תחכמוני 12

ביום שני יונה דפק על דלת הדירה של דניאל בגב ידו, בידו השנייה החזיק שקית טבק צהובה. דניאל היתה לבד בדירה, היא ישבה בחדר, החזיקה בידה האחת סכין גילוח שבור, והתבוננה במפרק כף ידה האחרת. היא חצתה את הדירה החשוכה ופתחה את הדלת. יונה הגיש לדניאל את השקית הצהובה ושאל, "שלכם?". השקית לא היתה של דניאל. "זה היה זרוק על המדרגות". דניאל ניסתה להפסיק לעשן, ולכן לא קנתה טבק. השותפים שלה עישנו, על כך העידו מאפרות עמוסות בדלים שעמדו על שולחן האוכל וריח הסיגריות שפשט בדירה. "הם לא מעשנים גולדן וירג'יניה", אמרה, "אבל אבדוק איתם". היא נטלה לידה את השקית הצהובה, ומיד חשבה על האיש מגרם המדרגות.

בבניין הפינתי שבו גרו היו שלוש דירות. הראשונה היתה דירת קרקע שאכלסה שלושה דיירים והתחברה אל חצר מרוצפת קטנה, מלאה בעציצי סוקולנט וקקטוסים נאים למראה. חבל כביסה היה מתוח מקיר לקיר, כביסה מתחלפת היתה פרושה עליו דרך קבע, וכשנתלו עליו מצעים לבנים היו מתנופפים ברוח כמפרש של סירה בלב ים. גרם מדרגות פתוח הוביל משביל הגישה אל שתי דלתות נוספות בקומה השנייה. הדלת הראשונה היתה שייכת לדירה שבה גר יונה, סטודנט לתסריטאות שבא מיישוב קטן ועמום בדרום הארץ, משם היה מייבא דרך קבע פקעות וייחורים. הוא גר עם שני שותפים שהתחלפו בתדירות גבוהה. הדלת השנייה, בסוף המסדרון הפתוח, היתה דלת דירתם של דניאל והשותפים שלה, סטודנטים לאמנות פלסטית. יונה ודניאל באו בברית משותפת, והתאמצו להפריח את השממה החורפית הירושלמית. הם הביאו והשקו עציצים שסירבו להתפתח יפה ולתת פרח שינעים את פני הבאים הביתה. במקום זאת פרחו על אותו מסדרון חיצוני שחיבר את שתי הדירות בקבוקי זכוכית אלכוהוליים, אטבי כביסה שבורים ושקיות זבל שעצרו למנוחה בדרכן לפח האשפה השכונתי.

בתחכמוני 12 גרו תשעה צעירים רקומים אל תוך החיים העירוניים, האי שלהם היה כמו תלאי בתוך השכונה החרדית. קשה לקבוע איך בדיוק התגלגל הבניין לחזקת סטודנטים חילוניים, ודאי התרחש הדבר בהדרגה ואז בפתאומיות, דירה אחת, ואז דירה נוספת ואחריה עוד אחת נשבּו בידיים חילוניות והכניסו צבעים זרים לשכונה: בחורה בחצאית קצרה בגזרה גבוהה. סטודנט מתולתל במשקפי שמש כתומים. ג'ינסים צמודים וסריגים בצבעים קונטרסטיים לצד השחור החרדי. רוב הדברים קורים ככה, כמו שהמינגווי כתב, בהדרגה, ואז בפתאומיות.

הצעירים מהדירה בתחכמוני לא התאימו לאווירה הציבורית של הרחובות החרדיים. תושביהם היו אברכים לבושים בשחור, שצעדו במהירות בשכונה, כובע על ראשם ואצבעותיהם מסלסלות את פאותיהם, מבטם תמים ומעונן, בדרכם אל בית התפילה. קירות השכונה כוסו פשקווילים, והנשים היו עטופות בבדים ארוכים וכיסויי ראש, שקיות נתלו על זרועותיהן המכוסות, ילדיהן התרוצצו לפניהן, הבנות הגדולות דחפו את עגלות האחים. דיירי תחכמוני 12 משכו את תשומת הלב בשכונה, שנראתה כבועת חוץ לארץ. הילדים בשכונה היו בוחנים את הדמויות המשונות בעיניים גדולות. כשהצעירות הזרות עברו והאברכים באו לקראתן, הם היו מזרזים צעדיהם ותופסים את צדה המרוחק של המדרכה. חלקם היו עוצרים, מסבים גופם אל הקיר, מבטם אל השמים הכחולים, וממלמלים "אסור, אסור". אחדים היו חוצים את הכביש לצדו השני של הרחוב. הבנות החילוניות סלדו מהמחזה הזה, אבל לדניאל זה לא הפריע. זה אפילו מצא חן בעיניה, ונראה לה כחלופה מיוחדת, מיסטית, לנעיצת המבטים המזדמנת שהתרחשה במרחק שני רחובות משם. דניאלה סיגלה לעצמה מנהגים מתאימים: היא לא הלכה בבגדים קצרים ברחוב, לא הסתכלה לאיש בעיניו, נמנעת כך מחטא, לימדו אותה הפשקווילים והשלטים הנעוצים ברחובות. היא הקפידה על הליכה בנתיב מדרכה ברור ומוגדר, כדי להקל עליהם בבחירת הנתיב הנגדי, וכן הלאה.

במיוחד סקרנה אותה חוויית המפגש עם הבנות החרדיות הצעירות, הלבושות במדי בית ספר אחידים. הן הילכו לפניה בלהקות קולניות, לעתים מדברות ביידיש ולעתים בעברית. דניאל הלכה מאחוריהן, השתיקה את המוזיקה באוזניות והקשיבה לשיחות שלהן. הן ביידיש והן בעברית הן היו נרעשות מהעולם החיצוני שנשפך אל עולמן שלהן, כמו כל הנערות בגילן. בדרך הביתה, על הגשר להולכי רגל שחוצה את רחוב ירמיהו הגדול והרועש, היא נצמדה אל חבורה כזו שדיברה עברית. הבנות היו בנות שש-עשרה או שבע-עשרה, קולות נרגשים עלו מהגוש ההומה, ודניאל שמעה אחת מהן שואלת, נו, ואתם מתארסים? היא ריחמה עליהן. להתארס בגיל כל כך צעיר. אבל עולמן של אלו שהלכו בודדות ברחוב עניין אותה עוד יותר מזה של החבורות. הבנות שהלכו לבדן, לבושות באותם מדי בית הספר לבנות, ולא הישירו מבט לאף אדם ברחוב. האם חשבו ביידיש או בעברית?

*

בסמטה אחת בשכונה עמדה חנות מכולת קטנה ששירתה את דיירי תחכמוני כשהתעצלו ללכת עד לשוק. בחנות סודרו בארבעה מסדרונות שונים דגני בוקר, קטניות, קופסות שימורים, ממתקים וחטיפים ומוצרי היגיינה, שכללו גם קופסות טהרה לִבנות מלך שרוצות לסיים את ימי הנידה בבטחה. כשהצעירים החילוניים ביקרו בה, המוכר המבוגר לא עיקם את אפו ולא סלד מנוכחותם. לשאלות כמו "איפה יש לכם כאן רוטב סויה" הוא ענה בסבלנות שאין. הוא לא נרתע ממגע היד של דניאל כשהגיש לה עודף, ונדמה שלא הפריע לו שהאי החילוני נבט בשכונה החרדית שלו. אולי משום שהוא עצמו לא התהלך בכובע ומעיל רחב שוליים.

בבקרים מאוחרים, כשירדו הצעירים בגרם המדרגות החיצוני בבניין שלהם, תחת צלו הקלוש של עץ הלימון של השכנים, ישב על אחת המדרגות גבר מזוקן בכובע גרב, ציציות השתחלו מתחת לחולצתו המכופתרת וסיגריה דלקה בין אצבעותיו. כשדניאל ראתה אותו לראשונה היא ניסתה להיזכר אם נעלה מאחוריה את דלת הדירה. האיש המבוגר, מצדו, הצטמצם ככל שרק יכול לצד הימני של המדרגות כדי שתוכל לעבור. תנועות גופו אמרו, אני לא מזיק, ולא רוצה למשוך תשומת לב. דניאל לא שאלה אותו דבר. לא באותו היום ולא בשבועות הבאים, כשראתה אותו בדרכה ללימודים. היא התרגלה לנוכחות שלו על גרם המדרגות, אפילו חיבבה אותה.

בוקר אחד כשירדה במדרגות ריח נעים של גראס עלה באוויר. האיש המבוגר ישב על גרם המדרגות המלוכלך ואחז בין אצבעותיו ג'וינט מגולגל היטב. לאחר שחלפה על פניו וכבר צעדה ברחוב בדרך לתחנת האוטובוס ברחוב ירמיהו, זהותו התבהרה לה, כמו שנזכרים בחלום הלילה באמצע היום. היא נזכרה בחנות המכולת. האיש המבוגר חיבר בינם לבין השכונה שבה גרו. הוא לא נרתע מהם, ונראה שגם הם לא נרתעו ממנו. במדרגות הבניין של תחכמוני 12 הוא יכול להרגיש בטוח לעשות כאוות נפשו. בדרכה אל האוטובוס, חולפת על פני האברכים המסתדרים בצדי המדרכה, תהתה דניאל אם יש לו משפחה, אם בני משפחתו ידעו שהוא פוקד את מדרגות הבניין שלהם. בשכונה כה צפופה ספק אם מעשיו היו נסתרים, ואולי בכל זאת, אחרת לשם מה טרח לבוא לבניין שלהם?

כשעמדה עם שקית הטבק בדירה שלה, בערב יום שני, היא חשבה על המוכר מהמכולת. אם תשיב לו את שקית הטבק, תיווצר ביניהם ברית, חשבה דניאל, ובסוג בריתות כזה היא חפצה מאוד. כאלו שאין בהן אינטרס אחד בודד. דניאל לא ידעה אם האיש המבוגר ייקח ממנה את שקית הטבק, כלומר אם יסכים לכרות איתה ברית. אולי יעדיף לומר שהשקית לא שלו. אם כך יאמר, יכחיש את הקשר ביניהם, יכחיש שהוא יודע שהיא יודעת שהוא בא אל מדרגות הבניין.

בבוקר יום שלישי ישנה דניאל עד מאוחר, שתתה שני ספלי קפה והשתהתה בדירה. פעמיים הציצה מהמסדרון אל גרם המדרגות שתחת עץ הלימון. כשיצאה מהדירה השעה התאחרה לה כל כך שהפסידה את השיעור הראשון ולפחות מחצית מהשיעור השני. דניאל אספה את עצמה בכל זאת. היציאה מהדירה דרשה ממנה כוחות פיזיים ונפשיים, גודל מהמורות הלב שלה היה כמרחקי כוכבי הלכת אלו מאלו. הן היו בלתי נראות לאחרים, בקושי נראו לה.

כשיצאה מהדירה, שקית הטבק בתיק הבד שעל כתפה, לבל תילקח על ידי אחד מהשותפים, ריח העשן בא אל אפה. עוד לפני שראתה אותו שלפה נרגשת את שקית הטבק מתוך התיק וירדה במהירות. "בוקר טוב", אמרה לו, "ומבורך", הוא ענה בקול נמוך ועבה. דניאל הושיטה לו שקית טבק צהובה של גולדן וירג'יניה. "שלך?", שאלה, "כן", ענה האיש, מופתע. שפת גופה של הצעירה שלמולו נראתה לו כשל גורת חיה, נדמה לו שתכף תתנפל עליו, אולי לשם משחק. היא הושיטה לו את השקית והוא אחז בה, ואמר "תודה". הוא שיגר לעברה חיוך קל. דניאל הבחינה שעיניו כחולות מאוד. כשיצאה אל הרחוב דמעות מתרגשות עמדו בעיניה שלה.

מהדורה מקוונת | ינואר 2023
דימוי: נינו הרמן – בדרך הביתה, 40×60, 2020, צילום דיגיטלי ללא עיבוד מחשב. מתוך מבעד לחלון