שלא ייקחו אותך יותר מידי ברצינות

״זה כנראה בגלל שעמוק עמוק בפנים אנחנו מונוגמיות״, היא אמרה לי וחייכה.
השיניים שלה יפות ויש לה ריח מקולח, חשבתי. באסה שהיא לא ממש הטעם שלי, אף אחת מהן לא ממש בדיוק הטעם שלי. חבל, מהשיחה הקצרה בדרך לשער האוניברסיטה התרשמתי שהיא דווקא יודעת על מה היא מדברת, ביחס לגיל שלה. ״אבל… כאילו, איך מפסיקים להתגעגע למישהי?״ שאלה, וזה היה דבר יפה לשאול, אבל גם מצחיק. לא השאלה, אלא הבחירה להפנות אותה אליי. אני מתגעגעת כרונית, אני בכרוניקה של געגוע כבר שנים, אני מתגעגעת חזק למי שאני אוהבת חזק, אני מתגעגעת לבני זוג שלא היו לי ומתגעגעת ליַלְדוּת שאני חושבת שאהבתי. לאחרונה אני מתגעגעת גם למתים, שזה בכלל סוג אחר של געגוע אבל גם בו אני מתמידה.
זאת היתה שאלה קצת מתחכמת, אולי היא לא קראה אותי לגמרי. היא פלרטטה איתי? או שהיא רק דיברה איתי בפתיחות יתר על אורגיות (עם סוף רע) ועל בת הזוג הקודמת וההודעות שהיא שולחת לה? לא ממש שינה לי. השיחה היתה מעניינת, הייתי עייפה ולא רציתי לתקן אותה, ונהניתי מהיכולת של שתינו להחזיק שיחה אינטימית, יתר על המידה, בלי להתחייב לכלום וגם ככה זה לא שהיה לי משהו אחר לעשות.
הלכנו לעבר השער, היא תמשיך לתחנת האוטובוס ואני אחזור פנימה. בעצם רק ליוויתי אותה לשם, אני מקווה שהיא לא הבינה אותי לא נכון – גם אני הבנתי את עצמי לא נכון, אבל אולי היא תבין משהו אחר. רגע לפני שנפרדנו היא צרחה, ״אמא'לה! תוציאי לי את זה מהשיער!״ ואני לא ראיתי כלום, רק המון המון שיער חלק, בלונדיני עבה, מקולח. איך הוא עדיין רטוב? כבר צהריים, מתי היא התקלחה? ״תוציאי לי את זה! אני שומעת משהו מזמזם לי שם! פאק!״, נגעתי לה בשיער, הוא באמת היה לח, וכשהזזתי אותו הצידה משהו שחור התעופף ממנו לעברי. לא נבהלתי. עדיין החזקתי לה בשיער. ״אה, אופס… באמת היה לך שם יצור מעופף״, צחקתי במבוכה. ״אבל זהו, כבר אין לך שם כלום, אל תדאגי״. היא חייכה בחזרה והסתובבה לחבק אותי לשלום.

אני שונאת להתחבק עם אנשים שנמוכים ממני בהרבה, זה נורא, אני יודעת, זה לא יפה. אבל משהו בגבהים, הכתפיים שלהם ביחס לפטמות שלי, ביחס לבתי השחי של הגוף המחובק שלנו, זה לא עובד. אני לא רוצה לרכון לעברם, יש בזה משהו משפיל מעט, אבל אם הם שולחים ידיים לחבק אותי מלמטה אני מרגישה שמצופה ממני להידחס למידה קטנה מדי של עצמי. בקיצור, אני לא יודעת מה לעשות עם הידיים שלי, אבל התחבקנו ככה, חיבוק עקום. אני גבוהה מדי והיא נמוכה מדי. חזרתי לבד בשביל שצעדנו בו קודם לכן יחד והשתעשעתי ברעיון שלנו, שתינו. דמיינתי את עצמי מלטפת לה את הפנים, מסיטה את השיער הבלונדיני העבה. לא. היא לא. יש לה שכבה לא מזוהה על העור, מבריקה כזאת. זה מוזר כי נראה דווקא שיש לה עור פנים חלק, רך. לא יודעת. אני רוצה אותן רזות, כמעט מדי, גבוהות, לפחות כמוני. אני רוצה שהן יהיו חכמות, מעניינות ורעות אבל לא מרושעות. זהו, יכול מאוד להיות שזה רשמי, אני הומו מיזוגן שנולד בשנות השישים.

*

״יש מצב שראיתי אותך בפרסומת?״ שאלה.
פאק, חשבתי.
״ואי, ידעתי שזיהיתי אותך, די, איזה מגניב! אני לא מאמינה שזאת את״. היא אמרה בעצם את כל הדברים הנכונים.ישבנו יחד בסמינר של התוכנית ללימודי נשים ומגדר. תוכנית שרק השם שלה גורם לך לפקפק בכך שידעת אי פעם מה זה כוס, וכמו כן גורם לך להטיל ספק גדול מאוד באחד שאמור להיות לך. אני הגעתי לשם בטעות, טרחתי להזכיר לכל מי ששאל אותי. ״אני לא מהתוכנית, זה הסתדר לי במערכת ואני אוהבת את המרצה, אבל אני לא מהחוג הזה…״ סלדתי מהקורס, מהכיתה ומהתלמידות. הן, בתמורה, שיננו תיאוריות ארכאיות שהקשר בינן ובין המציאות קלוש. הן ידעו מה אמרה באטלר ומה אמרה בל הוקס, ובאותה נשימה קטעו זו את זו בטונים גבוהים מדי, מצטווחים, רמסו את הדיון ואת המרצה, והכול בשם המהפכה. הצעירות יותר סיפרו סיפורים קשים על מערכות יחסים שרובן נשמעו לי מדכאות ומפחידות, והצעירות פחות בכו באופן די קבוע על ילדים שעשו כי מישהו אחר רצה. לא הבנתי כלום.
באחת ההפסקות אחרי השיעור החמישי או השישי התקשרתי לאמא שלי – ״אני לא מסוגלת להיות כאן, אני לא שייכת לכאן, למה זה כל כך קשה?״ ניסיתי להסביר לה במונולוג רצוף ומהיר, עם הפסקות קצרות ללקיחת אוויר, שאני לא יודעת אם יש דבר כזה ״דיסמורפיה מגדרית במובן התודעתי שלה״ כי בגוף אני בסדר אבל בראש אני לא. ״את מבינה, אני לא מצליחה לעקוב בכלל אחרי מה שהן אומרות, אני לא מזדהה עם כלום, אבל אני אמורה!״ טחנתי והבנתי שלא הצלחתי להסביר את עצמי בכלל. היא לא התרגשה, אף פעם.

*

״אני לא בטוחה שאני לא בקטע של גברים. פשוט, הם מפחידים אותי״, היא אמרה. ״בצדק״, עניתי. הם באמת די מפחידים. היא דיברה איתי בפתיחות, ולמרות שלא רציתי, לראשונה אמרתי גם אני יותר מדי.
״אני מעדיפה שלא תדברי על זה פה…״ היא הנהנה בהבנה. בכל זאת חזרתי על עצמי, בנוסח שונה, ״לא׳דעת, אני פשוט מנסה לא לדבר על דברים כאלה כאן״. יש בזה משהו אינטימי מדי ומסוכן, חשבתי אבל לא אמרתי בקול. הבטחתי לעצמי להפסיק לדבר כל כך הרבה, מה פתאום סיפרתי לה את כל זה? הכרנו רק בקיץ האחרון, ועוד במקרה. עדיף שלא תדע כלום.

*

״זה זה שכמעט עשית איתו ילד, לא? כאילו, ההיריון שלך שבסוף נפל?״ שאלה אותי באמצע שיחה שהחלה כשיחה עליה ועל מערכת היחסים האחרונה שלה. נבהלתי, נחנקתי קצת, עלה לי קפה לאף. לא מהתזכורת המגעילה לחוויה המגעילה עוד יותר, אלא מכך שהיא ידעה עליה או מכך ששלפה אותה פתאום בקול, לאוויר העולם. בעל פה. ״ההיריון שלך״, היא קראה לזה, איכס. צמד מילים שמזכיר את ההרגשה של חדירת איבר פלסטי קר מלא חומר סיכה רטוב לכוס שלך.
״ואו, לא זכרתי… שסיפרתי לך את זה. כן, התכוונתי אליו״.
כנראה זה סיפור טוב, זכיר, כשאת כמעט עושה ילד עם מישהו ואז נפרדת ממנו, זה נשאר עם הקוראות.

*

״ואי, את ממש יפה״, אמרה לי, בטון שלא הצלחתי לפענח.

מהדורה מקוונת | יוני 2024
דימוי: עדי ארגוב, עטים אקרילים על נייר, 100×70 ס״מ, 2021