תעשה שיהיה חושך

דין התיישב בכיסא כתר לבן לצד השולחן ובהה באור הפלורוסנטים הבוהק שהשתקף במפת הניילון. על השולחן הוגש היצע נדיב ועלוב להחריד של חטיפים וממתקי גומי בצלחות פלסטיק חד-פעמיות. הוא היה היחיד שכבר התיישב, ומתוך מבוכה של "החדש" הציע את עזרתו לגבר עמוס קעקועי כלא ירוקים ודהויים שסידר בעייפות ובנחישות את שאר הכיסאות סביב השולחן בחדר המתנ"סי וסירב להצעה של דין בחיוך צהוב. "שב, מותק, שב. תכף נתחיל". ליד דלת הפח החבוטה, שטפטפה אורחים חדשים פנימה כמו אינפוזיה, גבר ואישה עמדו ודיברו. הוא היה צרוד מאוד והיא נגעה לו בפנים בליטוף. בקצה השני של החדר חיכה בחור רוסי צעיר שאישה שמנה ומבוגרת תסיים להציף נענע במים רותחים מהמיחם.
לאט-לאט התיישבו המטופטפים סביב השולחן. נראה היה שרובם מכירים אחד את השני – שלום, שלום, לחיצת יד, חיבוק, מגע נוגה בכתף. היו שם נשים וגברים, צעירים ומבוגרים, ולכולם מאפיין משותף אחד – מבט כנוע בעיניים. אלה היו אנשים שנכנעו, זה היה ברור. אנשים שכבר הודו שיש כוח עליון ושהם חלשים מולו. דין כבר קרא על זה בעבר, על הכניעה. עצם העובדה שהוא ישב שם היתה תחילתה של הכניעה שלו עצמו. הוא נזכר במטפלת אחת שאמרה לו פעם – "בשביל להשתנות, אתה קודם צריך להישבר".
הפגישה התחילה רשמית. המקועקע הציג את עצמו והנחה אותה. הוא הזמין את כולם לספר "איך הם", איך עבר השבוע. לא חייבים לשתף, הוא אמר, אבל כדאי. סרגיי הציג את עצמו במבטא רוסי. "אוהבים אותך ומאמינים בך, סרגיי". הוא סיפר על שבוע לא פשוט עם אבא שלו. אחריו דיברו עוד. הדמעות שעמדו בעיניים של דין לא היו בגלל אדם ספציפי או סיפור מסוים, הן נבעו מרחמים עצמיים – איך הגעתי לכאן. מה אני עושה בחדר הזה. הוא רב עם עצמו – הוא רוצה לדבר, הוא לא רוצה לדבר. הוא רוצה לשתף, אבל יש לו גוש בגרון, הוא יבכה, הוא יודע. מי אלה האנשים האלה שהוא יבכה מולם?
המבוגרים יותר דיברו על הרואין או קריסטל, הצעירים בעיקר על נייס-גאי ועל פנטה. מה הם יכולים לספר שהוא לא יודע? לא. זה בדיוק סוג המחשבות שהוא צריך לשחרר. תתמסר כבר, כוס אמא שלך, תתמסר. תיכנע. אתה לא יודע הכול. אתה לא יודע כלום. מי אתה בכלל? חריקת דלת הפח הנפתחת קטעה את המריבה של דין עם עצמו. עוד מבט כנוע נכנס לחדר. כל כך כנוע שדין לא זיהה אותו לרגע. בחורה בחולצה מכופתרת לבנה וגדולה מעל גרביונים שחורים משכה כיסא בניסיון לעשות כמה שפחות רעש והתנצלה בלחש על האיחור. עכשיו כבר לא היה לו ספק שזאת אנה. היופי שלה התנקז ממנה ברובו, אבל הנמשים היפים בחזה עוד היו שם. הוא נזכר בלילה שבו הביא את המדבקות הראשונות. איך הוא הסביר לה איך להדביק את הפנטה על נייר הכסף, לחמם ולשאוף את העשן עם הקש, ואיך הם שכבו יחד במיטה עירומים והיא כל כך צחקה כשהוא תהה בקול איזה ציור יצא אם הוא יחבר בעט את הנמשים שעל החזה שלה. "דרקון", היא אמרה, שאגה והתנפלה עליו בנשיקה.
ידה של אנה, שנשלחה אל קערת הבמבה, קפאה במקומה לרגע כשהעיניים הירוקות שלה הבחינו בדין. היא החזירה את היד ריקה אל גופה ופלטה "אשכרה". האישה שדיברה בזמן שדין חלם בהקיץ ואנה חיפשה במבה עצרה את השצף לשנייה והוסיפה: "כן, כן. אשכרה! גם אני לא האמנתי". אנה ודין הסתכלו אחד על השנייה, הוא חייך והיא התגלגלה מצחוק. צחוק מידבק וממכר לא פחות מהרואין או פנטה או איזה סם שהאישה לא דיברה עליו. גם דין התגלגל מצחוק. האישה שדיברה עצרה, והמנחה קטע אותה ופינה לזוג המצחקק: "חבר'ה, מה קורה. זה לא מתאים".
דין ואנה יצאו החוצה בשאריות צחוק והדליקו סיגריות. היא חיבקה אותו צמוד וחזק ואז עזבה ודחפה אותו.
"פאק! דין! שנים. איפה אתה?!"
"הייתי קצת בברלין. אחר כך בפראג. אחר כך קצת במחלקה. עכשיו אצל ההורים".
"בירושלים?"
"כן".
"אשכרה. אז מה, אתה נקי כאילו? פאק, אני בהלם. אתה האחרון שהייתי חושבת שיגיע לכאן".
דין נעלב לרגע לשם ההיעלבות.
"מה? למה? למה לא?"
"סתם נו, לא יודעת, תמיד היה לך בוז כזה לדברים האלה".
"דברים משתנים. עברו הרבה שנים, אנה".
"טוב, מה אתה כועס, יו, שכחתי כמה אתה מתעצבן מהר".
"אני לא מתעצבן!"
אנה שוב חיבקה אותו חזק.
"התגעגעתי אליך".
"גם אני אלייך" הוא אמר ונשף החוצה עשן.
עד לאותו הרגע, הוא לא באמת התגעגע. הוא בעצם לא חשב עליה בכלל כבר שנים, אבל עכשיו, מולה, הוא לא שיקר. הוא התגעגע מאוד. הוא התגעגע עכשיו גם רטרואקטיבית.
"נו", היא אמרה, "אז אתה נקי?!"
"42 יום ו-11 שעות", הוא ענה בחיוך וטפח לעצמו על השכם.
"אוהבים אותך ומאמינים בך, דין", היא אמרה וצחקה.
הוא צחק קצת בחזרה, נשמע לו פתאום שהיא זאת שקצת בזה לתוכנית.
"את?" הוא שאל, יונק עוד שאכטה מהבהבת.
"ארבע פאקינג שנים, שלושה פאקינג חודשים ו-22 פאקינג יום" היא אמרה וטפחה לעצמה על השכם גם היא.
"פאקינג שיט", הוא ענה.
היא צחקה שוב, הוא הצטרף שוב. אי-אפשר שלא.
"רגע, אז איפה אתה ישן עכשיו? אתה פה בעיר?"
"אותה דירה, של סבתא, בביל"ו. ההורים שלי השכירו אותה קצת לאיזה דוּד, אבל עכשיו היא ריקה ואני… בתהליכי חזרה לעיר. אז אני שם…"
"פאק. אשכרה. הדירה בביל"ו".
"היא ולא אחרת".
הם השליכו את בדלי הסיגריות על הרצפה ודרכו עליהם. היא חיבקה אותו שוב, הם הצמידו מצח למצח וליטפו זה לזה את הפנים, ובלי לחשוב הרבה הוא פשוט נישק אותה. או שהיא נישקה אותו. הוא לא היה בטוח. מה שכן היה בטוח בו הוא כמה היא עושה את זה טוב וכמה הוא אוהב אותה.
הנשיקה נותקה, אבל הפנים שלהם נותרו צמודים אלה לאלה. הם הסתכלו אחד לשני בעיניים.
"את רוצה לחזור פנימה?"
אנה הנידה בראשה לשלילה, צמצמה את עיניה וחייכה.
"אז מה את רוצה?" דין השיב חיוך.
"אני רוצה לילה בביל"ו", היא ענתה במבט פתייני מעושה.
דין פלט צחוק קטן, כרך את ידו סביב מותנה והם צעדו לרחוב הרצל שבדיוק נשטף באורן הכתמתם של מנורות הרחוב הנדלקות. אנה הרימה אצבע ועצרה מונית.
כשהם נכנסו לדירה, הוא ניגש מיד למטבח ולחץ על כפתור הקומקום.
"את רוצה לשתות משהו?" הוא שאל.
אנה אפילו לא הקשיבה לשאלה. היא סובבה אותו אליה ונישקה אותו כמעט אחוזת טירוף, ליקקה ומצצה את הלשון שלו. הוא תפס את המותניים שלה חזק. "פאק", היא פלטה והתחילה לפתוח לו את החגורה. הוא פתח את כפתורי החולצה שלה בעודם הולכים ככה מחוברים בשפתיים עד לחדר השינה. הוא דחף אותה למיטה והיא נשכבה והסתכלה עליו בחולצה פתוחה ובלי חזייה, פישקה את הרגליים עטויות הגרביונים וחיכתה בציפייה ובתנועות אגן קטנות שיפתח את החגורה. הוא תפס בשתי ידיים את הגרביון שלה במפשעה, קרע בו פתח, הסיט את התחתונים שלה הצדה והתחיל ללקק אותה. "פאק דין, כן", היא אמרה, עצמה עיניים והתמסרה. הוא נזכר איך בהונות הרגליים שלה זזות בלי שליטה כשהיא גומרת והתחרמן מהזיכרון. הוא נעמד, הפשיל את הג'ינס ונכנס לתוכה.
"תגיד לי שאני זונה", אנה גנחה ונאנחה כשהוא מעליה.
הוא הפך אותה שתהיה מעליו. "לא, תגידי לי את שאני כלום. תגידי לי שאני לא שווה כלום".
היא נצמדה אליו גונחת ואמרה לו קרוב לאוזן: "תכאיב לי. תמשוך לי בשיער".
"תחנקי אותי", הוא אמר.
"תגיד לי שאני זונה שלך", היא ביקשה שוב.
הוא הפך אותה שוב, סתם לה את הפה בכף ידו וזיין הכי מהר והכי חזק שהוא יכול. תוך זמן קצר הבהונות שלה כבר התחילו את הריקוד הלא-רצוני שלהן. הוא גמר בפנים, היא צרחה לתוך היד שלו.
הם נשכבו על הגב מתנשפים ואנה צחקה קצת ופתאום התחילה לבכות.
"אוי. אנוש. מה קרה?" הוא אמר.
"כלום, כלום", היא ענתה דומעת ומחייכת. "רק תביא לי נייר".
הוא הלך וחזר עם גליל נייר, חפיסת וינסטון, מצית ומאפרה.
היא ניגבה את עצמה בזמן שהוא הדליק שתי סיגריות והושיט לה אחת. הם עישנו בשקט שעונים על הקיר שמאחורי המיטה, בהו כל אחד בחלל שמולו.
"יש לי רעיון משוגע", היא אמרה כשכיבתה את הסיגריה במאפרה שעל הירך שלו.
דין כיבה גם הוא את הסיגריה, הניח את המאפרה על הרצפה, כרך יד סביב אנה ואפשר לה להניח את הראש על החזה שלו.
"כמה משוגע?" הוא שאל ונישק אותה על הרקה.
"מאוד משוגע!" היא אמרה בטון ילדותי.
"נו…"
"אולי נביא לנו פנטה?"
"את רצינית?" הוא שאל והסיר ממנה את החיבוק.
היא התיישרה בהתלהבות.
"כן, נו. פעם אחת. לזכר הימים. פעם במאה שנה אני רואה אותך, זה בכל זאת אירוע מיוחד".
דין לא ענה.
אנה קיפצה במקומה. "נו, נו, נו, זה יהיה הכי כיף בעולם!"
"מאיפה בכלל נשיג עכשיו?" הוא שאל וידע שעצם השאלה כבר חותמת את ההחלטה. הוא יעשה פנטה. בעוד רגע הוא יצלול. הוא לא עשה כבר הרבה זמן, אולי אפשר פעם ב. הוא התחיל להתרגש ולהזיע.
בתוך כמה שעות הקש ונייר הכסף הדביק והמשומש כבר היו על הרצפה, ודין ואנה שכבו עירומים במיטה, מחובקים, מריירים וצוללים לעולמות אחרים. היא העבירה ציפורניים על הירך שלו, הוא ליטף לה את השיער והרגיש איך כל תא בגוף שלו נרגע כשהם הולכים ושוקעים יותר ויותר בעולם אחר, חצי-ערים, אחר כך רבע-ערים, אחר כך רק כוח עליון יודע להסביר. מדי פעם אחד מהם אמר משהו, קוהרנטי יותר או פחות, קשור לעולם הזה או לעולם אחר. ככה הם שכבו עד שהשמש התחילה להיכנס דרך החלון הפתוח.
"דין", מלמלה אנה בעיניים עצומות.
"מה?" הוא ענה בחזרה בפה נוטף ריר.
"תעשה שיהיה חושך".

מהדורה מקוונת | נובמבר 2022
דימוי: בטן גב, 2021, אקריליק על קנבס, 40×40, מעיינה הראון וכטל