שער אבּראהים: האהבה שהייתה לקלון

כפי שלא ידעה מה עובר עליו, כך גם הוא לא ידע מה עובר עליה.

הבילוי הלילי של אבּראהים היה מעולם אחר, עולם שחילץ אותו משאול תחתיות וגרם לו לרחף בעולמות שכלל לא היה מודע לקיומם. משהתוודע אליהם לראשונה חשב אותם לאסורים, אך לאחר שטעם מהם הבין שאסור לו שלא לטעום מהם.

בעודו מתנודד משכרותו הפר את שתיקתו וגילה לכולם את צפונות לבו. הוא בכה בחיקה של הכוס, צחק, רקד וגילה עובדות חדשות שנעלמו מעיניו המפוכחות במשך שנים. היה עליו להשתכר כדי שתתבהר עובדת מותו בעודו בחיים ללא משפחה, ללא עבודה וללא משקה.

בילוי לילי זה היה תחילתו של שינוי יסודי בחיי אבראהים ושרה. המשקה היה לו למפלט לאחר יום של עבודה בבניין ויום אחר של עבודה ברחובות או בכל עבודה מזדמנת ששימשה לו מקור הכנסה.

הוא שכח את תעודת ההסמכה שלו, שכח את אהבתו, שכח את בתו לנא ובנו פואד שעליו אמר סבו: "העולם הוא גלגל, מי היה מאמין שהבן של שרה יישא את השם פואד אל-עַמְקאווי. באלוהים, הפלא ופלא, לא ייאמן!"

אכן לא ייאמן שבן היהודייה נושא את שמו וכינויו של קשיש ערבי. מעניין מה היה אומר אילו ידע שאבראהים מכור לאלכוהול, אילו ידע שבנו קרֵב לטומאת השטן,[1] ובכל פעם שהשטן מעורר בו ספקות הוא מתחיל לצעוק ולהשתולל וממלא את הלילה אימה ואת שרה רעד שקט ואינסוף תוכחות.

שטן ספקות זה היה לוחש בלבו של הגבר השיכור ושואל אותו על עברה של שרה ועל אהבתה הישנה. הוא היה ממשיך ללחוש לו עד שהיה מגיע לבן דודתה אבנר. או אז היה אבראהים מתמלא חֵמה ואוסר עליה לבקר את משפחתה לבדה ולפגוש את מי שהיה "אהוב נעוריה" לטענתו ולטענת כף ידו, שהותירה את טביעות חמש אצבעותיה על לחיה.

שרה היתה מתפתלת מכאבים ושותקת. אצבעותיו וחשדותיו שברו את לבה, והיא קמלה בן לילה. היא היתה כמי שנפלה מהפח אל הפחת, שכן בשעה שסירבה לשתף פעולה עם אבנר נגד בעלה אבראהים ונגד תושבי כפר הפסיפס, הפך אבראהים את לילותיה לסיוט ולמלאי חרדה מפני הבאות. שנתה נדדה והיא לא עצמה עין לרגע, ולבסוף השאירה אותו לבדו עם הכוס ומצאה מקלט בחדר ילדיה.

החדר שימש לה מחסה, עד שבאחד הימים בהיותו שיכור התפרץ לתוכו, יורה ניצוצות לכל עבר. האימה מילאה את החדר, והצרחות, הבכי, היללות, האנחות והמכות הותירו את חותמם על הנפש ועל הגוף.

שתיקתה הרגה אותה. הלילה היה המפלצת של ימיה, ועם רדת החשיכה לא ראתה עוד דבר ולא הבינה מה בדיוק קורה לה. היא ידעה שעליה לעשות דבר-מה, שעליה לברוח עם ילדיה. אבל לאן? להוריה? האם יסכימו לפרנס את ילדיו של הערבי או שיחזירו אותם אליו, והיא תישאר לבדה שבורת לב? ואולי תברח לחיפה ותחפש שם עבודה? אבל לנא לומדת בבית הספר. האם תעביר אותה לבית ספר יהודי? האם ייקרעו לנא ופואד בין שתי זהויות ובין שתי דתות? בין זהות ערבית שהערבים מפקפקים במהימנותה, זהות יהודית שלא נקבע אם היא דת או לאום וחברה המייחסת לפרט זהויות שהיא קבעה ולא האל.

בבוקר היה אבראהים מתעורר מבולבל ונסער, משפשף בחרטה את עיניו המפוכחות, כורע ברך לרגליה, מחליף את בגדי חיית הפרא השיכורה בבגדי טלה שפל רוח ומשיב לה את זיכרונות אהבתם. האם הקיץ הקץ על אהבתם והיא היתה לזיכרון? זיכרונות האהבה יפים לעתים יותר מהאהבה עצמה. דמעות מבצבצות מעיני השניים, דמעה של בקשת מחילה מעיניו הירוקות ודמעה של כניעה מעיניה. האם תסלח לו? האם יש לה מפלט זולת הסליחה? לאחר שוויתרה בגללו על המשפחה ועל החֶברה שלה, האם תוותר עתה בגללו על שני ילדיה? הכול השתבש בחייה – זהותה, ישותה, לימודיה, חייה, מגוריה, משפחתה, אמונתה, השקפותיה… ומה עם האהבה? האהבה היא מצב רגשי רהבתן ויהיר שאינו רואה את אשר לפניו, אינו מביט לאחור ואינו מכיר את ההווה שלו. הוא מגביה ראשו בשמחה לאיד, מחבק את עצמו, אוטם את אוזניו ועושה בך כרצונו. האם אהבה מטורפת זו הסתלקה? הייתכן שהטירוף השוכן בתוכנו ילך לבלי שוב?

הסיפור חזר על עצמו, וחזרו על עצמם לילות השימורים המוטרפים. שרה לא נרדמה לרגע. מוחה קדח וגנח וגופה הזדעזע מהמכות שהפליא בה ומההאשמות שהטיח בה בנוגע לבתוליה. אותו שיכור מתנודד בא איתה חשבון על עבר שלא הכיר ולא נכח בו כלל. הוא חשד בקשריה עם אבנר ועם כל יהודי ובעל שם עברי שצץ בראשו מבלי לאפשר לה מוצא של כבוד. הוא גידף אותה והתעמר בה עד זוב דם, והיא התייסרה מכאבים, אך לא הזילה דמעה. הדמעות יבשו בעיניה הכחולות, ולא עלה בידה להסתיר את פניה החבולות אלא רק כאשר הסתתרה מעיני אנשים. אך כיצד יכולה היתה להסתתר מעיניהן של מארי וח'אולה, חברותיה בכפר הפסיפס הדומם? הן בכו יחד איתה, עזרו לה לגדל את לנא ופואד, עזרו לה ללמד אותם ערבית, לימדו אותה לדבר ולכתוב את האותיות הערביות הנצמדות זו לזו והעלו חיוך על פניה בימיה הקודרים.

שרה, מארי וח'אולה, לנא, אליאס וסאדק, האם מישהו מהם ידע מה צופנים להם הימים?

[1] נאמר בקוראן: "הוי המאמינים, היין ומשחקי המזל ובמות האלילים והחצים, טומאה הם ומעשה שטן, על כן רחקו מהם למען תעשו חיל" (פרק השולחן הערוך 5, 90).

מהדורה מקוונת | ספטמבר, 2018
פרק ראשון בעברית מתוך הרומן "על חופי נדודים ואוספי הסיפורים הקצרים שקאאק אל-אסיל (“ספריית כל שיא”, חיפה, 2007)
תרגמה מערבית: ברוריה הורוביץ
דימוי: יואב זיס, מתוך אוסף עבודות גיליון גרנטה 8: התכתבויות