נצרת-סופיה-אבו-סנאן-חיפה: שיחה עם ראוויה ברבארה

"מהו המקום?" שואל הסופר הניגרי טג'ו קול (Teju Cole) בספר המסות שלו (2016 ,Known And Strange Things, Faber & Faber), האם רק חלל מצומצם וקפוא בזמן או משהו רחב יותר הלובש ופושט צורה לאורך תקופות שונות ועל פי נקודת המבט של ההתנסות שלנו במקומות אחרים? עבור שבט האיגבו בשיר "שיעור גיאוגרפיה" של המשורר הניגרי כריס אבאני, שפורסם לאחרונה בגיליון גרנטה התכתבויות, העולם הוא כמו מחצלת דקלים שבה הכול שזורים זה בזה. עבור אנתרופולוגית גרמנייה המתעדת את השבט, משמעות הדבר היא כי שבט האיגבו רואה את העולם שטוח כמחצלת. האם מדובר בשתי נקודות מבט שונות או ברגישויות סותרות לגבי אופיו של העולם כמקום?

ראוויה ברבארה (1969) שכתבה את הסיפור הנון הנשית ופיית הווידויים, שפורסם בגיליון שפות זרות של גרנטה בעברית נולדה בנצרת ומתגוררת בכפר אבו סנאן. בין פרסומיה בפרוזה נמנים הרומן על חופי הנדודים (ספריית כל שיא 2015) שפרקים מתוכו מתפרסמים פה לראשונה בעברית בתרגומה של ברוריה הורוביץ, ואת אוספי הסיפורים הקצרים שקאאק אל-אסיל (ספריית כל שיא, חיפה, 2007) ומן מאשיאת ג'אסד (דאר אל-הודא, כפר קרע, 2008). היא זוכת פרס שר החינוך, התרבות והספורט לסיפור הקצר לשנת 2009 ופרס אישיות השנה בתחום היצירה לשנת 2014, מפקחת מרכזת להוראת השפה הערבית במשרד החינוך במגזר הערבי, וחברת הנהלה ב "מכתוב" וחוג המתרגמים וון-ליר.  שוחחנו איתה על המקום כישות שמשמעותה מתחלפת ללא הרף ועל הכתיבה כמעשה אריגה משותף של הסופרת והקוראת.

נצרת

נולדתי בנצרת בשכונת הרום, שבה שוכנת כנסיית הבשורה. זה מבנה עתיק עם מדרגות צרות וארוכות המובילות למעיין של מים הזורמים בתוך הכנסייה, והוא נקרא על שמה של מרים הבתולה. כילדים היינו שואבים בדלי מים מהמעיין, ומאמינים שאלה מים קדושים ומי ששותה מהם יבריא מכל מחלה. ליד המעיין יש עוד מדרגות המובילות לחלון גדול וצר. בשיעורי הדת של יום ראשון היו מספרים לנו שמבעד לחלון הזה בישר המלאך גבריאל למרים לפני אלפי שנים את הבשורה שהיא תיכנס להיריון ותלד בן זכר שיהיה המושיע של האומה. אז נולדתי במקום הכי קדוש. במקום שבו הופיע המלאך גבריאל למרים. כל יום ראשון בדרך הביתה מהכנסייה הייתי מסתכלת ימינה ושמאלה וחושבת, אולי פה היתה הנגרייה של יוסף? או שם הבית של מרים? בכלל, נצרת זו עיר שכולה היסטוריה. הבית שלנו היה בתוך חורשה שקראו לה קשלי, מילה בטורקית שמשמעותה "מקום המושב של הממשלה העותומאנית". עד היום יש בשכונה שלנו תחנת משטרה שהיתה שייכת בתקופה העותומאנית למשטרה הטורקית. גרנו במעלה ההר, והחורשה שלנו השקיפה על העיר. הייתי מתבוננת בבניין המוסקוביה (מגרש הרוסים), שבו למדו הסופר הלבנוני המפורסם מיכאיל נעימה והסופרת הפלסטינית האהובה עליי מאי זיאדה, ואומרת לעצמי מיכאיל נעימה ומאי זיאדה באו מפה. הרגשתי שנולדתי למקום מיוחד. כל יום היו מגיעים לעיר אוטובוסים הומים מתיירים. כילדה יכולתי לשמוע כל מיני שפות ברחובות, לראות אנשים שונים. היתה גם סובלנות. ראש העיר, חבר הכנסת לשעבר תאופיק זיאד היה מוסלמי שהיה נשוי לאישה נוצרייה, והוא היווה דוגמה אישית לתושבי העיר. רוב החברים של אבא היו מוסלמים, והייתי קוראת להם "דודים". לא הרגשנו בהבדלים תרבותיים.

אהבתי ספרים כבר כילדה. הייתי הולכת לספרייה העממית בשוק למטה בעיר, שהיתה שייכת לכנסייה הקתולית, ומבקשת לשאול ספרים. בהתחלה הנזירות האחראיות בספרייה אמרו לי שאני קטנה מדי, אבל כשהספרנית נתנה לי ספר וראתה שאני קוראת מהר ומבינה כל מילה בערבית, היא עשתה לי מינוי מיוחד לילדה בת שמונה. אחר כך, כשהייתי בכיתה ז', השכנים שלנו עזבו לאמריקה. היתה להם ספרייה עצומה עם מאות ספרים, והם מכרו לאבא את כל הספרים שלהם בזול. לא היה לנו מקום בבית, אז אבא בנה לי ספרייה בחדר, ושם בה את הספרים. הייתי קוראת בהם יום-יום. ידעתי שאני רוצה ללמוד. זה היה החלום של אבא שלי, שאנחנו נצליח ללמוד, ואני הייתי זאת שהגשימה לו את החלום.

עד כיתה ו' למדתי בבית ספר ממלכתי שהיה ממוקם בבית מושכר. את כיתה א' שלי העברתי בסלון הבית. המעבדה של בית הספר היתה ברחבה שבה המשפחה היתה מתאספת. אמנות למדנו בחדר בקומה השנייה. בכיתה ו' רציתי ללכת לבית הספר התיכון סנט ג'וזף, שהיה פרטי ושייך לכנסייה. ידעתי שבבתי הספר הפרטיים יש את המורים הכי טובים. אבא היה בעד אבל אמא התנגדה. היא רצתה שאלך לבית ספר ממלכתי רגיל. ניגשתי בכל זאת למבחני הכניסה של סמינר סנט ג'וזף, וכדי לדעת אם התקבלתי הייתי צריכה להתקשר אליהם. היה אז רק טלפון אחד בשכונה, במכולת. הייתי צריכה לקחת אסימון וללכת להתקשר. ככה כל השכונה ידעה שהתקבלתי, ואמא נאלצה להסכים.

אבא ואמא שלי למדו רק עד כיתה ח', כי עד כיתה ח' הלימודים היו בחינם. אבא היה קבלן צעיר שעבד בקיבוץ עד שהנהלת הקיבוץ החליטה לפטר אותו בשנת 1976 כי השתתף בשביתת יום האדמה במגזר הערבי במחאה על הפקעת אדמות ערביות על ידי המדינה. הוא נאלץ למכור את חומרי הבנייה שלו, לשחרר את כל הפועלים ולהפוך לפועל בניין רגיל אצל קבלנים אחרים. ירדנו במעמד ובאיכות החיים שלנו כי הוא היה המפרנס היחיד במשפחה, אבל על דבר אחד אבא לא היה מוכן לוותר. הוא עבד קשה כדי שנוכל ללמוד. ויתרנו על הרבה דברים. הייתי קונה שתי חולצות לכל השנה. רוחצת את האחת ולובשת את השנייה לבית הספר. אחי היה מחלק עיתונים בארבע בבוקר, ומשם הולך לבית הספר הפרטי שאליו התקבל כמוני. ככה הוא עזר להורים לשלם את שכר הלימוד לשנינו.

בבית הספר רציתי להוכיח את עצמי. למדתי במסלול המדעי כימיה וביולוגיה, ונבחרתי לראש מועצת התלמידים של בית הספר, ומאוחר יותר גם למנהלת המועצה לתלמידים ערביים בכל המדינה. התחלתי גם לכתוב. בכיתה ז' מורה לערבית שהערכתי אמר לי שאני חייבת לכתוב, אז התחלתי ושלחתי סיפור קצר שכתבתי לעיתון אל-אתחאד, שהיה אז העיתון היחיד בערבית ועיתון הבית של המשפחה שלנו. היינו מקבלים אותו פעמיים בשבוע. זה היה עוד דבר שאבא לא היה מוכן לוותר עליו. לא סיפרתי לו כלום, כי לא ידעתי איך הוא יגיב. שבוע לאחר מכן ראיתי שהסיפור פורסם, ובאופן בולט במסגרת כסיפור הטוב שהוגש למהדורה. אבא פתח את העיתון וראה את השם שלי. רעדתי מפחד עד שהוא הסתובב אליי, חייך ושאל אם באמת כתבתי את זה. את החיוך הזה אני לא אשכח לעולם. מאוחר יותר, כשהוא ירד לשוק בנצרת, כולם שאלו אותו מי זאת ראוויה והוא אמר "ראוויה זו הבת שלי". גם בעיני אמא זה מצא חן. התחלתי לשלוח עוד סיפורים, ונשות השכונה היו קוראות כל סיפור שהתפרסם. עד היום הן מחכות לסיפורים שלי, ומבקשות מאמא לשאול אותי אם זה באמת קרה? אם פורסם סיפור חדש? והיא מתקשרת ושואלת. אחר כך התחילו לפרסם את הסיפורים שלי במסגרת "הסופרים הצעירים" של העיתון, ואמיל חביבי, שהיה העורך של העיתון, הזמין אותנו לבית הדפוס בחיפה כמחווה.

סופיה

כשסיימתי את סנט ג'וזף, התחלתי לעבוד כדי לחסוך כסף להמשך הלימודים. יום אחד מישהי מתנועת הנשים הדמוקרטיות בנצרת פנתה אל אבא, ואמרה לו שיש למפלגה מלגה ללימודי משפטים ברוסיה או בבולגריה. זה היה בשנות השמונים והשלטון בבולגריה היה קומוניסטי. היו ויכוחים במשפחה – למה היא תמיד מחפשת את הדברים הקשים? – אבל אבא אמר שהוא יתמוך בי, וכך הגעתי לבולגריה. זו הייתה הפעם הראשונה שטסתי וראיתי שלג. בסופיה הכרתי אנשים מכל העולם. היתה לי ידידה ממזרח גרמניה, וגרתי בחדר עם בחורה מקובה. זו היתה גם הפעם הראשונה שנתקלתי בערבים ובפלסטינים מלבנון, מסוריה או מירדן. למדו איתי סטודנטים מאפגניסטן. בסופיה גם הכרתי את בעלי. הוא עמד לסיים את הלימודים שלו. אני רק התחלתי ללמוד בולגרית. כבר בשדה התעופה הוא ניגש אליי כי חשב שהוא מכיר אותי, אבל בסופיה גרנו באותו בניין, היינו חלק מהקבוצה של סטודנטים ערבים מישראל, ושם התחיל סיפור האהבה בינינו באמת. יום אחד הרגשתי רע, והוא ראה אותי במסדרון ואמר לי שיש לי כנראה אפנדיציט בגלל שינוי מזג האוויר והרגלי האכילה, ושאני צריכה ללכת מיד למרפאה. חברים שלו ללימודים סבלו מכאבים דומים. נסענו ברכבת לחבר שעבד במרפאה בפלובדיב, והוא נתן לנו מכתב לבית החולים. בגלל שמותר היה לבקר חולים רק פעם אחת בשבוע, חברי אז, בעלי היום, קנה לאחיות קרמים ומוצרים שרק סטודנטים זרים יכלו לקנות בדולרים בחנות מיוחדת באוניברסיטה, וכך בא לבקר אותי כמעט כל יום. כשהשתחררתי חזרנו לארץ כדי להתארס, ואז חזרתי ללימודים, והוא נשאר בארץ כי הוא כבר סיים. הייתי כותבת לו בסופיה שירים ומכתבים או נוסעת למרכז העיר כדי להתקשר אליו ממרכז הטלפונים הבינלאומי, ממתינה בתור עם עשרות סטודנטים זרים אחרים. יום אחד הוא ביקש ממני שאם אני לא מתכוונת לחזור לארץ זו תהיה הפעם האחרונה שנדבר, והבטיח שאם אחזור אוכל להמשיך ללמוד בארץ אחרי הנישואים, אז חזרתי. בסופיה כתבתי רק שירה, אבל השירים שלי הלכו לאיבוד. ארזתי את המחברת עם השירים שכתבתי בחבילה שאף פעם לא הגיעה לארץ.

בסופיה ראיתי גם את הבעיות של האידיאולוגיה הקומוניסטית. עזבתי את התלות בדת כבר בכיתה ד' כשהתחילו לדבר איתנו על שכר ועונש. בסופיה הבנתי שיש בשוויון גם משהו מחניק. בולגריה זכורה לי כמקום יפה, מטופח, אבל אחרי כמה זמן שמתי לב שכולם לבושים אותו דבר, הולכים באותו קצב, מתנהגים באופן זהה. היה בבולגרים משהו קונפורמי, ונראה היה שהם מסתכלים על הסטודנטים הזרים ועל החופש שלהם בקנאה. זה השתנה ב-1989, בדיוק כשעזבתי, עם המעבר לפרסטרויקה וההפגנות בבולגריה. אני זוכרת איך קיבלנו יום אחד לוחות שנה של מקדונלד'ס, ותלו אותם במעונות כסמל לחופש ולפרסטרויקה. המורות שלי לבולגרית לא רצו שאני אעזוב. הן באו אליי למעונות כדי לשכנע אותי להישאר. כתבתי להן כהוקרה שיר בבולגרית.

אבו סנאן-קהיר-חיפה

כשחזרתי ארצה הייתי רק בת עשרים. פחדתי שאני הולכת לאבד את החלום שלי ללמוד. התקשרתי לאבא, והוא דרש מההורים של בעלי שהם ירשמו אותי ללימודים כתנאי לחתונה. הם הסכימו בתנאי שאלמד בחיפה ולא בירושלים הרחוקה. באוניברסיטת חיפה לא היו עדיין לימודי משפטים, רק הבטחה מהאוניברסיטה שייפתח חוג בקרוב. החלטתי ללמוד שפה וספרות ערבית עד שיפתחו את החוג. אני ובעלי התחתנו יום אחרי שהתחילה מלחמת המפרץ. את ירח הדבש שלנו עשינו במצרים. כל ערוצי הרדיו היו חסומים חוץ מהערוץ המצרי, שלא שידר על המלחמה כלום. היינו שואלים את נהגי המוניות מה עם המלחמה, והם בכלל לא ידעו שיש מלחמה. אמרתי לבעלי שאני חייבת לבקר את הקבר של גמאל עבד אל-נאצר, שהיתה דמות נערצת ואגדית אצלנו במשפחה. מי שאיחד את האומה הערבית ונתן לה זהות וגאווה. קנינו מצלמת קודאק ולקחנו מונית לקבר. גילינו מקום מוזנח ועלוב, מלא באבק ובעשבים שוטים. הקבר של סאדאת, לעומת זאת, היה מטופח ומוקף שומרים, כי סאדאת ביטל את כל הדברים שנאצר עשה, והחזיר את הקפיטליזם למצרים. זו היתה אכזבה מרה. כתבתי על זה את הסיפור הראשון שחיברתי כאישה נשואה, אחרי שלא כתבתי פרוזה הרבה שנים. הבנתי מה זה משטר ערבי טוטליטרי. הבנתי מה קרה לחזון של נאצר. נשבעתי לעצמי שלעולם לא אבקר שוב בקברים של אנשים ענקים שניסו לגמד את המפעל שלהם.

אחרי החתונה התחלתי ללמוד במסלול דו-חוגי לשפה ערבית ולמדעי המדינה, אבל מהר מאוד עזבתי את מדעי המדינה כי לא הרגשתי שייכת. הייתי חייבת להוכיח את עצמי, להראות שמגיע לי ללמוד באוניברסיטה למרות שאין לי כסף, ובמחלקה לערבית הרגשתי יותר נוח כי היה שם עירוב. היו במחלקה מרצים ותלמידים יהודים וערבים. פגשתי שם גם ערבים יהודים כמו דוד צמח, ראובן שניר ושמעון בלס, שדיברו ערבית יותר טוב ממני והיו המורים שלי. כל מה שגדלתי עליו בנצרת התגשם באוניברסיטה מבחינה אנושית. הבנתי שכולנו בני אדם, שמבחינתי אין הבדל בין נוצרי, מוסלמי ויהודי. הרגשתי שמצאתי את המקום שלי. התאהבתי בערבית ונשארתי, לא רציתי לעבור למשפטים, ובסוף גם אבא תמך בי, כשראה שאני מאושרת מהלימודים.

מצד שני, המעבר מהעיר נצרת לאבו סנאן, הכפר של בעלי, היה לא קל. בנצרת לא הכרתי את השכנים מקרוב, באבו סנאן כולם מכירים את כולם. זר לא יכול להיכנס לכפר בלי שכולם ידעו. בהתחלה זה היה קשה, כי הייתי אישה זרה וצעירה, והמסע לאוניברסיטה כל בוקר היה מסע הסיוט שלי. הייתי הולכת ברגל לכפר יאסיף, משם לוקחת מונית לעכו, ומשם שני אוטובוסים להדר ולאוניברסיטה. שלוש שעות הלוך וחזור, בחורף, בקיץ. הייתי גם אישה בהיריון בין סטודנטים צעירים. כל מי שלא ידע איך קוראים לי היה קורא לי "האישה בהיריון". כשאחד המרצים שאל "מי זאת ראוויה", בעקבות מבחן שקיבלתי עליו את הציון הכי גבוה, כולם ענו לו "האישה בהיריון". בשנה ב' האישה בהיריון כבר הפכה לאישה עם התינוק, שאותו סחבה לכל מקום. כל התקופה הזאת לא יכולתי לראות את היופי בחיפה. ראיתי רק פקקים, לחץ, אנשים רצים. הפסקתי גם לכתוב במהלך התואר, כי התחלתי להבין מה זאת ספרות, מה הם אסכולות וז'אנרים, איך צריך לכתוב סיפור קצר. התחלתי להיות ביקורתית כלפי כל מה שאני כותבת. כתבתי סיפורים למגירה. פחדתי לפרסם. רק אחרי שסיימתי את הלימודים יכולתי לראות את היופי של חיפה כמקום, את העצים ואת החורשות, את ההר ואת הים. כשחזרתי ללימודי התואר השני שלי, אחרי שבניתי בית וגידלתי שלושה בנים, חיפה נראתה לי מקום חלומי ומואר. לא בגלל שהיא השתנתה אלא בגלל שהחיים שלי השתנו.

בשנת 2001, אחרי תואר ראשון ועם שלושה ילדים ועבודה כמורה, קראתי בעיתון כל אל-ערב שני סיפורים של שתי סופרות מירדן ומנצרת שהשוו את היחס של הגבר לאישה ליחס שלו לעיר וליחס שלו למדינה. כתבתי כתגובה לשני הסיפורים סיפור שלי, "התקף", על היחס בין האדם למקום, ושלחתי לעיתון. סוהיל כיואן, העורך הספרותי, התקשר אליי, ורצה לדעת מי אני כי הוא אהב את הסיפור. הוא לא הכיר אותי כי שלחתי אליו את הסיפור כראוויה ברבארה ולא כראוויה ג'רג'ורה ולא פרסמתי סיפורים הרבה זמן. הוא הציע לי טור שבועי עם סיפור קצר, וכשהתחלתי לפרסם אצלו פנו אליי גם מאל-אתחאד. כך כתבתי במשך שנים, שבוע סיפור לכל אל-ערב ושבוע סיפור לאל-אתחאד, למרות שבעקבות התואר הראשון לא ראיתי את עצמי כסופרת.

יום אחד הגיע לבית ספר שבו לימדתי סלמאן פאראג', מפקח של משרד החינוך לשפה הערבית במגזר הדרוזי, וביקש לפגוש אותי. זה היה ביום שבת, שאינו בדרך כלל יום עבודה שלו, והייתי מבוהלת מחשש שעשיתי משהו לא טוב. פאראג' שאל אותי איך יכול להיות שהוא לא מכיר אותי למרות שהוא מלמד כבר שנים סיפור שלי בשם "דמויות השחמט", ותמיד שאל את עצמו מיהי הסופרת הזאת שמזכירה לו את נגיב מחפוז בתיאורים ובשימוש בשפה. חשבתי שהוא צוחק עליי, אבל הוא שאל אם יש לי עוד סיפורים, וחיכה עד שהבאתי לו את כל הסיפורים שלי על נייר A4. אחרי שבוע הוא חזר אליי, והראה לי שהוא סידר את הסיפורים בסדר מסוים. הוא אמר לי שאני חייבת לפרסם אותם. פרסמתי את קובץ הסיפורים הראשון שלי ב-2007, ובעקבותיו שני קבצים נוספים. כשהמבקרים הספרותיים התחילו לכתוב עליי ולעודד אותי, התחלתי להרגיש שאני כנראה באמת סופרת, ושאני צריכה להמשיך. פאראג' היה גם דמות משמעותית ומכוונת בעיסוק שלי בחינוך ובהוראת השפה הערבית.

אחרי שפרסמתי את שלושת קובצי הסיפורים שלי, פרסמתי ב-2015 רומן העוסק ביחסים בין יהודים לערבים בארץ ומתרחש בכפר המבוסס על אבו סנאן. בספר קראתי לכפר "הפסיפס", כי אבו סנאן הוא כפר דרוזי שחיים בו מוסלמים ונוצרים. לרומן קראתי על חופי הנדודים כי הדמויות בו נעות וחיות בהשפעת המקום שהן נולדו בו ובו הן חיות. זה סיפור אהבה בין גבר ערבי מפסיפס לאישה יהודייה מתל אביב. הגיבור מגורש מהכפר שלו בגלל היחסים עם האישה היהודייה, והיא מגורשת ממשפחתה בתל אביב. הם עוברים לגור בחיפה, וחיים בה מין חיי גלות. כשהרומן יצא לאור הוא היה שנוי במחלוקת. המבקרים טענו שיש בו יותר מדי הזדהות עם האישה היהודייה, והיו כאלה שביקשו להוריד אותו מהמדפים. אבל היו גם אנשים שהתקשרו אליי ואמרו לי שאני מדברת בשמם, שהסיפור הזה הוא הסיפור שלהם, והרומן זכה להצלחה ביריד הספרים בקטאר, ותורגם לטורקית על ידי פרופ' אבראהים ילמז, ולעברית על ידי ברוריה הורוביץ בתרגום שעדיין לא ראה אור. לדעתי המחלוקת בין ערבים ליהודים היא מחלוקת דתית קדומה, ולא מחלוקת פוליטית. לכן ביססתי את הרומן על סיפור אברהם ושרה, ונתתי לזוג האוהבים את השמות שלהם.

אריג מציאות דמיון מילים (על הכתיבה)

לכתוב סיפור זה לא קשה. צריך להתבונן במציאות מסוימת עד שהיא לוקחת אותנו לדמיון, ואז לכתוב, אבל לא להיפך. אני לא יכולה להתחיל מהדמיון. המציאות חייבת להיות הבסיס. אני מרחפת מעליה, ומוסיפה עוד ועוד התרחשויות ודמויות. לפעמים אני אוספת רגעים ודמויות שאני נתקלת בהם במציאות, ומחברת אותם לדמות אחת. העיקר הוא ההתבוננות, להסתכל כל הזמן, לאתר חומר לסיפורים, עד שאני תופסת משהו שאני רוצה לדבר עליו, ומתחילה ממנו את הסיפור. הסיפור הוא השתקפות של מציאות, אבל הוא גם משהו אחר. הוא אני, הוא ההשתקפות של משהו שבוער בי, ובגללו אני רוצה לכתוב את הרגשות ואת העמדות שלי. אני כותבת כדי לשאול אנשים, הנה תראו, זה מה שקורה מול העיניים שלכם. למה אתם לא רואים? למה אתם שותקים, ולא עושים כלום? אני מביעה את הדעות שלי באמצעות הכתיבה. יש אנשים שמביעים את הדעות שלהם בהפגנות. אני צורחת וזועקת באמצעות הסיפורים שלי. זו הדרך שלי.

כשאני מסיימת לכתוב, חשובה לי ההזדהות של הקוראים. חשוב לי שהם יתחברו, שהם ירגישו שקרה כאן משהו אמיתי שבא מהלב. לכן הקורא חשוב לי, חשוב לי שהוא יתחבר וירגיש. אם אין לי קורא שחווה ומרגיש איתי, אז אין סיפור. אני לא כותבת לעצמי. מי שמשלים את הסיפור מבחינתי הוא הקורא, וכל קורא עושה את זה בדרך שלו, מעביר את הסיפור דרך החיים שלו, דרך הזהות שלו, דרך העמדות והמחשבות שהוא גיבש. זה כמו באריגת שטיחים. אני משאירה לקורא להמשיך לארוג את החוטים, להשלים את הסיפור שהתחלתי בשבילו, לקחת את הסיפור שכתבתי לאן שהוא רוצה. לסיפורים שלי יש תמיד מסר ברור. אני לא מפרידה בין המסר לסיפור, שניהם באים ביחד, אני לא דואגת לזה, אבל אני רוצה שהקורא שלי ייקח את מה שארגתי בשבילו, וימשיך את מעשה האריגה. אני רוצה להשאיר את הקורא לא רגוע, אפילו מתקומם, כדי שהסיפור ימשיך לחיות בתוכו, שהוא לא יעבור לדבר הבא. אני רוצה שאנשים יסיימו לקרוא בהתרגשות, כשמחשבות מתרוצצות להם בראש. עדיף לסיים סיפור עם שלוש נקודות, להשאיר לקורא לברר את סימני השאלה, להפוך אותו לשותף פעיל. אחרת מה עשיתי? רק העברתי את הרגשות שלי לדף.

אנשים כל הזמן פונים אליי ושואלים אותי מי הדמות שכתבתי עליה, מחפשים את המציאות שמאחורי הסיפור. לפעמים זה קשה כי זה גורם לי לחשוב במהלך הכתיבה מה הם ישאלו. לפעמים אני מהססת לכתוב משפט או תיאור מסוים. בסוף אני תמיד כותבת את מה שאני רוצה, אבל כסופרת אני צריכה גם ללמוד להסתיר ולהחביא, כדי שהקוראים ימשיכו לחפש מתחת למילים, להסיר את האבק בעצמם. לכן אני אף פעם לא נותנת לקוראים שלי את כל האמת. אני רוצה שהם ימשיכו לקרוא ולחפש את מה שהם זקוקים לו מאחורי המילים.

מהדורה מקוונת | אוקטובר, 2018
דימוי: ראוויה ברברה, בנין מוסקוביה, נצרת 2018