נרטיב אחר של חיים. אולי לרמות על פני השטח, אבל לא מתחת. בממואר וברומן, שאני עדיין כותבת ומשכתבת, השאלה שלי היא איך לכתוב על שנים שאין לנו תמונה ממשית מהן. יש משפט של סימון דה בובואר שעוזר לי:
"It's very hard to review one's past without cheating a little"
אני קשורה לזמן, פחות למקום. מעניין אותי ההווה, איך אני "הוויָה" (נוכחת). לרוב אני לא נוסטלגית, לא מתגעגעת לתקופות או למקומות. מה שמעניין אותי זה לראות את הזמן כמו זבוב, לתפוס את הכול בו בזמן. שהכול יהיה הווה, בלי תחושה של אתמול. זאת הציפיה, אבל זה לאו דווקא מה שמתרחש. אני מנסה לחזור למחשבה הנקייה, למקום שאם אנחנו נמצאים בתוכו, הזמן הופך לאשליה. מעניין אותי להגיע לשם.
באיווה
הייתי מאושרת באיווה. זאת מתנה לא צפויה. את באה לכתוב שלושה חודשים, מקבלת שפע של זמן שאין לך ביום-יום, והחוויה נבנית ומתעצבת סביבך. יש קבוצה של סופרים, את יכולה להיות חלק אקטיבי ממנה או לעשות לעצמך. אפשר לכתוב במשך כל התקופה מבלי לראות אף אחד. אני הייתי מעורבת אישית מאוד, יותר משתיארתי לעצמי. פגשתי אנשים שרק לפני רגע היו לי זרים, ודיברתי איתם על ספרות, על זהות. הכרתי אנשים שכותבים Autofiction, Memoir, Faction, ז'אנרים שמעניינים גם אותי ומונעים מאותה "רוח התקופה". משאלות כמו מה זה אמת? ואיך לעבד את העובדות בעולם שהעובדות והלא-עובדות בו כל הזמן זורמות אליך? איך לעבוד עם ההיסטוריה הפרטית שלך?
איווה סיטי נראתה לי כמו עיירת קולג' טיפוסית, שיש בה בעיקר ספרות ופוטבול. היא מזכירה קצת את העיירה בסרט The Truman Show. פעם בשנה מגיעים אליה סופרים מכל העולם, וזה נפלא ובו בזמן קצת כמו קרקס של האו"ם, אבל בתוך כל ה-show האמריקאי יש גם דברים אמיתיים. כמו לראות את עצמך מול הכותבים האחרים. אף פעם לא הייתה לי תחושה חזקה כל כך של להיות יהודית, אולי בגלל שהרבה מהסופרים היו מוסלמים או נוצרים, חלקם עם זהות לאומית ודתית חזקה מאוד. זהות יהודית מעניינת אותי יותר מאשר ישראלית, ועברתי בהתחלה כמה שבועות שנראה שחלק מהכותבים פרקו עליי את הנחות המוצא וההתמודדות שלהם עם היהדות ובעיקר עם ישראל. עד שבאיזשהו שלב נמאס לי, ועם הזמן נהיינו חברים. היינו צריכים לעבור את זה.
גרנו באותו מלון והיה לי חדר שמשקיף על גן ונהר. כתבתי את הגרסה הראשונה של הממואר שלי שם. חשבתי שאני צריכה לכתוב אותו כדי להמשיך לכתוב דברים אחרים, ואיווה אפשרה לי את זה. היום אני חושבת שהכתיבה היא אף פעם לא מה שחשבת שהיא מראש, ולפעמים מה שאתה מנסה לסלק מהדרך, הוא העיקר. הבאתי איתי את ערבסקות של אנטון שמאס, ספר שנכתב באיווה בשנות השמונים. הדמויות ששמאס מתאר בספר, כמו אם הבית למשל, היו עדיין שם, רק מבוגרות יותר. הספר של שמאס הפך בשבילי לספר מדריך לממואר שלי. זה ספר שעובד גם על זיכרונות ו-Fiction.
איווה היא חממה של כתיבה, אבל אני זקוקה לרעש לבן כדי לכתוב בתוכו. אז מצאתי את עצמי כותבת בבית קפה, בספריות, בחנויות ספרים, טיילתי על גדות הנהר. בימים האחרונים הרגשתי שהזמן אוזל וביליתי עד לעשר שעות ביום בכתיבה. כל ספר צריך למצוא את הקול שלו, וכשמצאתי, או לפחות חשבתי שמצאתי, התחלתי לרוץ. גם את הרומן שלי התחלתי לכתוב מחדש באיווה. העפתי מאה עמודים שכתבתי בארץ, כי הרגשתי את ההשפעה של ו"ג זבאלד עליהם. חיקוי זה כלי חשוב, עד נקודה מסוימת.
החובות בסדנת הכתיבה באיווה הן העברת שיעור לאחת הכיתות של האוניברסיטה ואירוע קריאה מול קהל בחנות הספרים או באודיטוריום. חוץ מזה היו לנו טיולים בסיאטל, בשיקגו ובניו אורלינס. בכל שבוע מקבלים את הלו"ז השבועי מתחת לדלת. יש פגישות עם סופרים, קריאות ומסיבות קוקטייל. למי שהולך לכל האירועים אין רגע אחד פנוי. אני הלכתי לקריאות של חברים שלי, נסעתי לשיקגו ולסיאטל, הייתי במפגש סופרים עם טוביאס וולף. היינו קבוצה מגובשת מאוד, רובנו סופרים לא בראשית דרכם. באיווה אין מפגשי פידבק מסודרים עם הצוות, אבל המורים הכי טובים הם הקולגות שלך. ההתנסות היא מול אנשים כמוך, שקוראים את מה שכתבת ונותנים חוות דעת, או נותנים לך לקרוא את מה שהם כותבים. אנשים שהכתיבה היא כמעט הדבר הכי חשוב בחיים שלהם. אני בכוונה אומרת כמעט, כי זאת לא תחרות. אבל אולי באיווה הכתיבה באמת הפכה לרגעים לתכלית כולה.
סוף והתחלה (על הכתיבה)
לדעתי התחלות של ספרים הן לא תמיד איפה שנדמה לך שהן במהלך הכתיבה. המשפט שמנביע את הכתיבה הוא לאו דווקא המשפט שהקורא זקוק לו. המשפט הראשון של הממואר שלי, למשל, היה משפט על הזמן, ומחקתי אותו. למצוא את המשפט הראשון הוא עניין מהותי לי כדי להתחיל, אבל באיזשהו שלב אני מרגישה שהמשפטים החשובים הם דווקא המשפטים החסרים. אני זקוקה למשפטים הראשונים שאני כותבת כדי למצוא קול, אבל ההתחלה האמיתית של הספר היא המקום שממנו הקול של הספר מתחיל להישמע.
המשפט האחרון של סיפור או רומן הוא מבחינתי סיום למי שרוצה לראות את זה ככה. אני מנסה להדגיש במשפטים האחרונים שלי את המלאכותיות של סופים. בואו נעצור כאן, כי אנחנו יכולים. אבל זה שרירותי, רק מזווית הראייה הזאת, מנקודת הזמן העכשווית, כי למעשה אפשר היה להמשיך עד אינסוף. הנה, כאן הספר נגמר, כי מאיזושהי סיבה צריך. אבל בעצם הקול הזה ממשיך. במקום אחר החיים של הספר נמשכים.
מהדורה מקוונת | מרץ, 2018
דימוי: Traidah, פריחה בדרום, אביב 2017
