תצלום ישן

בתצלום מלפני החתונה אפשר היה לראות אותם עומדים בגבם למצלמה, חבוקים. דמויותיהם הקצרות, הגמדיות משהו, ניבטות בראי. התצלום, למרות שלא היה ישן במיוחד, נראה דהוי עד מאוד, כאילו לא פותח כראוי. סביב הזוג הנמוך והלבוש בהידור העומד שם, גבר צעיר ואישה זקנה, נראה בתצלום חדר חשוך ובו ריהוט דל ופשוט, ללא כל חפץ נוי או תמונה, מלבד אותו ראי מעוטר גדול ממדים ומגושם, הנשען על הקיר. פניהם של הגבר והאישה שהשתקפו בראי היו מחויכים, חגיגיים, כאנשים הניצבים לפני דבר בעל חשיבות. ועדיין, הבהירות החיוורת שבה הם הופיעו יצרה את הרושם כי למעשה הם מרחפים, לא עומדים שם בכלל, וכי עוד רגע הם נעלמים.

יאסין נשא את התצלום בארנקו, ולמרות שחלפו שנים מהרגע שבו צולם, עדיין נהג להראות אותו מדי פעם, ולא את תמונות אשתו או ילדיו, למי ממכריו. "הנה אני ואמא שלי", כך אמר.

יאסין עבד בבית הספר היסודי במשך שנים רבות. הוא הגיע מהעיר הערבית הסמוכה מיד אחרי קום המדינה, בימי ראשית בית הספר, ועזר בבנייתו, עושה דרכו הלוך ושוב בדרך לא נודעת לפני ואחרי העבודה. פעם אחת, אחרי בניית מגרש הספורט, לקח אותו המנהל דאז אברהם גונדלמן לראות את הים. למרות שיאסין גר רק כעשרים קילומטרים ממנו, הוא לא ראה את הים מעולם, שכן כמעט לא יצא את גבולות מקום מגוריו שלא לצורכי עבודה. באותו היום, כשחזר מהים, היתה שרויה נהרה על פניו ועיניו הכחולות ברקו.

הכוך הקטן של יאסין, עוזר השרת, היה ממוקם במעלה המדרגות, ממש מתחת לקומה העליונה. שם היה יושב כשלא נדרש לעבודה. "מעליך רק האלוהים", אמרו לו, ליאסין. "לא, מעליי מזרחי השרת הראשי", הוא ענה. "במחסן שם למעלה הוא שומר את הסמרטוטים ואת הדליים שלו".

מרובה ילדים היה יאסין, נמוך ומקריח, ובעל עיניים בורקות וערמומיות. "כשהילד שלי יהיה בן חמש-עשרה הוא יבוא לפה ויחליף אותי", אמר, "יפרנס אותי מעט".

תמיד הצהיל פנים לסעדיה ערקבי, המורה לחקלאות, כשפגש בו במסדרונות, זרק לו מילה או שתיים בערבית, הזמין אותו לשבת עימו ולאכול כיסונים ממולאים בבשר שמנוני וחשוד, אבל סעדיה סירב.
"כעת אכלתי דבר חלב", כך אמר.

"חלב?" תמה יאסין.

"חלב", אישר סעדיה. "מעטינים של פרה", הוסיף ואמר.

יאסין שתק לרגע, מהרהר.

"ואללה סעדיה…" אמר לבסוף, פרש את אצבעות כף ידו באוויר ועיניו הצטעפו, "אצלנו בכפר, רק מגיעים חודשי הקיץ וכל הגברים עוזבים… נוסעים לבתי הזונות שבאיסטנבול", אמר, קירב את אצבעות ימינו לפיו ונשק אותן.

"אולי תבוא איתנו פעם?"

סעדיה בהה בו, לא ידע מה ישיב.

"הן יושבות שם על גדת הבוספורוס, הזונות…" הוסיף יאסין, דוק עכור נסוך על עיניו, "ואחת מהן, שמנה, נוצרייה, שגרה פעם ביפו, בין הרגליים יש לה צלב".

כשבנו הבכור של יאסין שם קץ לחייו, יאסין לא היה בבית. הוא ישב בבית הספר, בכוך הקרוב לאלוהים, והרהר בזונות השמנות. כשחזר לביתו ושמע מה קרה, הטיח את אגרופיו בקיר, וימים רבים הלך כשתחבושות מלוכלכות מכסות את כפות ידיו. לסעדיה ערקבי סיפר כי היה זה בגלל מכנסיים. הילד רצה מכנסיים מסוג אחד, והאבא, כלומר יאסין, סירב. הוא קנה לו מכנסיים מסוג אחר, פחות יקרים, לא מספיק טובים או מתאימים. שני הגברים שתקו. סעדיה ערקבי לא רצה לשאול, לברר, חשש להגביר את הצער.

השניים ישבו בצריף החום. לעיתים יאסין היה מגיע לצריף, מחפש את סעדיה, ואם לא היה מוצא אותו שם היה ממהר לגינה, מבקש מסעדיה עבודה נוספת, רוצה שישלם לו. "אבל זה הגינה של הילדים!" סעדיה היה אומר לו (משום מה התייחס אליה, אל הגינה, בלשון זכר, ורק בהרהוריו הכמוסים ראה בה משהו נקבי), "הם צריכים לעבוד כאן במסגרת השיעורים, אתה מקבל מבית הספר משכורת כמוני… אין לי כסף לשלם". "בחיאת ראבק", היה מבטל אותו יאסין, "יש לי חמישה ילדים בבית, מאיפה אני אקנה להם בשר? מאיפה אני אביא להם מחברות וספרים?" היה אומר, גוחן לערוגות, וקוטף, מול עיניו של סעדיה, כמה צנוניות.

וכעת, אחרי מות הבן, יאסין הביט בו, בסעדיה, ושוב, אותו דוק ישן ועכור כיסה את עיניו.
"אתם מאמינים שהמתים חוזרים?" שאל אותו.

לרגע לא הבין סעדיה את כוונתו, ואחר כך קלט וגופו הגדול נרעד. בכל זאת ניסה לא לענות מיד, למשוך מעט זמן.

"מה אמרת?" השיב.

"נו… אתם, היהודים… מאמינים שהמתים חוזרים?" התעקש יאסין.

"תחיית המתים, אתה מתכוון?" שאל סעדיה.

"מה זה?" שאל יאסין ותרעומת התגנבה אל קולו, "הם חוזרים או לא?"

סעדיה שתק.

"כן, על פי האמונה שלנו, אז כן", ענה לו לבסוף.

יאסין הביט בסעדיה, מכוון את אגרופו הפצוע אל עבר רצפת הצריף.

"יוצאים מכאן, מהאדמה?" הוא שאל.

סעדיה לא ענה.

אחרי שתיקה יאסין המשיך, "נו, אז… אז הוא יצא ואני אראה אותו שוב?"

"לא, הם לא יוצאים מהאדמה", ענה לו סעדיה.

"אז איך?" שאל יאסין.

סעדיה התלבט מה לענות לו.

"תראה", אמר לו לבסוף, "הרי פעם כולנו נמות, גם אני ואתה. ואחרי שנמות, ניפגש באיזה מקום, אני לא יודע, עם אבא ואמא שלנו, עם כל אלה שאהבנו…"

"אני לא אהבתי את אבא שלי", קטע אותו יאסין.

"זה לא משנה", המשיך סעדיה, "גם את הילדים שלנו נראה, אולי לא בגוף, אבל בנפש, זה בטוח",
אמר והביט ביאסין, לראות איזה רושם עשו עליו דבריו. יאסין נראה מפקפק, הוא הטה את ראשו, הביט בסעדיה, הרים גבתו וצמצם עין אחת.

"לא מהאדמה, אתה בטוח?" שאל אותו שוב.

"כן, אני בטוח", ענה סעדיה.

יאסין הפנה את מבטו שוב אל רצפת הצריף, אחר העלה את כף ידו הנתונה בתחבושת מלוכלכת ומחה את מצחו. הוא נתן בסעדיה את עיניו.

מהדורה מקוונת | אפריל 2025
דימוי: צחי פרבר, איור הכנה (פרט), 2025