שירת העצמות

בתור צלמת, מעניין אותי לבחון ולהדגיש דווקא את חוסר הפוטוגניות, הקלקולים והעיוותים שנוצרים מצילום גוף.
באנגלית, הדימוי (symbol) הינו סימן או תו המשמש לייצוג של אובייקט, פונקציה או תהליך. המילה ירייה באנגלית (shot) משמעותה לצלם. שם עצם המתאר ניסיון להבקיע מטרה; לצלם זאת אומרת לירות, לירות כלומר לצלם והדימוי משמעותו לדמיין את שניהם כגוף אחד/ביחד.

ברגע המכריע של הצילום אני מנסה להאט, להשהות, לעכב ולתפוס מחוות גוף חריגות שיוצרות תנוחות מגושמות ולא מושלמות.
אולי חלל התצלום הוא הדמייה כמו זה של מטווח יריה; הירייה היא פעולה סובלימטיבית, והגוף הדומם, כמו נחש הבולע את זנבו, מתחקה בשיטתיות וירטואלית אחר עקבותיו של הצלם.

בתוך תנועת היום יום השגרתית והאקראית אני מחפשת מחוות ספונטניות הסוטות מהמסלול הרגיל של הפעילות שממשטרת את התנועה; תצלומים שבהם המצולמים נתפסים לא מוכנים ולא ערוכים למעמד הפרפורמטיבי של הצילום.
אני מדמיינת את הצלמת שואבת את האור מהחדר בו אני יושבת ואני יכולה לראות תמונה; שיאה של ההתרחשות כלל אינו נראה. זה ניסיון לשלוט במשהו חסר שליטה ולקבע מצב שכביכול אינו ראוי להישמר. בסדרת הצילומים שירת העצמות, הקשר הלשוני בין הירייה לצילום הופך לדומיננטי, הדמויות פגיעות, כאילו מתגוננות מהמצלמה או חבוטות מהירי של הצמצם. הדיווח נעשה תוך התבוננות מלאת חמלה של הצלמת את הרגעים השבריריים של גוף בתנועה ותפיסתן במצלמה.

תומר פיגין, שחר קרמר – כתיבה דיאלוגית, ספטמבר, 2020

מהדורה מקוונת | אוקטובר 2020