תשובה

הם היו צריכים לקחת מונית. זה היה כל כך ברור, נגה אמרה לאייל, היינו צריכים לקחת מונית. האוטו הזה לא שווה כלום, איך חשבנו שיחזיק בעליות לירושלים. אייל לא ענה. הוא הכניס והוציא את המפתח, לחץ על הגז והרפה. המבט שלו היה מרוכז כמו שנגה שנאה. אני יוצאת החוצה, היא אמרה.

הם היו בדרך למכון להתפתחות הילד. בפעמים הקודמות הגיעו בתחבורה ציבורית. אבל זה היה בקיץ. ואז בסתיו. ורק עכשיו, סוף פברואר, הם בדרך לפגישת הסיכום. לא להאמין ששלושה חודשים הם מורחים אותנו עם התשובה, נגה נאנחה בקפה עם הדר, באחד השבועות האחרונים. לא ייתכן שעוד לא זימנתם אותנו לקבל את הדוחות, היא צעקה-בלי-להרים-את-הקול בטלפון על המזכירה של המכון שכבר הכירה אותה, ונגה ידעה שעכשיו תהיה שתיקה רגע ואז המזכירה תתנצל עמוקות ותגיד, תשמעי אני נורא מבינה אותך ואנחנו עושים כמיטב יכולתנו. זאת המערכת הציבורית, את בטח שומעת בחדשות מה המצב פה.

היה עומס. הגננת הזמינה אותם לשיחה לקראת סוף יוני, הם שלחו את השאלונים שביקשה המזכירה מהמכון להתפתחות הילד ביולי. קראו להם לבדיקה אצל רופא התפתחותי בספטמבר. לאבחון אצל קלינאית תקשורת באוקטובר. לאבחון אצל מרפאה בעיסוק בנובמבר. לרצף של שלוש פגישות אבחון אצל הפסיכולוגית (שלושה שבועות להפסיד ימי שלישי בבוקר בעבודה ברצף) בדצמבר ובינואר. נגה ניסתה לחשוב שהכול לטובה. מה יעזור לך להילחץ על זה, הדר אמרה. שחררי, הם קורסים שם כמו כל המדינה הזאת. הדר ניסתה למשוך אותה להפגנות בבלפור, להוסיף שלט משלה על התפרקות השירותים הציבוריים. תכתבי: הילד שלי שקוף, הדר אמרה. או: ביבי, הבן שלך חיכה פעם בתור?

אבל כשאייל אמר לה לנסות לחשוב חיובי, נגה התפרצה עליו. זה נראה לך הגיוני? יותם יגיע לאוניברסיטה עד שנדע מה יש לו. זה ביזיון, הדבר הזה, זה בושה, אני מתביישת במדינה שלי, בשביל מה אני משלמת מסים? בשביל מה? אייל הביט בה בריכוז והיא הסתובבה. זה היה הסוף של זה. מאז היא דיברה רק עם הדר.

אולי אין לו כלום, הדר אמרה. אולי הוא צריך את הזמן שלו ואתם סתם משגעים אותו עם התורים האלה. גם הבן של אחותי התחיל לדבר רק בגיל שלוש. תני לו עוד שנה. נגה בחשה בקפה שלה וידעה שלא תשתה אותו. היא ירדה שלושה קילו מאז השיחה עם הגננת. בלילות כשאייל נרדם היא חיפשה בגוגל סימפטומים שמזכירים את ההתנהגות של יותם. היא חיפשה סיפורים על ילדים שהתחילו לדבר מאוחר ובסוף הפכו למרצים מבוקשים. היא שמעה הרצאות בטד על ההשפעה של עיכוב בשפה על התפתחות המשחק, ואמרה לעצמה נו, אז זה מה שזה, עיכוב שפתי. אבל הגננת דיברה על קשיים באינטראקציה. הוא לא נענה למשחק, נגה, היא אמרה בקול יציב ושקט, שנים של ניסיון מאחוריה. נגה לא הבינה. מה זה לא נענה, הוא אוהב ילדים, אולי לא מזמינים אותו, אולי מציקים לו. אולי הוא עייף.

הוא לא היה עייף. הוא ישן טוב בלילות והיה חולמני בימים. לפעמים קראה בשמו והוא לא הגיב. הוא דומה לאבא שלי, אייל צחק, עד היום הוא לא מגיב כשקוראים לו. לפעמים כשנגה הביטה בו ישן היתה נבהלת, יותם היה יפה כל כך, הוא היה כל מה שהיא רצתה, ריסים חלומיים, פה מסותת, שיער חלק כמו של אייל. לחיים תפוחיות, שעצרה את עצמה בכוח שלא לנשק כדי לא להעיר אותו.

יותם לא בא לתת לה נשיקות, או חיבוק, ונגה ידעה שהוא רוצה, הוא רוצה נורא אבל הוא לא מצליח לבקש. הוא לא התנגד כשהיא משכה אותו אליה, בוא יותמי, אהבה של אמא, אני אוכל את הלחיים שלך, אני אוהבת אותך. יותם לא התנגד, וכשנגה כשביקשה הוא התקרב ונתן לה נשיקה וחיבוק.

את כל החיבוקים שהיו לה לתת היא הרעיפה על יותם. אני לא מסוגלת לגעת באייל, מה אני אגיד לך, הסטרס הורג אותי, היא אמרה להדר, מי בכלל חושב על זה, אני בשוק שהוא מסוגל לחשוב על סקס כשאנחנו מחכים לתשובה מהמכון. הדר הניחה את הספל שלה על השולחן והזדקפה. אני מאוד מקווה שאת לא רצינית, היא אמרה לנגה. אלף, מה אייל אשם שאת לא מצליחה להשתלט על המחשבות האובססיביות שלך, ובית, לא רציתם לנסות להביא אח ליותם?

הם ניסו בדיוק חודש אחד לפני כשהגננת ביקשה שיגיעו לשיחה. יותם היה בן שנתיים. כשהם יצאו מהשיחה אייל ניסה לחבק אותה ונגה הרגישה איך כל הגוף שלה מתקשח. המילים של הגננת, "הוא לא נענה", "משחק חזרתי", "מעדיף לשחק לבד", סחררו אותה. איך לא ראינו את זה קודם? היא שאלה את אייל, שהתרחק ממנה ושתק. אתה שמת לב שהוא משחק רק במשחק אחד? הוא בן שנתיים, איך הוא אמור לשחק?

אייל ענה לה, בורר את המילים, אני לא יודע, נגה. אוקיי? אני לא יודע. הוא בגן רוב היום. אני חוזר בתשע מהעבודה. בשבת אנחנו עם המשפחה שלך. הוא רץ בחוץ עם כל הילדים. אני לא יודע איך הוא משחק. אז מה אתה אומר, אייל? נגה צרחה באמצע הרחוב. הקול שלה עלה ועלה וזה הרגיש טוב, היא היתה מלאת אנרגיה. היא היתה טיל בליסטי. היא הרגישה את הפיצוץ עולה ויורד לה בתוך הגוף. זאת אני שהייתי צריכה לראות? כי אני רק מורה בחצי משרה כשאתה סוגר חוזים במשרד שלך עד אמצע הלילה? היא הזיעה. איך היא תקום לבית הספר מחר. איך היא תדבר עם תלמידים על זכויות אזרח במדינה דמוקרטית, הבגרות השנה, מה יהיה אם יגידו במכון שיותם אוטיסט, איך הוא ילך לצבא, איך הוא יתחתן, אלוהים, הוא לא יתחתן. כואב לי כל הגוף, היא אמרה לאייל, שנייה אני חייבת לעצור.

אני כבר לא שם, היא אמרה להדר בשבוע שאחרי השיחה הזאת. אני בְּדוּיִנְג. תראי אותי, חמש שיחות ברצף למכון להתפתחות הילד, אבל תפסתי אותם בסוף. הדר הסתכלה עליה. יופי, היא אמרה. מה? שאלה נגה. סתם, תקשיבי, יש לך מלא על הראש, הכול טוב. נו, מה? נגה שאלה שוב. אני בהיריון, הדר אמרה ולקחה שלוק גדול מהקפה.

הן היו יחד בהיריון הראשון. הדר ילדה בת, נגה ילדה בן. הן שידכו ביניהם עוד כשהיו תמונות אולטרסאונד מטושטשות. לבת של הדר קראו תמר. נגה חשבה שזה מוזר, לקרוא לבת שלך בשם שמתחרז עם השם שלך. הלידה של נגה היתה קלה, הלידה של הדר היתה ארוכה והסתיימה בניתוח קיסרי. תמר התינוקת בכתה חודשיים שלמים, או כך זה נראה, עד שאובחנה עם ריפלוקס. אבל היא התחילה לדבר בגיל תשעה חודשים. והיום, בגיל שנתיים, בגן עם יותם, היא היתה "הילדים שמזמינים את יותם לשחק והוא לא נענה".

יותם דיבר קצת. הוא התקדם כל הזמן. הקלינאית שאלה אותם, אילו מילים הוא מפיק בבית? "מפיק", ככה היא קראה לזה, נגה זכרה שזה נשמע לה מוזר. אוצר המילים שהתווסף לשפה שלהם בחודשים האלה הלך וגדל. הפקות, הבעה, הבנה, שיום, קשר עין, סוג המשחק, רמת המשחק, והמשימות מהקלינאית שהאריכו את ארוחות הערב, לנפח שפתיים, להוציא אוויר, לנפח בלון, לגרגר מים.

הוא דיבר קצת. הוא אמר אמא, הוא אמר עץ, הוא אמר כבשה (הוא אהב כבשים). נגה התענגה על הקול החדש, מבקע את השפתיים, אהבה לראות את הלשון תועה בחלל הפה שלו עד שהצליל הקטן יוצא. יותמי, ממי שלי, תסתכל עליי, היא ביקשה ממנו, לפעמים בקול ולפעמים בלחש ולפעמים רק בלב, תסתכל עליי שנייה, כשהוא אמר אמא, כבשה, עץ, אבל לא הסתכל עליה, ולא על בובת הכבשה שלו, ולא על שום עץ.

לילה אחד היא חלמה חלום. היא היתה בחדר לידה, היא היתה שם הרבה שעות, בלי אפידורל ובלי כלום, ולא כאב לה. אף אחד לא היה שם איתה, זו היתה רק היא עם הבטן שלה (שהיתה מתוחה ויפה כמו הבטחה בשבועות האחרונים של ההיריון), והיא ליטפה וליטפה את הבטן ונמנמה, ומבחוץ הגיעו אליה קולות של ציפורים, והיא היתה מוצפת מהכרה בנורמליות שלה, הנה היא שוכבת במיטת היולדות ובחוץ הציפורים, היא אישה, יש בתוכה חיים, ואז נכנסים כמה רופאים וניגשים אליה ומלטפים לה את המצח, ומזיזים לה את השיער אל מאחורי האוזן, שיהיה לה נוח לשמוע כשאחד מהם מתכופף ולוחש אליה, הוא יצטרך להישאר בפנים לעולמים, חמודה. אל תדאגי, זה קורה לפעמים. התינוק שלך יצטרך להישאר בתוך הבטן.

זאת היתה הפעם היחידה בחמש שנות עבודתה בתיכון שבה התקשרה בשבע בבוקר למזכירה של בית הספר וביקשה שתמצא לה מחליפה. אני עם מיגרנה שלא מהעולם הזה, היא התנצלה נורא.

כשנגה היתה קטנה, אמא שלה לימדה אותה לקרוא קריאת שמע במיטה, לפני שהיא נרדמת. זה כמו למלא לוטו, אמא שלה הסבירה לה, בלי שנגה הבינה מה זה לוטו, אבל לאמא שלה היה חשוב להסביר לה דברים במילים של מבוגרים. זה כמו למלא לוטו, אף אחד לא יודע אם יש אלוהים, אבל תמלאי קצת מספרים, תגידי קריאת שמע, מקסימום תזכי. נגה הרחיבה את האמונה הזאת, וככה לחשה לעצמה כששלשלה מטבע לידו של קבצן, או נתנה באדיבות למישהו לחתוך אותה בכביש. מקסימום תזכי.

היא זכרה גם את המשפט שכולם ציטטו איזה תקופה, "מחשבה בוראת מציאות". אולי יותם בסדר גמור, היא אמרה להדר. יש מצב שהגננת משועממת וסוף-סוף יש ילד שקצת מאתגר אותה, אז היא מתלהבת לשלוח אותו לסשן אבחונים. נגה שמעה את עצמה והתעודדה.

בערב שלפני קבלת התשובה מהמכון, אייל אמר, כל עכבה לטובה. כמו לאמא שלה, גם לו היו משפטים שנגה לא ידעה איך להבין. בתחילת הקשר שלהם זה נראה לה אינטליגנטי, מסעיר. היום, זה מילא אותה עייפות. מה אתה רוצה, אייל, היא אמרה. הוא היה כל כך רגוע, הצליח לקום בזמן לעבודה ולהירדם במהירות ולנחור בשנתו כמו תמיד, היא נרתעה מהנורמליות שלו. מה לטובה, מה, היא שאלה בלי לתת לו להסביר. הוא ניסה בכל זאת. נגה, אם יותם צריך עזרה אז טוב שיקבל את האבחנה הזאת. הקול שלו הגיע אליה ממאדים. היא אמרה, בסדר אייל, מה שתגיד, וכיבתה את האור.

הם קמו מוקדם. לראשונה מזה חודשים ישבו לשתות קפה יחד כשבחוץ עוד חשוך. יותם ישן והנשימות הכבדות שלו מילאו את הדירה. הלב של נגה התפקע מאהבה. בתנופה שהיתה בה חגיגיות, היא הסיטה את הווילונות.

שלושתם נכנסו יחד למכונית. יותם נופף בידיו בהתלהבות, ונגה הסתכלה עליו דרך המראה ואמרה, נכון, יותמי, היום יום מיוחד, גם אמא וגם אבא מלווים אותך לגן. אייל נכנס איתו. תני לי, הוא אמר לנגה שצפתה את ההתנגדות של יותם לשינוי בשגרה, אבל יותם הושיט ידיים לאייל, ששחרר אותו בעדינות מחגורת הבטיחות, והם נכנסו לגן.

כשאייל חזר לאוטו, הם המשיכו בדממה עד שער הגיא. היא חשבה, מי שנוסע לידינו חושב שהאוטו הזה נורמלי. שהבוקר הזה נורמלי. ברדיו ניגנו שיר חדש שהיא לא הכירה. שיר שמח, פּוֹפִּי. השדרנית החמיאה ללהקה הצעירה, לא להאמין שהם פרצו לחיינו רק לפני שנתיים, כולם להגביר.

מד הטמפרטורה באוטו עלה בשיר הבא, שאותו נגה דווקא כן הכירה ואפילו זמזמה יחד עם שריל קרואו הזמרת, If it makes you happy, it can’t be that ba-a-a-ad. אייל עצר את האוטו.

תזמין מונית, היא אמרה לאייל בקול רם אחרי שפתחה את הדלת שלה ויצאה, אנחנו נפספס את התור שלנו. הוא ישב ליד ההגה, משפשף את הרקות. היא ראתה אותו מרים את הטלפון.

לא היה עוד מה לעשות, הם המתינו. תוך עשרים דקות הוא פה, אייל עדכן אותה. הוא יצא מהאוטו ושניהם עמדו שעונים על מכסה המנוע, מחככים את כפות הידיים שלהם זו בזו ונושפים לתוכן. יש לי תחושה טובה, אייל אמר לה. נגה נשמה עמוק. מה זה תחושה טובה בשבילך, אייל? היא שאלה, מה אתה רוצה שהם יגידו לנו?

תשמעי, הדבר הכי טוב יהיה אם הם יגידו לנו שיש לו בעיה אמיתית.

אוטיזם, כאילו?

כן.

אייל, הוא לא יֵצא מזה, אם יש את הדבר הזה, זה נשאר, זה לחיים. איך זה מה שאתה רוצה?

ואם לא יגידו שהוא כזה, זה יהפוך אותו לילד רגיל? הוא צריך עזרה, נגה.

בסדר אייל. גם אנחנו צריכים עזרה.

נכון. בסדר. בטח יש שם מישהו שמדריך את ההורים, הם לא מפגרים, הם יודעים שאין לנו מושג מה זה הדבר הזה.

לא, נו, אייל. אנחנו צריכים עזרה בלי קשר ליותם.

נגה, הוא נעמד מולה, מה את רוצה.

כל המוגלה שהצטברה לה בגרון בחודשים האחרונים יצאה לה מהעיניים. היא ניגבה אותן בשרוול. אייל התקרב אליה וניגב לה את הפנים באגודל. די, הוא אמר, אף אחד לא יכול לחשוב על שום דבר עם המתח הזה. סליחה ששאלתי אותך.

זה טוב ששאלת, היא השתעלה את המילים בתוך הדמעות. אני ממש מפחדת, אייל, היא אמרה והתחילה לבכות שוב. אני פשוט ממש ממש מפחדת.

אייל חיבק אותה. היא חשבה, כמה זמן עבר מאז התחבקנו באמצע היום. כמה זמן עבר מאז התחבקנו באיזושהי שעה. הראש שלה נח בשקע הצוואר שלו. הם התחבקו עד שאייל אמר, הופה, המונית הגיעה.

נגה שקעה בתוך הריפוד, מרפה את הגוף לרגע באוויר החם של המזגן, ועצמה עיניים. המונית שטה בקלות בעליות לירושלים, ואז האטה בכניסה לעיר. נגה לא פקחה את העיניים, אבל היא ידעה שהם קרובים.

מהדורה מקוונת | אפריל 2021
דימוי: פביולה ורגס, מתוך תערוכת כרזות קולנוע