שלג

אמר: הוֹסף לי משך זמן עד ליום שבו ייעורו המתים.
אמר: הוּסף לך זמן.

[קראן, סורה 7, "הגבהים", איה 15-14.]

נסְרינה, אני קורא בשמך.
אנחנו נוסעים לאט, בזהירות, שלא תיחבטי או תיחבלי מטלטלות הדרך, ואת כאן לידי, במושב האחורי. קשה להתקדם בשלג שלא מפסיק לרדת. דצמבר, ופסגות ההרים כבר מכוסות כליל, והלובן המתעתע משתפל מהן אל העמקים ואל הדרכים שבקושי פולסו, והעצים הזקופים בוקעים מחטים מחטים מתוך שכבות המרבץ הזכוכיתי. שווייץ, אומרים. ממש כמו שווייץ, כמו אירופה שעל אדמתה לא דרכתי מעולם. התרמית הזאת, גלוית הנוף השלֵווה, מקיפה אותנו בוהקת באורם של פנסי המכונית הפולחים את החושך. כבר מאוחר בלילה וקר לי, נסרינה. אני עטוף בפֶרָאן הצמר שלי וקר. אני נושף הבל אל כפות ידיי, לרגע שוכח את מה שקרה ושוב נושף. הקלה רגעית מתחלפת באוויר שמתכווץ בפאתי קנה הנשימה. הנשימות שלי מהירות, נסרינה. מהירות ושטוחות. הנשיפות לא ארוכות דיין. המכונית זוחלת בזהירות מופלגת על הכביש ההררי המתפתל, ואני לכוד בין חלונותיה, מנסה להתכנס עמוק אל תוך שרוולי הפראן החוּם שבו אני נעטף מדי חורף, מניח לאחרים לזהות באמצעותו אותי ואת המקום שממנו הגעתי. לראות בי את ההרים והעמקים, את פלגי המים המתנוצצים בכחול כהה ואת היערות העבותים והשדות החרבים של קשמיר; את הערים שנרגמו באבנים והדהדו בקולות הצליפה של כדורים שורקים, את מדקרותיהן של גדרות התיל המזדקרות בערפל, הבל הצמיגים המובערים, הרימונים שהתפוצצו ברחובות לקול צעדי הריצה של החיילים וסלסולי העשן הרעיל המיתמרים לאין קץ. הנה, נסרינה, זהו המסע שלי. שְׁרִינָגָר-דלהי-שרינגר, ועכשיו חזרה לכפר שבו נולדתי. הכפר שלנו, נסרינה. ובין כל הדרכים שהתפתלו וכל המסלולים שנחרצו בחיינו כבר אינני יודע מי אני. מי אני עבורֵך, ומה ואיפה את עכשיו.
אין קליטה.

הם מיסכו הכול, הבני זונות. מיסכו הכול לפני שנה ומשהו, אחרי ששינו את החוקים וחששו ממהומות והטילו עוצר. אחר כך הסירו את האיפול התקשורתי, אבל אי-אפשר לקלוט כלום באמצעות תשתית ה-G2 שזרקו עלינו כדי שנשתתק וכאן, בין ההרים, בכביש המזדגזג, אין שום סיכוי שאות תקשורת יגיע אל המסך המרצד שאני מוציא מן הכיס ומטיל חזרה. מוציא ומחזיר, ובכל פעם שמץ התקווה שמהבהבת כמו גחל מעשן שמישהו שפך מעליו מים קרים. תססססס……. אף אחד לא יודע שום דבר. אף אחד עוד לא יודע כלום. אתה תהיה בשקט עכשיו. אתה עוד לא יכול לספר לאף אחד, אתה לא יכול. אני לא יכול.
קר, אבל הנהג לא מוכן להפעיל את החימום. האדים יכסו את החלונות, וחוץ מזה, החום לא טוב לָך. תפתח את החלון, הוא נוהם. תפתח, תפתח! הפנים שלו מסתובבות לרגע אחורה ואני רואה את הבעות הסלידה והאדנות מעמיקות בחריצים שבצדי לחייו. הוא לא ימשיך ככה עם חלונות סגורים. הוא עשה לי טובה, אף אחד לא הסכים לנסוע ככה, כמו שאנחנו, כמו שאת בלילה הזה, מכוסה בשמיכות של בית ההארחה. אני לכוד. אני רוכן מעבר לך, נזהר שלא לגעת, מגלגל בצייתנות ידית חורקת. הסדק הצר שמסתמן בחלון הולך ומתרחב וצליפות של רסיסי קרח זהרוריים חודרות אל פנים המכונית. אומרים שהשלג יורד בשקט, אבל עכשיו נשמעת צניחת הפתיתים הכבדים כמו מחלת עור שמתפרצת על כפות הידיים, והרוחות מפלסות דרְכֵֵי צמר פלדה לשייף, לאט וביסודיות, את השקעים שמאחורי הברכיים. הכול כואב לי, העור ופנימה לעומק הגוף. הכול כואב ואני צריך להחניק משהו למרות שהוא חזק ממני ומוכרח לבקוע, לחצות את הלילה, את המרחק עד לכפר. קול בלתי מזוהה, אולי יבבה, נשמט לחלל המכונית כמו גוף זר. מן המושב הקדמי נשלח מבטו המצמית של הנהג. אני מוכרח להיות בשקט. מוכרח לשמור עלייך. לשמור עלייך קרה, על סף קיפאון, ככה לפני שאספר לילדים ולפני שנתארגן, לפני שהחדשות יתפשטו. וזה צריך להיות ככה ממש, עם הפנים הכואבות שלי והעור שמאדים לאורך גופי, ואז מתקשה ונסדק. אני לא יכול לעשות כלום. לא יכול לעשות שום דבר כדי לחמם אותך. זה אסור.

היית חלשה מאוד בזמן האחרון. כמה זמן? לא נתתי לעצמי דין וחשבון. היית חלשה, קמת בבוקר ומיד חזרת והתיישבת על המיטה. נשימותייך שטוחות, נחירייך מתרחבים וחזך עולה ויורד במאמץ. שפתייך האפירו, עור פנייך הצהיב כמו התפוחים שגדלו על העץ בחצר הבית בכפר, צהובים ומנומשים. השארתי אותם על העץ כמו את יתר חיינו, ונסעתי. הם כמשו, בשרם הידלדל ונחרש, ואז נשרו והתפרקו על אדמה עשבונית, ואני הסתרתי ממך הרבה דברים. עשיתי הכול כדי שלא תדעי. אני לא יכול לומר מה בדיוק. לא עכשיו. אבל אני ארצה להתגלות, להיחשף במלואי. אני הנבל בסיפור הזה. אני הסיבה שבגללה את מוטלת מתה עכשיו על מושב המכונית.

מחסום על הכביש המהיר, כביש 44, ג'אמו-שרינגר, הדרך לכפר. שני שוטרים במעילים וקסדות מנסים להתחמם לצד מדורה. הם שומעים את קולות המנוע ומזדקפים, ואז הקליק-קלאק המתכתי של נשק נדרך. אחד מהם נעמד באמצע הכביש, מסמן לנו לעצור. הם מפחדים מן המורדים והבדלנים. בֵּהְן צ'וֹט, מסנן הנהג. יש לו גופה באוטו, הוא עומד להסתבך, אני עומד להסתבך. אלומות פנסים פולחות את המכונית, סוקרות בה כל פינה. תפתחו את הבגאז'. הנהג יוצא, חובט בדלת, גופך הכבד זע. אפשר עוד לדמיין שביקשת לנוע, להיטיב את תנוחתך. דרך סדק שנפער בקפלי השמיכות אני רואה כיצד פיך נפער, מגלה את שינייך האכולות ואת גלגלי עינייך הריקות. בהבזק של בהלה אני משכיב אותך על ברכיי, מסובב את פנייך להסתירן בחיקי, ידי מונחת על גבך הקפוץ. שערך הדליל נשמט מכיסוי הראש. בתנועה מוכנית אני מיטיב את הצעיף על ראשך, מתיר לקווצת שיער בשחור-חינה קלוש לבצבץ. אור מקיף את עיניי במלכודת מסמאת. הוא פתח את הדלת ומאיר עליי, השוטר. אני לא רואה כלום. אל תדאג אדוני בבקשה, הקול הצרוד שלי מתפוקק ונשבר. זו אשתי, נסרינה בֵּגאם. היא חלשה, היא לא מרגישה טוב. אנחנו בדרך לבית החולים.

איזה בית חולים? אין פה בסביבה שום בית חולים! אתה מקשקש. מי זאת? תן לי תעודות זהות. אחי, תרחם עלינו, אנחנו ממהרים, כל דקה חשובה. בינתיים השוטר שבדק את הבגאז' אומר – עזוב אותו, אין להם נשק. האידיוטים האלה נואשים מספיק כדי לצאת במזג האוויר המחורבן ובשעה הזאת בלי כלום, ואיך שלא יהיה לא ראיתי כאן שום סחורה חשודה. לא הברחת הפעם כלום, מה? הוא טופח לנהג על הכתף, ואז תופס את הראש שלו בשתי ידיים ונוגח. הנהג מתבלבל מעט, מפלבל בעיניו, מתנודד ובסופו של דבר מתייצב. הוא מפגין שליטה עצמית מושלמת ולא פולט דבר. לא סתם אמר לי האיש מבית ההארחה שהוא היחיד שיוכל לעמוד בנסיעה לאורך הלילה. אבל אם תשמע משהו על הברחה רצינית, השוטר קורץ לו, עיניו נוטפות דבש זחלני, פיו מעווה בחיוך-גיחוך – אתה כבר יודע למי להודיע. הוא תוקע לו אגרוף בבטן. אגרוף ידידותי, לא כזה שמקפל אותו וגורם לו להתייפח כמו ילד קטן, כמוני: חסר אונים, מתחנן לסליחה, משווע להכרה.

מה אתה מייבב ככה, כמו ילדה קטנה, גופו של הנהג צונח חזרה אל המושב הקדמי. הוא חטף הכול ושתק. אני מנסה לעצור, להחניק את הקול המקוטע שנפלט ממני. איך הם הציבו פה מחסום, הנבלות, הוא מוסיף בקול טרוניה נמוך ששובל הפתעה נשרך אחריה. אף פעם לא ראיתי כאן מחסום. מילה אחת והייתי מסתבך, ואז לא הייתי יכול להעלות יותר את התחת שלי על הכביש הזה, ואז מה? הייתי מחוסל, כל העבודה שלי היתה הולכת. מה? אתה נוסע כאן הרבה? משהו נפקח בי והתעורר. עם מי מצאתי את עצמי בנסיעה הזו. אתה מעביר סחורות? הוא מתבונן בי בבוז, אני ילד קטן שלא מבין כלום, ילד שמנסה להסוות את עצמו. ילד שחוזר לכפר. איזה סחורות אתה מעביר? תפוחים! הוא נובח. תפוחים מקשמיר! עם לחיים קשות ואדומות כמו שהיו לגברת שלך לפני שהתפגרה! הלשון שלי מתאבנת בפה, הגוף שלך עדיין מוטל עליי וחוסם חלק מזרזיפי הקרח, ומבעד לשכבת השמיכות שעליהן כתוב "בית ההארחה הממשלתי של ג'אמו" אני מרגיש איך את הולכת ומצטננת.

הן לבנות, השמיכות, לובן שמנוני ועכור, ובקצותיהן שני פסים כחלחלים והכתובת של בית ההארחה הממשלתי כמו נחיל ממהר של אותיות. אני מנסה להאט את המילים אבל הן לא נענות לי, נאחזות זו בזו כשם שאני לופת עכשיו את מה שהיה לפני שמונה שעות. דלת כניסה רחבה שממנה נכנסנו, את לצדי, מורגלת באופן השגור שבו אני נוהג בך, מאיץ את צעדיי מבלי לוודא שאת משתרכת מאחוריי, תמיד האיטיות הכבדה הזאת בעוד אני נותרתי נמרץ וכחוש כנער. אספתי את המפתח בקבלה, נעצתי אותו במנעול ודחפתי את דלת החדר. החלל אפלולי, מיטה זוגית מכוסה בשמיכות, מאוורר תקרה חרק באיטיות להניע את האוויר, אנחה נבלעה בקול הנחיתה של התיק שלנו, עמוס ליומיים.
את שתקת ואני חשתי לקראת הגברים באולם הכניסה, הם זיהו אותי. בירכו לשלום. מחר בבוקר נתאסף בחדר הכנסים, מאחורי שולחן עץ מהודר יחולקו עותקים מהספר, נאומים וברכות, מישהו אולי יבקש גם ממני לומר איזו מילה. הבזקי מצלמות יקצבו את האור. אחר כך אפרסם ידיעה בעיתון עם שם בית ההארחה ותיאור האירוע. עיניי להוטות, פניי סמוקות מרגשה ומעונג, גופי רוכן לעבר הצלם. את בשיפולי התמונה, ידייך מקיפות את גופך כסכר. פנייך, כבדות ועייפות, פונות ממני, עינייך נישאות אל המרחבים שמעבר לגבולות הצילום.

שני פסים כחלחלים ונחשול אותיות. הם הגיעו בריצה ואמרו, אדוני אנחנו לא יודעים מה קרה, מצאנו אותה ככה ליד היציאה. מה ככה, הם לא דיברו אבל מישהו ארוך ודק כרך סביבי יד, ככה על הכתפיים. היה לו ריח של זיעה טרייה מבוהלת, וטיפות בקעו ונצנצו לו על המצח. אל תדאג, הכול יהיה בסדר, הוא מלמל ואני הובלתי משם, מהודק לגוף הזר המתנשם. התמונות על הקירות חלפו בזו אחר זו. היתה שם איזו תלולית מכוסה בבד כמו הבגדים שלך, אִמרת שיפון אני חושב, כחולה עם נקודות, משורבבת מתחת למעיל הצמר האפור. פנייך כבושות בקרקע, אולי נרדמת והחלקת מן הספסל.
אין שום ספסל. לא הבנתי מאיפה החלקת, אבל ריח הזיעה ניתק ממני והאנשים שם חגו במהירות, הפכו אותך. גון עור פנייך שעוותי ועמום, כמו של בובה, פנייך שמוטים, כמו תמיד, באי שביעות רצון, האשמה כבושה שמשהו בה קפא וכבר אינה פונה אליי אלא אל כל העולם הנעזב, כל העולם שנותר מול המראֶה שאין מי שמתאווה לחזות בו. אדוני, האיש הדק בחליפה האפורה טלטל אותי. אדוני, זה לא יכול להימשך ככה. עוד תגיע משטרה. אדוני, אתה חייב לקחת אותה מפה. אתה בוודאי מודע למצב, הם יעצרו אותנו. אתה חייב לעוף מכאן יחד עם הגופה. הנה, נעטוף אותה בשמיכות. נעזור לך למצוא נהג, אנחנו מכירים מישהו שיסדר הכול צ'יק צ'ק ותיסעו מפה בשקט. מישהו הביא את הארגזים שסחבתי, ואז צמר לבן שמנוני גולגל סביבך. התיישבתי על הרצפה.

זה בחור שאפשר לסמוך עליו, הוא טפח על כתפיו של מישהו שבדיוק נכנס. נמוך ומוצק, הוא נעמד מולי. רציתי להתקפל והוא תפס אותי, החזיק וייצב, מתבונן ישר אל עיניי: אדוני, אין זמן, השמש מתחילה לשקוע ותכף העוצר. אנחנו נעביר אותה לאוטו ואתה תיקח את המזוודות שלך ואת הארגזים עם הספרים. טומלהאל, זה הכפר שלך? אני אביא אתכם לשם אם תעשה מה שאני אומר לך ותשתוק. אף מילה! אף מילה אני לא רוצה לשמוע. בית חולים? מה אתה מקשקש בית חולים. מה הם יעשו לה בבית חולים? ראית פעם מישהו שקם לתחייה? אני זוכר, שמעתי על זה, ציפורים עשויות בוץ שפרשו כנפיים ונסקו, שלדי דגים שהעלו בשר וזנבותיהם חובטים בקרקעית הים. לא! הוא ממשיך. הם יחברו אותה לחשמל, פיף-פף, הגוף שלה יסתחרר, ריח של בשר חרוך יעלה באוויר וחשבון הבנק שלך, יש לך בכלל אחד כזה או שהכול מהיד לכיס? עזוב. כבר עבר יותר מדי זמן. הוא ניגש, מפשיל את השמיכה, מצמיד אצבע לפרקי ידייך ומרים את העפעף. הא! הוא פולט. היא כבר לא תחזור.

אני מכסה את ראשי בכפות ידיי, מהדק אותן חזק על האוזניים, ככה אני לא צריך לשמוע את קולות המרמור של המכונית הנחבטת בשקעי הכביש ההררי, את הקולות שעולים מגופך הרוחש עם המהמורות. גם אני מיטלטל. אני מפעיל עוד כוח. צליל דק וקצוב עולה באוזניי כמו תחילתה של נעימה שנותרה בתו הראשון, כמו תשדורת לא מפוענחת. אני נוטה אל הצליל, כמו חוט הוא נטווה למֶשֶׁך. אין מחשבה, אין ידיעה. רק קול דק שנמתח מאוזניי אל החשכה שבחוץ ואל צללי ההרים. זה הכול, אני אומר ביני לביני. זה הכול.

חבוב, לאיזה כיוון לנסוע, לכאן או לשם? הגוף שלי נוטה קדימה כשהמכונית נעצרת, הצליל החדגוני מתחלף בקול המשיכה במעצור היד. מה הוא אומר. הגענו לכפר שלך, לא? זה הכפר שלך. עכשיו תגיד לי איך מגיעים לבית ונגמור עם זה. אני מתבונן דרך השמשה הקדמית, יש שם כביש צר שמסתיים בצומת טי, הרים גוהרים מעליו והלובן שעל פסגותיהם שולח אלומת אור קלוש שמאירה את צדודית הנהג. נצנוץ חיוור מדגיש קצות עצם אף גבנונית ואת זקנו, קצוץ וחד. חריצי המצח נחרשים בסבך השיער המתקרזל של גבותיו, הוא מחכה. דרך החלון אני מבחין בתמרור העצור הנוטה על צדו, מכוסה במעטה קרח. משמאל העיקול ואחריו הדרך המובילה אל כיכר השוק והמסגד, הבתים שגגותיהם משוננים. זה הכפר. כולם בפנים שקועים בשנת הלילה, נטולי דאגה, רחוקים מהכרה. הם לא יודעים. לא יודעים כלום, ואם לא תהיה טיפש ותיכנע, גם לא ידעו. אתה לא תגיד מילה. אתה תחזיק את עצמך חזק, לא תפלוט שום דבר. לא תתפתה להתוודות בפני איזה אידיוט שיגיד לך לא יכול להיות, אתה מדמיין, אתה סתם רדוף רגשות אשם. רגע אחד של חולשה והלך עליך, הסכר ייפרץ כמו נהר הג'הלום שעלה על גדותיו ב-2014. היינו אז בעיר, ישבנו מול הטלוויזיה, עוד היה חשמל, וראינו את המומחים מזהירים מפני עליית מפלס המים ואת הפועלים עורמים שקים של בוץ ואבנים על הגדות, כאילו שהיו יכולים להועיל במשהו. אתה חייב לבלום את הדחף להסגיר את עצמך, להדוף בכל הכוח. שאף אחד לא ידע שאתה הרגת אותה. אני הרגתי אותך. אני האיש שהרג אותך, נסרינה. אני עוצם עיניים. העפעפיים מתקשחים זה על זה, השפתיים מתקשחות זו על זו. אני סכור, אני חתום. חבוב, מה קורה לך? כפותיו העבות מונחות על כתפיי, הוא פתח את הדלת ורכן מעליי. משב רוח קפוא צולף בעור היבש. אני פוקח עיניים. הנה הכפר. רוחות אחר הצהריים והערב השתתקו מזמן. ההרים מתגבהים כעדים שותקים בחושך. קח כאן ימינה עד הסוף ואז שמאלה, המילים נזרקות ממני, הבית השלישי מימין. הנה שוב מעצור היד, המכונית לוחכת את דרך העפר עד שנעצרת. הבית מזדקר מול ההרים הריקים. אני אהיה לבד איתך. המפתחות משתקשקים מן הכיס שלי ועוברים ידיים. הוא עושה את מה שצריך, את מה שאני מסב את מבטי ממנו. הוא יוצא מן המכונית וחוזר ונכנס, יוצא ונכנס, הדלת נטרקת. אני מדפדף ערימת שטרות שהוצאתי מהכיס, הבעת סיפוק עולה על סנטרו וזקנו המתעקלים בשביעות רצון. קול המנוע עולה ומתגבר ואז נחלש ונעלם.

אני מגיף את הווילונות. דלתו של החדר הצדדי, שבו הונחת, סגורה. אני צריך לחכות לבוקר, שתחזור התקשורת, להודיע לילדים שיתארגנו מהר על טיסה ויבואו. לקרוא לנשים שתבואנה לרחוץ אותך. אל-פאתִחה, אני צריך לומר עלייך עכשיו את אל-פאתחה. קנה הנשימה שלי מתכווץ כשאני מנסה להגות את ההברות הראשונות, מתכנס פנימה בסירוב. אין לך בושה, קולה של אמי נישא באוזניי, גופת אבי מונחת על המזרן בבית הישן. אני ילד בן אחת-עשרה. אין לך בושה. גברי הכפר סביבי, מצפים לשמוע את הפסוקים מפי היתום הטרי בקולו הזך, הרצוץ, של הילד, להניח עליו כפות ידיים חומלות. סירבתי. כתפיי נעו בתנועות חדות מצד לצד ופי התהדק. בוא תשתה משהו, כוס משקה מתובלן ומתוק נדחפה אל ידי, לגמתי ממנה בצייתנות, לשוני אדישה לטעמים ולרתיחה. אל תדאגי, הם אמרו לאמי. הוא יגדל, הוא יבין, הקול שלו ישתנה, עלייך הוא כבר יאמר את אל-פאתחה. הקול שלי נותר כשהיה, דק ושבור, ומשהו בי שוב קם ומסרב. אף אחד לא שומע, אתה יודע את זה. אף אחד לא ישמע. אף אחד לא יֵדע שום דבר.
המזרן בחלל המרכזי עוד מוכתם מהאירוע לפני חודשיים. שני בחורים בבגדים מטונפים. אחד בעט בדלת הכניסה והשני נגרר, שעון על כתפיו, פניו מרוחים בבוץ ובדם קרוש למחצה. בעל הבית! מבטו עבר ממך אליי. הוא הבין שאנחנו לבד, אמד את גופי, כחוש ומובס, הניח את הבחור השני על המזרן והתרומם בפישוק אדנותי. בתנועת אגן מעכסת משך מטה את מכנסיו וחשף את האקדח הטמון תחת מותניו. את! הוא סינן בקול חד ובגוף שני של קרבת יתר, זה שפונים באמצעותו למשרתים או בין נאהבים, לכי תביאי מגבות ומים חמים, ואתה – לך תביא לנו משהו לאכול. לא אורז ועדשים, בשר!
אחי, אין לנו בשר, הקול שלי קטן ומתחנן. אנחנו עניים.

שום סימן מזהה לא היה על הבגדים שלהם. אלה לא היו מדים של חיילים או של שוטרים. חיתוך הדיבור שלו הסגיר מבטא זר. הם לא מהעמק, לא מקומיים. כנראה מהגרי עבודה שמצאו את עצמם בלי כלום עם שינוי הסטטוס של המדינה, העוצר, שביתות המסחר. איך אתם יכולים להיות עניים עם בית כזה, ועם האדמות, המילים נורות כלפיי ביובש, אתה חושב שאני לא יודע על האדמות? הפנים שלו לא מוכרות לי. ככל שיכולתי לזכור, הוא לא היה אחד מהפועלים ששילחתי לכל הרוחות מהשדות ומהמטעים כשהעבודה שותקה, נועל את עצמי בפני מבטיהם הנואשים. הממשלה אמרה שזה עניין של ימים, אבל חודשים עברו מימי השמש שבהם רכנה התבואה המלאה מתחת לעננים הקלים של שלהי הקיץ ועד הימים שבהם נשמטה, מדולדלת, אל הקרקע. הימים הצטרפו לשבועות. כמה כעסת עליי אז, נסרינה. מי יכול לחיות מהמשכורת העלובה שאתה מביא מהעיתון, אבל זה לא היה הזמן להחזיק את הפועלים ובטח שלא להחכיר את האדמות. האיפול התקשורתי קטע את הקשר עם הקניינים. תריסי הברזל נגללו מעל החנויות בערים. הזמן נעצר גם כשהעונות חלפו כמו עמודי החשמל בצדי הדרכים, שהושחתו וכבליהם נקרעו, והאיפול התקשורתי הכניס אותנו להוויה הנאטמת של בעל חיים השוקע בתרדמה כפויה. התפוחים ישרדו על העץ שישה חודשים כמו כלום, אמרתי בביטול. אנחנו נעבור את זה. הממשלה הבטיחה שתרכוש מאיתנו את היבול. מה יכולת לעשות, שתקת, ואז פנה הקיץ. עננים שחורים נשאו עימם מטחי גשם לוהט ודביק, התבואה תססה והרקיבה, נעלמה אל הקרקע הבוצית. כעבור זמן-מה החלו הרוחות הקרות והיבשות לנשוב, החשכה צנחה מוקדם מיום ליום וקרח התעבה בחוץ מדי לילה, מתווה באצבעות צפודות כוויות כהות על פירות התפוח שנשרו בזה אחר זה, חלולים וחומים. ריח סמיך עלה משבילי הכפרים.
הפועלים סירבו לשוב לבתיהם. הם התבצרו במטעים, פרשו יריעות להסוואה. מישהו אמר שהם חברו לקבוצות הבדלנים ביערות ושיש להם נשק. במערכת הסתובבו שמועות על ירי מן המארב שהרג בעל מטעים שניסה להציל משהו משאריות הסחורה. אחרי הירייה הראשונה שניפצה את חלון המשאית לעשרות שברים שהתפזרו כמו רסיסי טל על לחייו, הוא עוד חשב שיוכל להימלט. לחץ בכל הכוח על הדוושות, חישב איך יכפה על הרכב תמרונים בלתי צפויים, אבל הצלף שהמתין בדיוק לרגע הזה סחט שוב את ההדק. הוא איבד שליטה והתהפך, ועשרות ארגזים שעליהם הודפסו פירות אדומים, הרים לבנים והכתובת "טרי מקשמיר" התגלגלו אל התעלות שבצדי הכביש. הגופה נמצאה אחרי ימים ונקברה בחשאי, ואף אחד לא העז עוד להיכנס לשדות או למטעי התפוח. מה יכולתי עוד לעשות, נסרינה. סימנתי לך לציית.

סחטת שוב ושוב את המגבת אל קערת המים, כתמים באדום חלוד נזרקו בה והתפזרו בגלים מתונים כששבת לנקות את גופו של האיש הזר. הוא התנשם ונאנק, אנחותיו נבלעות בקול הטרטור המונוטוני של הגנרטור שהזין את נורת החשמל, וצללים התארכו והתקצרו על לחייו השקועות. השני עקב אחרייך מעמידתו המפושקת. על המותן שלו הסתמנה צלקת רוחבית ארוכה, וקצות התחתונים השתפלו מתחת לעצם הכסל הבולטת, שבקעה שכבת עור חרוך ויבש. הוא היה רעב. הוא ידע בדיוק כמוני שהחנויות נפתחות רק לשעה מוקדם בבוקר, ומי שהעז להשאיר את העסק פתוח כרגיל מצא את עצמו למחרת מול שרידים מעשנים ומפויחים, חובות שלא יכוסו וקריאות שבר מאשימות של השכנים. הוא ידע בדיוק כמוני שהבדלנים היו מוציאים פעם בשבוע הודעה על השעות שבהן מותר לצאת, להצטייד במצרכים או לנסוע, ושהעוצר הכללי היה יורד מדי ערב על העמק כמו שמיכה דחוסה ודוקרנית. פה ושם שכתבתי ידיעות על פגיעות באנשים שיצאו החוצה למרות הכול, על הפגנות שבהן הוצתו דגלי הפדרציה וצילומים של ראש הממשלה ושר הפנים. התפקיד שלי היה לעדן אותן כך שלא יעוררו יותר מדי תסיסה, להנמיך את גובה הלהבות. ביצעתי הכול בשתיקה, אך בכל אחר צהריים, כשהייתי יוצא מן המערכת, הייתי בודק אם יש ברחוב איזה אופנוע ועליו בחור או שניים לא מוכרים, קסדות משוכות על פניהם, ממתינים לי בסבלנות עם נשק דרוך ומשתיקי קול.
אני יודע הכול, הוא אמר.

מה? מה אמרת? אני יודע הכול, הוא חזר בשקט על דבריו. אני מכיר את סיפור חייך טוב ממך. האדמות, המטעים, הנסיעות, ההיעלמויות שלך. אתה לא עני ומסכן כמו שאתה עושה את עצמך. אתה רוצה שאפרט בפני הגברת שלך מה בדיוק עשית כשהיא התחננה שתישאר, שלא תצא שוב בתואנה שנקראת לסניף של מערכת העיתון בדלהי, או שיש לך אינטרס להרוויח שתיקה ותביא לנו כבר משהו לאכול? רעב תאוותני התנוצץ בעיניו והצטרף לאופן שבו פלט את המילים, צלול וממוקד. פי יבש. גם עכשיו, כשאני רכון על המזרן, דקה מצטרפת לדקה וכמעט יום עבר מאז שאכלתי לאחרונה, איני רעב. ממילא אינני מרגיש בטעמים. ימיי בכפר נערמו זה על גבי זה בגוניהם העמומים של תבשילים קהים.

העדפתי שלא להתבונן בך, רכונה על גבר זר, עושה עצמך כאילו לא שמעת, מחַשבת תחת מסווה פנייך היגעים מה הסתרתי ממך. הוא תפס אותי לא מוכן. חמקתי לחדר השני לבדוק מה נשאר במכלי הפלסטיק אוצרי החום שנותרו על הדרגש ליד הכיריים. אורז ועדשים. חטפתי שעוונית ושתי צלחות, הוצאתי את המכלים, פרשתי והנחתי הכול לפניהם. הוא רכן, רחרח ככלב ערני את האוויר הצונן. מה אמרתי לך לא להביא? אין לנו בשר, המילים שלי נחפזות. אנחנו לא מחזיקים בשר בבית. לא באפלו וגם לא עזים. מאז המקרה בדאדרי, ההוא שנרצח אחרי שאמרו עליו שיש לו בקר במקרר, אנחנו לא רוצים להסתבך.
מה אתה מקשקש? אתה חושב שכולם לא יודעים שיש לכם בשר? שמישהו מדמיין שאתם אוכלים כל היום רק עשב, כמו פרות? הוא גהר עלייך והצמיד בבת אחת את אצבעותיו הקצרות לצווארך. גופך, עייף וכבד, התכווץ ונדרך. פניו התרחבו בשביעות רצון. ידו השנייה אחזה בעור הרך, המפָּלי, שתחת סנטרך, והרימה בתנועה איטית את ראשך. זה פשוט מאוד, הוא קירב את ראשו לשלך, דיבר כאילו אלייך: בשר תמורת בשר.
את העסקאות האלה הכרתי היטב. זה מה שהייתי נותן: רשימת שמות של פעילים שבתוך זמן לא רב אחרי שהייתי חוזר, בידי קופסת ממתקים מן העיר הגדולה, היו הופכים לפיסות חומר אורגני רצוץ, חסר היסטוריה ופנים. מעולם לא שאלתי שאלות, גם לא הייתי צריך. הידיעות היו מגיעות אל העיתון: חדשות מתפרצות, תקריות ירי, הודעות על נעדרים, ואני הייתי משכתב ומוחק, מוחק ומשכתב.

אני אביא לך עוף, הקול שלי בקע מבוהל. אני אביא לך תרנגול מהחצר.

לפני כמה שנים הקמתי להם חדר מוגן בחצר. את בזת לתחביב המפוקפק, אבל מדי פעם, כשהשהות בכפר התארכה, הקריאות לדלהי התעכבו ולא יכולתי לשאת עוד את היומיום, הייתי מחכה שהשמש תתחיל לרדת ומביא אותם למגרש בשיפולי הכפר. לא רחוק ממעבר ההרים אבל נידח מספיק בשביל המשטרה ופעילי זכויות בעלי החיים, שמעולם לא הטריחו את עצמם למקום. הייתי מטיל אותם אל הזירה. הצבעים הרכים של שעות הדמדומים השתנו באחת למשיחות עזות של תנועה נחבטת, מסתכסכת. בבת אחת היו מכווצים את זנבם, פורשים את כנפיהם הקצרות ומטים אותן לאחור, זוקרים את הצוואר, מנפחים את הכרבולת, קופצים מעלה. פני ציפור סמוקים באדום כהה הסתערו אלה על אלה במה שנדמה לכעס אטום, חסר הבחנה. אבל עבורי לא היה זה כעס אלא טוטאליות. זה היה המקום שאין בלתו: התייצבות מול אמת מוחלטת של חיים או מוות בעיניים ממוסמרות ותודעה ריקה, משוחררת. זוהי החירות, זוהי ההתעלות; נקיוֹת מתפילות או קריאה של פסוקים ששוננו בצייתנות ודוקלמו ביראה ופחד.
היו לי כמה זולים יחסית, שחורים ולבנים, ואחד עצבני במיוחד עם צוואר כתום, זנב שחור ורגליים מכוסות בעור אפור ומיובל. עם כניסתו לזירה היה צווארו מזדקר וגואה כמה סנטימטרים טובים מעל לצווארי האחרים. שמרתי אותו להזדמנויות מיוחדות. כשהייתי מביא אותו, רחש היה עובר בין הגברים. הם היו מכבים את הסיגריות ותוקעים את הבדלים בחול, מלווים אותנו במבטם.

תביא את הצבעוני, הוא התנער ממך ברגע, ידיו נשמטו ושבו אל מותניו. תביא, נראה אותו.

שובל עשן הסתלסל ועלה מן המדורה שהקפתי באבנים ומילאתי מדי ערב בפיסות עץ בחדר המוגן בחצר, מקפיד על פתח שיאפשר כניסת חמצן. הוא כבר ישן. גופו היה אסוף ברכות כששלחתי שתי ידיים פתאומיות ותפסתי בו. הוא פרפר בין ידיי. כשנכנסתי חזרה הביתה כבר היה נזעם. משהו ניצת בעיני האיש: בנימה עניינית סימן לי להעביר אותו לידיו. הן היו בוטחות ורגועות כשעטף אותו, הקיף וחימם אותו בזרועותיו, כיסה באצבעות עבות את עיניו. התרנגול שקע, התרכך, עיניו נעצמו וגופו התרפה ולא נע גם לאחר שהוא הסיר ממנו את ידיו.

עכשיו תשחט אותו.

הוא ירגיש את זה בא. זיעה קרה הציפה את גווי, טיפות בצבצו על מצחי. כבר יכולתי לראות את בליל הנוצות הנחבטות, הכנפיים הצולפות, התַבהלה החייתית הנחושה, הממוסמרת. יש לו כוח. הוא יודע לתקוף. יכולתי לחוש את מקורו וכפותיו עטים על ידיי, קורעים את העור, מתרוממים אל עבר ראשי, מכוונים אל העיניים. אני חייב סכין. סכין רצינית. מאיפה אני אביא סכין, אין לנו כלום בבית. את היית קולפת וחותכת את הירקות בסכין ישנה וזולה, להב פלסטיק אכול, שיניים קהות. צריך משהו חד, מתכתי ובוהק, לחדור בבת אחת דרך עורקי התרדמה וקנה הנשימה, ואז הדם שיזרום, כאן על השטיחים החדשים, על המזרן בפינת ההסבה. מישהו יצטרך לעזור לי להחזיק אותו. גל חומצי גאה ממעיי, התפשט אל הגרון והלוע. עווית הטיחה את גבי כלפי מטה. ריח אופייני התפשט בחדר.

אני מניע את הלשון לאורך החך, בודק אם נותרו שאריות מהטעם ההוא. אני מזכיר לעצמי: אני כאן לבד בחלל המרכזי. לבד, אם לא אחשוב עלייך מוטלת על המיטה בחדר הצדדי מאחורי הדלת הסגורה. עוד לא, עוד לא עלה השחר. אני עוד משחזר את הלילה ההוא, הלילה שלאחריו אמרתי לך, נהיה כאן מסוכן מדי. בואי נחזור לדירה הקטנה שהשארנו בעיר. זו היתה דירה קטנה די קרובה למערכת, רחוקה – אך לא רחוקה מדי – ממה שהייתי צריך לדעת ולהסתיר. אבל אז, בלילה ההוא, אחרי שפרץ בצחוק ושילח אותי הצדה, התקרב הגבר אל התרנגול הרפוי ושלח כלפיו את ידיו קצרות האצבעות. בתוך שברירי שנייה, עוד לפני שהספיקה תודעתו של העוף להקיץ, בַּזמן החטוף לפני שגוף החיה נדרך והתקומם, עלה מצווארו קול פקיעה נחרץ, חד-משמעי. האיש שמט את העוף אל השטיח. הצוואר הארוך החל להיטלטל מצד לצד, הרגליים פרכסו באצבעות צרדות, פשוקות. שקט קפוא השתרר בחלל. האיש התיישב נינוח, רווי. התאבנתי, לטשתי עיניים אל הגוף השחוט שנע באופן בלתי רצוני במשך כמה דקות עד שחדל.

אתה רואה, סיפוק התפשט על פני האיש, אפשר לעשות הכול נקי.
באמת נקי, המילים צפו נגד רצוני, חוצות את האילמות הערפילית של תודעתי כמו ירח הנע באיטיות לעצור את אור השמש.
זה מה שקורה למי שדוחף את הראש היפה שלו לעסקים לא לו, ילד, הוא פסק. עכשיו, קח אותו.

ומה עכשיו, למרוט נוצות, לקלף בצל, לשפות סיר על הכיריים? עמדתי מול גוויית הנכס המרהיב שבאחת נעשה לשמוט ומובס. בזווית עיניי ראיתי אותך, עדיין כורעת בצד הגבר הפצוע, לידך קערת מים חלודים, מגבת מוכתמת. סבון. היית שקטה בצורה בלתי אופיינית, שקטה כאילו מה שהתרחש לא נגע בך וקיר אטום קם בינך ובין החדר. התבוננת בי כאילו הייתי זר, כאילו ראית אותי לראשונה, ילד לא מוכר שנתפס בקלקלתו, נער כחוש שזקן בטרם פיצח את העולם, שרטט מפות של תבונה אנושית, סיגל דרכי התנהלות בתוכן. חשבתי שהיטבתי להתנהל. המשכורת מהעיתון לא הספיקה, כמה כבר משלמים למשכתב, ואני התפתיתי לעסוק גם בידיעות שזרמו דרך ערוצים בלתי רשמיים. עטתי על מה שהזדמן. הם הציעו עסקה שקטה, משתלמת. לא תצטרך ללכלך ידיים, אמרו. רק להעביר שמות, מקומות מפגש, למחוק פרטים שיכולים להביא לאי-נעימות ולתסיסה, פה ושם לצאת לעיר הגדולה, למסור מידע פנימי במטה הכללי. אולי ברגעים הללו התחוורו לָך חלקים ממה שהסתרתי. ואולי לא את היית זו שראית אותי לראשונה אז, אלא אני הוא שראיתי אותך ברגע שבו לראשונה היית שוות נפש כלפיי, מנותקת ממני כחבל הטבור הדומם של עובר שנולד ללא נשימה.
נסרינה, אני אומר לך עכשיו, חבל הטבור ההוא שפעימותיו פסקו, שיָבַש כשרוך, עודו קושר אותך אליי.

בוא, נלך! האיש טפח על כתפי הפצוע שהתחיל לזוז ולהתארגן, התיישב והיטיב את החולצה, העביר את ידיו על ראשו לסדר את השיער. ההפתעה נרשמה על פניי בטיפשות נמהרת, גלויה. מה קרה, משהו לא נראה לך? הגברת שלך לא ניקתה אותו מספיק? הוא לא נקי עכשיו? אל תדאג ואל תיראה מופתע כל כך. גם בפעם הבאה שניפגש, הכול יהיה ככה בדיוק. נקי-נקי.

כמה ממושך החושך. שמיכה כהה מאחידה את השמים מבחוץ, עוטפת את הכפר, זרועותיה הצוננות מקיפות את הבית, מחלחלות אל החדרים, מדגישות את השנִיוֹת הנוקשות מדוּד-מדוּד בשעון שעל ידי. הן נשמעות היטב בדממת התרדמה של הכפר, בהדים הקלושים שעולים בחדרי הבית. פעימה ועוד פעימה, ובינן נקצב שקט. כמו שאיפה ונשיפה והרגע הזה שביניהן. היכן אני ברגע הזה, במקום שבו אין דבר. זהו המקום שאליו הייתי רוצה להישאב. להישאב ולא לדעת, לא לפעול, לא להידרש להודיע, להתייצב מול התדהמה של הילדים, המהומה הנסערת שתעבור בין המשפחות, המכרים, אנשי הכפר, מילות הנימוסין השגורות של עובדי העיתון. שניות ייעשו לדקות, יצטרפו לשעות. כמה זמן עבר מאז שהגעתי, כמה זמן עוד נותר עד שקרני אור ראשונות יתחילו לסמן את המהלך שהייתי רוצה לבלום. אלה הרגעים האחרונים שלנו, נסרינה. את כאן ואת אינך. שורות הקינה של אגא שהיד עלי, "בחלומי אני הנוסע היחיד בטיסה 423 לשרינגר", עולות בתודעתי כמו הבל הנפלט מפה מתנשם בחלל קפוא. הנשימות שלי מהירות ושטוחות. הנשיפות לא ארוכות דיין. מתחתיי לא משתרעים שדות עננים, גם לא יבָּשות, ערוצי נהרות בוהקים, ערים בנויות שאורותיהן נמתחים לפסים של שתי וערב, ערים חרבות שאוכלו במרוצת הזמן ואין לשער שהתקיימו פעם. אני צף יחידי בחלל ריק ודוֹמם, בגוף שפעימותיו קצובות. פעם הייתי משאיר אותך בבית וטס, שרינגר-דלהי-שרינגר, אבל אני חייב לך עכשיו, נסרינה. חייב את המילים שאומר, חייב להכיר במהלך שהובלתי, להתייצב מול הדבר עצמו, להתייצב מולך: נטול הגנה, ללא תירוצים חבוטים, אילוצי השעה, פרנסה, פיתולי חיים. זה נגמר. עכשיו תעשה את זה, עכשיו תקום. אני קם. תפתח את הדלת, אני לוחץ על ידית הדלת בחדר הצדדי. גליל גדול ועטוף שרוע על המיטה. שמיכות בלבן עכור, שני פסים כחולים ונחשול אותיות, בית ההארחה הממשלתי.

קיבלתי את המתנה הזו מהעיתון לקראת סוף היום. הייתי עסוק, פניי התקרבו אל מסך המחשב לסרוק ולחלץ בקדחתנות את מה שהורגלתי­ לאתר בחומרים שזרמו ללא הרף אל המערכת. ראש הדסק הגיח מאחוריי וטפח על גבי. כשהסתובבתי הבחנתי בתמהיל של טרדה ורשמיות בהבעתו, כמי שמבקש לסגור איזו עסקה בהולה. הכול בסדר, שאלתי. כן, כן, מיהר לענות, דרוך ומוכן. זה רק הלחץ הזה של הורדת הגיליון. הוא נראה נחוש, דיבר בהטעמה מזורזת. תראה, עבדת קשה כל כך בזמן האחרון, חשבנו שאולי ניתן לך איזו הפוגה, משהו קליל, קצת שונה. בעוד יומיים יש השקה של ספר – אה, שום דבר רציני, ספר שירה, חשבתי שאתה אוהב שירה, לא? זה לא משורר רציני, אבל אדם שיש לו כסף, הרבה כסף, והוא מממן הכול. אתה יודע איך הדברים האלה עובדים, ידיעה בעיתון שווה לו הרבה. בוא תיסע מחר על הבוקר, לא תצטרך לכתוב הרבה, מאה חמישים מילה וצילום. תקבל יומיים בבית ההארחה, קח את האישה. תנוחו קצת. הנה השובר. הכול משולם מראש. מה רע?

מעולם לא הייתי מאלה שנשלחו מטעם העיתון, קיבלו החזרי הוצאות, בונוסים, מתנות. נכנסתי הביתה נלהב. אולי אצליח להפתיע אותך, להמס את המבט הזר שצמח על פנייך בלילה ההוא. ניסע מחר בבוקר, אמרתי לך. נלך קצת לטייל, אולי נבקר כמה אנשים, בואי תארזי מזוודה ליומיים. עכשיו המזוודה מוטלת בחדר, פתוחה למחצה, בגדייך משתרבבים ממנה, הבגדים שלא הספקת ללבוש. בגדים חגיגיים להשקה, בגדי יומיום לנסיעות, אמרת השיפון המנוקדת עוד מכסה את ראשך, את עור פנייך שהבזיק אליי בגון השעווה כשהוּבלתי לראות אותך מוטלת ליד הכניסה.

אני רוצה לראות אותך עכשיו, נסרינה. לא בחטף. רוצה לראות אותך כמו שאת. להביט עין בעין במבט המוות. האור שחודר מחדר ההסבה אינו מספיק. אני אאיר את החדר. הנורה מהבהבת כשאני לוחץ על המתג, משמיעה קול צרימה צרוד, מאיימת להישרף ולגזול ממני את הרגע שאליו הובלתי את עצמי בכוח, להפקיע ממני את המראֶה. אחרי כמה רגעים היא מתייצבת, הצרימה פוסקת, יש חשמל. אני מתיישב לידך בחדר המואר, ראשך פונה אל הקיר. אני נוגע בו תחילה בהיסוס, בראש שאני מכיר שנים רבות כל כך. המגע שגוּר, כל שקע וקימור בגולגולת שלך מוכרים לי לפרטיהם. הנה אני מחליק על ראשך, מתפתה לנעימות של המגע, של שערך הדקיק והרך, יורד לעצם המצח, מפשיל את האִמרה המנוקדת. הנה זה אפשרי. תראה, זה אפשרי. זה כמעט רגיל. לרגע ניצתת בי תקווה קלה, מנקרת, שעוד רגע ותפני אליי. דבר אליה. תן לה תחושה שהיא כאן, שאתה איתה, שלא תיתן לה ללכת. נתתי לך ללכת. ידיי עוברות על מצחך, יורדות אל גבותייך, מרפרפות מעל עינייך, ממשיכות אל הלחי ואל השפתיים. הן נוקשות, קפוצות בחוזקה בכוח שחטף וסגר אותך. בואי אליי, נסרינה, בואי. אולי אסובב אותך ואז תפני אליי ואני אשב ואביט בך. יד אחת על הראש, השנייה נשלחת לעבר המותניים, כובד שלא שיערתי. אני מפעיל יותר כוח. אמרת הבגד נשמטת לגמרי כשגופך מתגלגל על המיטה כלפיי, מגלה את צווארך. באור הברור אני רואה פסים אדומים נפוחים לרוחב הצוואר, לידם שריטות וחלקי עור פגוע. סימנים, אולי של חבל.

בחלומי אני הנוסע היחיד בטיסה 423 לשרינגר. תתעורר כבר, תתעורר. בוא צרף את החתיכות לנתיב שנסלל, חשאי, תחת עיניך הפקוחות. המשימה הפתאומית שאליה נשלחת, הסירוב לקרוא לעזרה ראשונה או לצאת לבית חולים, ההימנעות מהמשטרה, הנהג והמכונית שהיו שם, מוכנים להסיע מיד חזרה לכפר. הם שלחו אותנו כדי להחזיר אותי. הכול היה מתוכנן, נקי-נקי.

אבל למה הם עשו את זה לָך, הלוא ממני רצו להיפטר. איך אירע שהניחו לי. ואולי לא הניחו, אולי לא יניחו, למה להם להניח לי. הם אותתו לי דרכֵּך, הכאיבו לי ביודעין אבל לא יסתפקו בָּך. הם שלחו אותי הביתה להתייסר. לילה שלם יניחו לי להתייסר ואז יגיעו להשלים את המשימה. הם יבואו. לפני שהאור ימלא את היום, לפני שרשת התקשורת תחזור, לפני שאתקשר להודיע לילדים. לפני סידורי הלוויה. לפני שאספיק, לפני שאדרש, אתה לא תידרש. אני לא אדרש להתקשר לאף אחד. גם לא להסדיר כלום, אתה לא תסדיר. אני לא אסדיר. גם לא תסביר, לא תתאר את השתלשלות העניינים. לא תעמוד מול פנים מוכות זעזוע, לא תחזיק את עצמך שלא להישטף בכאב או באשָׁם. לא אחזיק. לא תספר, אתה לא תספר. כבר סיפרתי. לא להיבהל, אתה לא תיבהל, אני לא אבהל.

אני לא נבהל, אני לא מבוהל. נשימותיי מתייצבות, מתארכות, אני קם ויוצא מהחדר, עובר את חדר ההסבה ופותח את הדלת לרווחה. תהיה מוכן. אני מוכן. משב של קור יבש מסתנן מבחוץ, מנחית עליי פתיתי שלג קלים, מתמוססים כחמדה. במרחק, במורד ההרים, נעות כמה צלליות. לא נותר לי הרבה זמן להמתין.

מהדורה מקוונת | פברואר 2023
דימוי ראשי: Kosar, טכניקה מעורבת על בד קאדי (Khadi), גודל:  66 על 89 ס״מ, מתוך Nā́rī, ספנדיטה מאליכ.