שריון היד הציורית
מזה כמה ימים שאני רדוף על ידי תמונה אחת של ירון אתר, Armed. מן היד הציורית, הייצורית, אני נודד לתמונות אחרות, ומהן בחזרה אליה. האם היד חמושה? האם היא משוריינת? אני מוצא את עצמי מתחקה אחר טביעותיה בציורים אחרים, תוהה על מהלכו של הדקדוק הציורי שהפך את היד לכלי, לנשק או לשריון. והאם היד היא המשוריינת, או שמא היא משריינת משהו אחר — משמע, היא כבר שריון בעצמה? ובמה יכולה היד המציירת להשתריין, מלבד מעשה הציור עצמו, החג סביבה — כאן ובציורים אחרים — מעבה את חומריותו-שלו, בוחש את משיחותיו, מעורר את מרקמיו?
ידו של הצייר משתריינת בפעולתה-היא, וככל שעיניי משתהות על התמונה כך מחלחלים החיים מן היד אל הרקע, מן העצם המצויר (המצייר) אל עצם הציור; ואני תוהה, בשמץ בהלה, אם עוד יש חיים ביד הזאת. באופן לא לגמרי הולם, אני נזכר בסרט אימה שראיתי לפני שנים, ״ליל המסכות״ שמו (רוב זומבי, 2007; גרסה מחודשת (משוריינת?) לסרט של ג׳ון קרפנטר מ-1978): הסצנות הראשונות מתעכבות על ילדותו של הרוצח, ורגע אחד נחרת בזיכרוני — האב מטיח בילד מטר של קללות ועלבונות, וזה עוטה על פניו ספק מסיכה, ספק שריון, וסופג אותו בדממה. משהו בסצנה הזאת גרם לי לחוש שהחיים עקרו באותו רגע אל השריון; שהשריון הפך להיות אתר של פגיעות (ולימים, של פגיעה) — בעצם, המקום של הפצע. אני חוזר אל הציור של ירון, המעתיק את האובייקט אל הפעולה הנמשכת ממנו ומחליפה אותו, אל הציור המשריין את היד המציירת (המצוירת), חובש אותה במערבולותיה-היא. הציור (כשם פעולה) הוא משל על היד – היד המציירת והמצויירת, היד שבחזית הציור הזה (כשם עצם) ו״מאחוריו״. אבל כמו בסרט ההוא, אני מרגיש שהמשל יונק מן הנמשך, שהציור מץ את לשד-התמצית של היד המציירת – גונב את דמה כדי להזרים אותו במסילותיו המאיצות.
טבעו של משל לשריין את מושאו – לכסות ולהגן עליו, לעתים עד כדי הצפנה ממש; אבל השריון הזה עשוי עצבים ורקמות, המשל הזה חי. איך נוהגים במשלים חיים? ולטר בנימין, דיבר עליהם בכמה מקומות, ואמר שיותר מכפי שהם ״מתפענחים״ הם נפתחים כמו פרחים. אבל כמה זמן אפשר לשרוד בין הפרחים האלה? אני חוזר אל היד, ומתקשה שלא לראות את האלימות שמפעילה היד המציירת על היד המצוירת – את האלימות שמפעילים הציורים על המושאים שהם משריינים (ככלות הכל, הרוצח בסרט הערה חיים אל מסיכותיהם המתות של קרבנותיו, צייר להם שריונות פגיעים ומפעפעים; אך לשם כך הוא נזקק לדמם).
האם כמו גיבור הסרט, גם הציורים האלה ממעטים את החיים כדי להחיות את המוות – מאלחשים את הידיים כדי לעצבב את שריונותיהן המצטיירים?
הרוצח בסרט מוסיף, בעצם, להתקין שריונות לבני אדם; אלא שהוא מזמין אותם ללכת בדרכו – לא לעטות שריון על גוף או מסיכה על פנים, כי אם להיעשות לשריון, לעקור כליל אל תחומו של המוות, להתלבש במותם-שלהם ולהיקוות אל החיים הרוחשים בו: המּוחשּות הניתנת-למישוש של המרקמים, המרבד הכמעט יָמי של שכבות הצבע מגרה אותי להושיט יד, לנסות לגעת. מה עוד אפשר לעשות נוכח שריונות כואבים, משלים שלהם חיי פרחים? אבל אני לא בטוח שמותר לי. נדמה לי שהציורים מבקשים משהו אחר. או מהו הדבר הזה שמתעבה סביב פניי, נוצק בתבניתם, מנחש בדגדוג נעים את רגע מותי ומשלח באפי את ריחם של צבעי השמן? האם אני מוכן? האם באה עת? אני נזכר בדברים של פרויד על החיים המעדנים בכל תו של חוויה את דיוקנו המתעשר והולך של מותם – הציור שכל פלטת הצבעים של הניסיון מוקדשת להשלמתו, כי אדם רוצה למות בצלמו, על פי דרכו. ואולי הדרך מסתמנת כשהציור מסמיך-לחיים, כשהשריון מעלה בשר; כשאינך יכול עוד להתבונן בציור לפי מראה העין לבדו. כשבעל כורחך אתה נוגע. ופועם. וחם.
עודד וולקשטיין, על שיריון היד הציורית
מהדורה מקוונת | ינואר 2023
דימוי ראשי: Armed, 2017, oil and pigment on wood board, 120×80 cm
עודד וולקשטיין הוא סופר, מתרגם, עורך ספרותי ומבקר תרבות.
