שכנוּת טובה

גבוה, דק גו ומחוויר, שקט, יושב אסף גליקמן על ספתו הדו-מושבית. קיר אחד ושתי דלתות עץ רכות מפרידות בין ביתו מבצרו לביתי מבצרי בדירתנו המחולקת, בדרום הלגיטימי למחצה של העיר.
בימים ראשון, שני, שלישי, רביעי וחמישי בשעה תשע בבוקר, בשעה תשע בבוקר בדיוק, מסובב אסף גליקמן את המפתח בחור המנעול. ראשית פותח את דלת סיבית העץ, ונועל. ואז – את דלת המתכת, ונועל. יורד במדרגות, יוצא לעבודתו.
בימות השבוע האלה הוא אף פעם לא שב לפני השעה שש אחר הצהריים. אני שומעת את המפתח מקרקש במנעול הרב-בריח. את הדלת נפתחת, נסגרת כבדה, ננעלת. ומיד – את אוושת דלת העץ. נפתחת, נסגרת, ננעלת. ודרך החריץ התחתון של דלתי, מבחינה באור חדר המדרגות כבה.
שב לביתו – ומיד יוצא. רשרושי מפתח ומנעולים חוזרים. אסף גליקמן יורד לקנות מדי יום כמה מלפפונים, עגבניות, בחנות הירקות "הברכה" בהמשך הרחוב (כך עושים בברלין, קראתי, לא עורכים קניות גדולות. במרכז העיר, מגורים לצד עסקים מקומיים מאפשרים לקנות ירקות טריים, מלאים בוויטמינים, ולהסתפק במקררים קטנים).
צפיפות הבניינים נמוכי הקומה וסמיכות החלונות מביאה אליי, סמויה וסבילה בין הכתלים, קולות חיים. את הוויכוח החוזר ונשנה בעניין הבאת ילד לעולם של הזוג שגר תחתיי (הכלב הקטן נובח כשהאישה, באנגלית במבטא איטלקי, צועקת על בן זוגה שהוא יהיה אבא נורא), את ריבי האוהבים האכזריים, מקפיאי הדם, של אלכס ודניאל מהבניין החדש (דניאל מטיח באלכס שהוא לא אוהב אותו יותר, שהוא לא נפרד ממנו רק מפני שהוא מרחם עליו). לפני שבוע, מאוחר בליל שישי, בשעה שהשכונה דוממת, שקטה יותר מבית הוריי בכרכור, חתכו צעקות בשקט, זרעו בי בהלה – דניאל השליך את חפציו של אלכס מהמרפסת, ותיק מרופד של מחשב נייד נחת תחתיי על גגון הפח המכוסה עלים לחים, שקיות ניילון, אדניות מבוקעות, גביעי אשל ריקים ועוד פסולת אנושית.
אך אסף גליקמן אינו דבר מאלה. דירתו – דממה המקיפה עיגול מושלם. הילת שלווה. אם עולים צלילים, אלו אך רחשים. חבטות עמומות, קצובות, של סכין בקרש החיתוך – סלט נקצץ. כף מצטלצלת בכף במתקן ייבוש הכלים. אנקת המים העושים דרכם בצינורות. צלחת נרחצת.
מעלעל בניו יורקר אסף גליקמן. כתב העת הממוען אליו מגיע מדי שבועיים לתיבת דואר מספר שלוש, תיבת הדואר המשותפת לנו. רוכן אל מחשבו הנייד. מפרסם רשומה על תודעה נטועת גוף בבלוג שלו "אִסוּפים". לעתים, בעוצמה נמוכה, מאזין אסף גליקמן למוזיקת אינדי שאיני מכירה. מצמיח את שפמו, שנדמה עליו נינוח, שהולם את תווי פניו. מהרהר.
בחורף הקודם פרסם בעמוד הפייסבוק שלו (Asaf Glickman – Thinker. Poet. Writer. Editor.) פוסט סנטימנטלי אך מאופק, נרגש במידה, (305 לייקים), על ההבטחה שהבטיח לעצמו – לשוב להודו בטרם ימלאו לו שלושים. לקח חופשה בת חודש מעבודתו כעורך התרבות במגזין המקומי, ויומיים לפני שהמריא שאל אותי בנימוס אם אוכל להשקות שני עציצים והגיש לי מפתח לדירתו.
בליל שישי התנגש תרמיל הגב בדלת העץ, דלת המתכת נטרקה. קול תרועה עלה כשנהג ותחביבו אותרו באפליקציית גט טקסי. אסף גליקמן עלה על מונית, עשה דרכו לנמל התעופה.
הוקל לי. למשך חודש ימים אהיה חופשייה, מהרעשים הקלים, מהדהדי המשמעות, שעולים מדירתו ותוחמים את יומי. כשם שאני שומעת אותו, הוא לא שומע אותי, לא ער אליי אבל ודאי יודע על ריקנותי. על ריקנות יומי. על מה שלא מתרחש בחיי. כיצד איני כותבת סמינריון בנושא הכאפייה כמוטיב אוריינטליסטי באופנה ישראלית בשנות השישים והשבעים של המאה העשרים, מגלגלת עיניים, מקנאת, מתכווצת מול הפיד הנגלל, מלעיטה עצמי בפרק אחר פרק אחר פרק של האישה הטובה.
השתהיתי עשרים וארבע שעות, יממה, עד שאחזתי במפתח. את הפסע בין דלתי לדלת דירתו הריקה, החפה מאסף גליקמן, של אסף גליקמן, חציתי, ובכן, בפסיעה. חיננית, זורמת. בהגשת כריות הבהונות לפנים, כבלרינה העולה לבמה מן הקלעים או כסוס היוצא מאורוותו. בצעד בטוח, יציב, יפהפה.
ביתמות התפר בין דירותינו, בחלל נטול הבעלים, שאינו שייך לחדר המדרגות אבל גם לא לאיש מאיתנו, הזדקפתי מול דלת העץ, השחלתי את המפתח וסובבתי אותו בחור המנעול, שמעתי את הצירים מתארגנים בו ותוך רגע קט – פקיעה. לחצתי את הידית המוחלקת, הייתי בפנים.
ליטפתי את הקיר עד שפגשה ידי במתג. הדלקתי את האור על החלל הקטן, הצנוע. שאינו מסודר. מאחד הקירות, ומעבר למשקפיו העגולים, הביט בי ג'ון לנון. בכיור נחו כלים. על המדף הצר מעל השיש היו שקיקי תה באריזות נייר, צנצנות תבלינים. במקפיא, תחליף שניצל ומכל גלידה טבעונית של בן אנד ג'ריס. בזווית הספה, בקופסת קרטון, נערמו ספרי השירה של אסף גליקמן. על שולחן הקפה המאובק מדגם "לאק", גיליון של הו!, ברכת יום הולדת ועבודה אקדמית כרוכה בספירלה, שעליה בכתב יד מוקף הציון, 98. רפרודוקציה בהדפסה זולה של מירו שאספתי מן הרחוב ונתתי לו פעם במתנה היתה תלויה על קיר ליד דלת הכניסה, ומעל מכונת הכביסה, תלוי על מסמר סתמי, שוודאי בא עם קירות הבית, בהק מפתח עם תווית מכוסה שקף פלסטיק, שעליה, בכתב ידי, שמי: מֵי יזהר.
התייצבתי חזיתית מול ספריית הקש העולה על גדותיה של אסף גליקמן. היטיתי ראשי וקראתי את השמות על שדרות הספרים – כל חלומות העולם של פרננדו פסואה, איש ישן של ז'ורז' פרק, באב אלשמס של אליאס חורי – שהשיקו לכפיליהם, רק קיר מפריד ביניהם, במדפי ספרייתי-גאוותי. ספריותינו היו בבואה זו של זו, כשזו של אסף גליקמן, בבלשי הפרא של בולוניו ולא רק ב-2666, בכתבי נישה של אלדוס האקסלי, בעברית ובשפת המקור, עולה על שלי, בכמות, באזוטריות המחברים.

החבר האחרון שלי היה גבר לא החלטי. עצוב ושמח והרסני. בפינה שבה מיקמתי את ספתי הדו- מושבית, ועל כן מכונה "סלון", היה רוקד מולי, מחקה עבורי את אריה מוסקונה בסרטון מהתוכנית עוד להיט של דורי בן זאב בשחור-לבן שראינו ביוטיוב, ואני הייתי גועה את צחוקי, חובטת בקירות. בלהט מעשה לא הייתי מגיפה תריסים, מסיטה וילונות.
אצל אסף גליקמן – הס. השקט מופתי. אם הוא מתנה אהבה היא ודאי לוטפת. מרפרף בקצות אצבעות האינטלקטואל שלו על גוף אישה חיוורת, עדינה. מסוגו.
אחר כך יכתוב, ויפרסם באנתולוגיות כאלה ואחרות, בכתב העת של עמרי גבעון, שירים.
יפים יש להודות, על התרחבות והצטמצמות היקום. הוא יצטלם לסרטון שירה של התאגיד, על רקע הפיקוס הקדוש הנשקף ממרפסת דירתנו המחולקת, ידקלם את מילותיו, ואלה יופיעו לצדו, מנוקדות, בגופן מובלט, בעת שיהגה אותן על המסך.
המילים שלי נסתרות. כמותי הספונה בדירתי. חבויות במחברותיהן. לא פוגשות עיניים אחרות, לא מצליבות מבט. מילים חינמיות, נטולות הכרה, לא צוברות הון סמלי, גם לא הון ממשי.

מהדורה מקוונת | אפריל 2022
דימוי: לריסה מילר, ארטישוקים, מתוך יש הרבה דרכים לתפוס מרחב