שכן טוב

I

שמות, הנקראים כראוי – ובעת הנכונה, יש בהם, אומרת המסורת, לעורר את הבריאה. השם הטוב, הנקרא בקול, בכוחו להשיב את הנבראים משתיקתם ולקרבם – להיות בדיבור. כל דבר ודבר צריך על כן את שמו הראוי – שיהיה נקרא בעתו, להשיבו אל מפתן השפה. אך שמות שאינם נקראים כראוי, כי נשכחו ונעשו כסוד, מה יש לשער עליהם? מה נוכל לייחס לשמות ששקעו בחביון? ומה גורלו של דבר ששמו הטוב אבד לו?

המסורת, כידוע, מכירה גם באותם שמות חבויים, שאין מגלים אותם אלא במאוחר. שמות מפורשים, שנאסר לקרוא בהם, עודם מחזיקים בכוח לחולל תמורה בסדר הדברים. שמות מסדר זה, החבוי, נושאים עדיין בשורות, והרבה תקוות תלויות בהם. ואולם השם הסודי, מעיר ולטר בנימין באחת מרשימותיו, משום שנותר חבוי והוכחש, הרי הוא מחולל מעתה תמורה (דמונית) בדיוקנו של בעל-השם. השם שהתגלה לאחר זמנו, ושב מן השכחה, אינו עוד כאותם שמות ראויים הנקראים בעת נכונה. בשם החבוי קשורים לא רק הבטחות ותקוות כוזבות, אלא גם כובד וצל. השם ששב מן הנשייה מושך את בעליו – מטה. צורת החיים האצורה בו היא צורתה של השקיעה. השם העולה מן השכחה אינו מבטא כוח בריאה בלבד, את ראשיתו של כל דבר, אלא גם את אחריתו.

אין זה מענייננו להעיר כעת פעם נוספת על אודות השם הסודי ועל מצבי החביון של השפה. לא זו היריעה לשוחח בה על סתרי השם הטוב. אך אנו רשאים לשער כי דבר מה מן הניסיון הזה, המיוחס לשמות מוכחשים, עודו מתבטא בעולמם של יחידים או בקרב קהילות, ששמם המפורש נשכח מהם. עלינו לייחס תחילה מידה הגונה של חירות, המרה ומצע לחיים חדשים, המסתמנים בעת שכחת השם הישן. כי זה המותיר מאחור את שמו, שומט מעצמו גם את משקל היתר של העבר, משתמט מחובות הוריו, מסיר מעצמו את עול שם האב. זה ששמו נשכח ממנו והוא נפטר ממשקלו – אינו חי עוד בשבועת הדורות. האם לא ידובר מעתה ב"המלט חדש", מאושר יותר, כי לא שמע את קולו של האב ולא נענה לו? אך לשמות חבויים, עלינו להניח, יש כוח משלהם. גם משעה שנשכחו, וליתר דיוק – משום שהוכחשו, ישובו לרדוף את בעליהם ולהטיל בהם צל. אדם אינו נפטר אפוא על נקלה מן השם שהוענק לו בלידתו. אם נרצה, את קורות חיינו אפשר היה לתאר כניסיון שווא לפרש את השמות שהוענקו לנו. אך אלה שהשמות שהוענקו להם בלידתם נשכחו ולא שבו להודיעם ברבים, מלאכתם – עבודת השם – נעשתה להם כעבודת סוד.

שמות מסדר זה אפשר היה לכנותם "בלתי ראויים": אין הם הולמים את בעליהם ואינם נחשבים מבורכים בלבד. יש כעין מידה קשה בשם ששב מנשייה והטיל עצמו על נושאו או התגלה לו מחדש שלא בעתו. אם נכונה ההנחה על כוחו של השם – ככוח בורא – הרי שאם התאחרה קריאתו ושב, אך לא בזמנו, הרי שאינו בורא בלבד אלא מכחיד. השם השב מנשייה כמוהו כרוח רפאים, הוא מטיל על נושאו את צלו של המוות.

II

את הניסיון היהודי בעת החדשה אי-אפשר להפריד ממשקעיו של השם החבוי. הסרת השם היהודי – בכפייה או ברצון – הותירה את בעליו חופשי אך בודד. שמות חדשים קמו תחתיו, את מקצתם אפשר היה לדמות כמצבות. מן הקברים הללו שבים השמות כבשורות מן המתים. בשנות הארבעים של המאה העשרים הייתה מחיקתו של השם היהודי קשה אף יותר. שמות שנשרפו אינם כעוף החול השב מאפרו. ואולם, האם שמות הם באמת בני מחיקה? האם לא נותרת מהם עקבה?

שם שהיה ונשכח, השם המוכחש, שב לפקוד את בעליו כאורח לא קרוא, כזר המתדפק לשעת ערב על דלת הבית. והרי שמות ממין זה – שנועדו לנו מלידה – אינם כאותן מילים בלבד שאפשר להחליפן ולהניח כי יישכחו בעת עליית היום. שם הוא כלילה ארוך, משתלשלת בו שרשרת החיים והמתים, דורות אצורים בו, מקומות, אנשים שהיו. בשובו של השם, הנקרא בלא עת, שבים עמו אבות ואימהות ובני העדה. ניסיון זה היה ועודו מנת חלקם של מהגרים, בנותיהם ובניהם ובני-בניהם, שנשאו שמות שנשכחו ונשמטו מלשונם. במידה שאין להפריז בה, נעשה ניסיון זה גם לאחת ממידותיה של העברית בדורות האחרונים. העברית, הנקראת לפי המקורות על שום אבותיה שישבו בעבר-נהר, לאמור – במעברות, הייתה ועודנה ארכיב גדול של שמות גנוזים. לא מעטים מן החיים בינינו יש בבטנתם שם שנחבא. העברית, בדורות האחרונים, הייתה גם סדנה גדולה לחילופי שמות. אם אנו שואלים על עבודת העברית במאה השנים האחרונות עלינו לייחס לה גם שליחות זו – שנעשתה פעם נוספת ללשון יושבי מעברות. מתוך כך ששבה ליישב את שאלת היהודים ולהטות להם אוהל, נעשתה העברית עצמה למעבורת – הנוטלת פליטים מגדה אחת לרעותה. אך בהגיעם אל הנחלה נשמטו מן הנוסעים שמותיהם. ושמיטת השם היא כשמיטת עולם.

אך הנהר שנאמר כי על גדותיו היה מושב האבות מיוחס כאחד הנהרות הזורמים במזרח. מדובר אולי בנהר הפרת, בחידקל, או באחד מיובליהם. הנחה זו, אין כמובן לקבלה כפשוטה, אלא כדרך העדויות הבאות מן המסורת. ובכל זאת, מותר לנו להניח כי העברית, שהיא לשון שמית, יש לה מקורות, מוצא, נהרות וגדות במזרח, ושם גם התחדשה בהרבה דורות. את שיעורה של העברית יש לשער גם לאור מסעותיה בין העמים, בין מזרח למערב. גם המהגרים, שנאספו במעברות על הארץ הזו, יש בשמותיהם תהודה ועד לניסיון זה של חיי היהודים, בין שהם יושבי מערב ובין שהם מן המזרח. העברית, אם היא נקראת כלשון מעבורת, הרי שחל עליה מאמר הקוראן, כי לא במזרח היא ולא במערב, אלא משמשת ביניהם כלשון תרגום. העברית מהי? היא הנושאת בין הגדות, מעבירה ממזרח למערב וחוזר חלילה. את שמותיה של העברית עלינו לקרוא גם בשיעור זה, שהם שקולים כסיסמאות מעבר, והקורא בהם, בעבר הנהר, קורא כידוע "שיבולת". אך מילה זו, כמסופר על קורות הפליטים מבני אפרים במעבר הירדן – נאמרת גם בכובד (כלשונו של כבד-פה), נאמרת כ"סיבולת". הקורא בה – בעברית – זוכר גם את גורל העומדים על גדות הנהר, הנאספים על גבולות העברית, כיושבי מעברות.

III

השם החבוי אינו מדובר, כאמור, אלא בעת מאוחרת. נקרא – לאחר זמנו, מחוץ להקשריו המקוריים. ואז לא ברכה בלבד תהיה מנת חלקו אלא גם שבועת שדים. עלינו ללמוד לכן כיצד להתגורר בחברתן של רוחות הרפאים הנקשרות בשמות. אדם שגדל ללא שמו הראשון, צריך שידע – בשובו של השם – כיצד לקבל את פניו, להכניסו בביתו, כאורח. כי שם שנשכח ונחבא – אי-אפשר ליישבו כראוי, או לצרפו מחדש אל חוגי החיים. שם זה צריך לדעת לנהוג בו – כשכן טוב.

על מה מדובר? השם שהוחלף אך שב ונגלה ממחבוא, יהיה מעתה, כבן לוויה, הולך לפניך, שקט וחבוי מן העין. לא כשד מתעתע, ולא כקריאת תהום ובהלה, אלא כידיד. בשובו – למד את לשונו, דע היטב קורותיו, נחש את סתריו, את הרז – שנן כשירו. אך אם ילבש השם תמונה, לא יהיה זה מלאך, כי אם, למשל, דיוקנו של נער, כגון זה הניצב במסגרת מעל שולחן עבודתך, שאת שמו ירשת, כי מת טרם זמנו. ובעת שנפל חלל, נעשתה אז נשימתו האחרונה, אנחה, לצער עולם. מנשימות אחרונות נעשים מזמורי הקינה. ואולם, האין זו אף מנת חלקם של גיבורים? זכורות הן דמויות המופת של ספרות המזרח, לא על שום מפעלי מלחמה בלבד, ניצחונות וכיבושי ארצות, אלא על שום קינתן על המתים בטרם עת. לא לשווא שר גילגמש כי במות ידידו נעשה בבכיו כמקוננת והרעיש עולמו בקינה. ולא לחינם בכה אכילס על שפת הים כילד לאמו ופנה עורף למלחמה. ורוסטאם, הבוכה על בנו המוטל לפניו, שבמו ידיו הרגו – כי לא ידע עדיין את שמו ולא זכר כי בנו הוא, וכעת הוא שר עליו בנהי.

IV

האם הרחקנו לכת? שמות שנשכחו, שקעו בנשייה, נשמטו מבעליהם, מה יש לנו לחשוש משובם? האם לא צריך לשער את חזרתם של שמות, גם כבימי חג – אז קרובים, כי רחקו, שבים לביקור? חיים ומתים מתראים, וחיים כשכנים, וברית הדורות מתחדשת. אך שכנות טובה היא מידה נדירה. קורותיה של העברית בדורות האחרונים יספרו זאת היטב. השכחה הגדולה שפשתה בקרב דובריה, ששמותיהם דיברו בהרבה לשונות, עדיין גובה מאיתנו את מחירה. העברית מסתגרת היום בד' אמות, מרוששת מאוצרות דורותיה. אך לעת ערב, עוד יש להניח, נפתח בה הצוהר, לראות למרחוק, לשער את שובם של הרבה נפקדים.

גרנטה 10 – חללי מבוכה | חורף 2019
דימוי: כרם נאטור, Trans-II-50x50cm-2019-Digital-Drawing-cover-300×167