1996

השנה ההיא התחילה עבורי בסוף ספטמבר של שנת 1995, כלומר בתחילת שנת תשנ"ו לפי מניין הלוח העברי. בקרוב תחל שנת הלימודים השנייה שלי במחלקה לאמנות בבצלאל, ושבועות אחדים לפני שמלאו לי עשרים ושתיים עברתי לגור בשכירות עם שני שותפים בדירת גג ברחוב מוריה 5 בשכונת רוממה בירושלים. הבניין היה צמוד לקצה המערבי של רחוב יפו, ציר מרכזי היסטורי בעיר, ולתחנת האוטובוסים המרכזית שנהרסה ונבנתה מאז מחדש. לימים למדתי שהבניין שהתגוררנו בו הוקם למטרת השכרה בסוף שנות העשרים בידי אבו עזיז דה-סימיני, פלסטיני נוצרי, על חלקה בפאתי שייח' באדר, כפר ערבי במערב ירושלים שנהרס כמעט כליל במלחמת 1948. סגנון הבנייה היה טיפוסי לבנייה הערבית האמידה בימי המנדט הבריטי: מפתני החלונות ומשקופיהם עוטרו באבן בולטת, החלונות היו גדולים ומרווחים, המרפסות נשענו על תומכות אבן מסוגננות, ורצפות החדרים היו "שטיח" קרמיקה צבעוני, שזיהינו בטעות עם אסתטיקה עות'מאנית. שני הבתים הקרובים אלינו היו ביתו של חאג' מחמוד, פלסטיני מליפתא – אף הוא כפר בכניסה לירושלים שנכבש ב-1948 ותושביו גורשו – מבנה מפואר, מעוטר באריחי קרמיקה ארמנית ששולבו בהם פסוקי קוראן וחלונותיו מעוצבים בסגנון מוסלמי ירושלמי; ובית עיסא מוסא, שמעקות מרפסותיו קושטו בפרזולים מרשימים, ובקומת הרחוב שלו נמצא עדיין סניף של בנק דיסקונט. לפני 1948 התגוררו בבניינים האלה, באזור שהחל להיקרא "רוממה" על שם השכונה היהודית הסמוכה, משפחות יהודיות וערביות. דלת חדרי הובילה אל מרפסת גדולה תחומה בחומת אבן שהקיפה את חזית הבניין. מן המרפסת ניתן היה לראות את המבנה הבולט של בנייניי האומה, בתכנונו של זאב רכטר, מאדריכלי התנועה המודרנית בארץ – מבנה שהוקם בתחילת שנות החמישים על קרקעות הכפר שייח' באדר, והיה אחד המבנים הציבוריים שנועדו לכונן נוכחות שלטונית אזרחית בכניסה לעיר. באותה שנה הושלם חיפוי קיר החזית בזכוכית מראה ששלחה לתוך חדרי השתקפויות ארוכות של אור אחרון. גרנו אפוא על גג בניין הנטוע באקולוגיה אסתטית פלסטינית, פרי האליטה הערבית בירושלים המנדטורית, שזיהינו אז כסגנון "ירושלמי", ובצל המונומנטליות המודרניסטית של מבני הלאום. בשנה ההיא, אולי לא מיותר לציין, ערבים לא גרו עוד בשכונה.

ימים אחדים לאחר שעברתי לחדרי החדש נפטר המקובל התוניסאי מאיר יהודה גץ, שנשא מאז 1969 בתואר רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים. פקדתי את הלווייתו בבית הקברות היהודי בהר הזיתים מתוך רגש חובה כלפי נכדתו ששהתה באותה שנה עם משפחתה בארצות הברית, והייתי איתה בקשר קרוב. מאז ראשית כהונתו פעל הרב גץ לקידום החפירות במנהרות הכותל תחת הר הבית בעיר העתיקה בירושלים; הוא חתר לזיהוי קודש הקודשים ולאיתור אוצרות בית המקדש וארון הברית, שלפי מסורות שונות נטמנו בקרקע. ביקור במנהרות הכותל משול לשהייה במנהרת זמן. הן זוחלות תחת בתי הרובע המוסלמי של היום במערך מחילות תת-קרקעיות שנחפרו בתקופות שונות. חשיפת תוואי הכותל החלה בסוף המאה התשע-עשרה, וביתר שאת אחרי מלחמת 1967. עד שנת 1996 הורשו המבקרים במנהרות להגיע רק עד הרחוב המרוצף – שנסלל עם הרחבת הר הבית בידי הורדוס לפני 2,040 שנה, וממנו יכלו מבקרים ועולי רגל בעת העתיקה לגשת אל פתחי הר הבית – ושם שבו על עקבותיהם. בשל הקרבה להר הבית התנגדו אנשי הווקף ליצירת פתח מהמנהרות אל לב הרובע המוסלמי. אולם ב-24 בספטמבר 1996 אישר בנימין נתניהו, שנבחר לראשונה לראשות הממשלה ארבעה חודשים קודם לכן, לפרוץ פתח מאחת המנהרות אל הרובע המוסלמי. בתגובה קרא יושב ראש הרשות הפלסטינית יאסר ערפאת להתקוממות, ובעימותים שפרצו בימים שלאחר מכן עם הצבא הישראלי בערי הגדה ובירושלים נהרגו עשרות פלסטינים. נתניהו הגיב על האלימות במילים: "מי שביקר במנהרה אינו יכול שלא להתרגש עד עמקי נפשו, אנו נוגעים שם בסלע קיומנו". הצירוף "סלע קיומנו" הפך למטבע לשון שגורה.

עוד בתחילת אפריל, בחול המועד פסח, הצטרפתי לקבוצת צליינים יוצאי מרוקו מחיפה, והוריי בכללם, לביקור בקבר רחל שבפאתי העיר הפלסטינית בית לחם. האוטובוס שיצא מבית הכנסת אביר יעקב בשכונת נוה יוסף בחיפה נוהל בידי פעילי ש"ס, שבבחירות שלאחר מכן הפכה לראשונה למפלגה השלישית בגודלה. האתר המוחזק במקורות יהודיים ומוסלמיים כקבר רחל נעשה החל מסוף המאה התשע-עשרה, בתיווך התנועה הציונית, לסמל יהודי לאומי מרכזי של ארץ ישראל. כילד רקעתי את מתווה הקבר על לוח נחושת שנתלה בביתנו. אבל מאז קרבות הירי של ספטמבר 1996 קבר רחל הוא מתחם מבוצר, מובלעת צפה בין חומות, שילוב של קסרקטין, ישיבה והתנחלות. לא יכולתי להסביר מדוע ניעור בי אז הצורך לתלות על קיר משרדו של ראש המחלקה לאמנות שני תצלומים בשחור-לבן: האחד, תצלום ממוסגר שמצאתי, המביט אל עבר המסגד בהר הבית מכיוון הר הזיתים, בדומה למבט שנצרב במאות גלויות; בשני, מראה מפרץ חיפה שצילמתי באותה שנה מהחלון של סלון בית הוריי בחיפה.

לא הופתעתי כשנודע, מיד לאחר רצח ראש הממשלה יצחק רבין בנובמבר 95', כי הרוצח היה צעיר יהודי בן למשפחה מתימן. במעגלים שהסתובבתי בהם התבוננו בחברה בישראל מבעד לעדשה של מתחים ואיבה על רקע הבדלים אתנו-מעמדיים. חודש ימים לפני הרצח הלכתי במורד רחוב יפו לעבר כיכר ציון כדי לחוות כעובר אורח את הפגנת הימין הגדולה, שבה הוכרז רבין כאויב העם בשל הסכם אוסלו השני שעליו חתם בוושינגטון כמה ימים קודם לכן. אמנם כבר התנערתי מהלאומנות הדתית שהיתה מוכרת לי מבתי הספר שבהם התחנכתי כנער; נותר היה רק לתהות באימה על כוחה הציבורי. עדיין שמרתי שבת, ופקדתי בתי תפילה שונים בעיר – מבתי כנסת שכונתיים של קהילות מזרחיות קטנות ועד לבתי המדרש הפרוגרסיביים בקטמון הישנה. יומיים לאחר הרצח השאיר לי אבי הודעה במשיבון, שהעתקתי למחברת: "בוקר טוב יגאל, רציתי לדבר איתך על מעיל שיש לנו בעבודה אם תהיה מעוניין. הוא עשוי מבד רך, כמובן עם בטנה עבה וכובע נשלף עם כפתורים, אם תהיה מעוניין תתקשר שאני אוכל לקחת לך אותו". בסוף ינואר 1996 נודע כי תרומות דם של יהודים אתיופים מושלכות לפח מאחורי גבם של התורמים. "אנחנו שחורים אבל הדם שלנו אדום", נכתב על שלטים בהפגנת ענק ראשונה של עשרת אלפים עולים מאתיופיה מול משרד ראש הממשלה בירושלים, עשר דקות מביתי. בחנות הצילום שבכיכר ציון רכשתי לעצמי לראשונה מצלמת רפלקס בהפעלה ידנית,FM10  של ניקון, שיצאה אז לשוק.

במהלך שנת 1996 התחלתי לפקוד את המפגשים השבועיים של תא הסטודנטים המזרחי צ"ח (צדק חברתי) בקמפוס האוניברסיטה העברית, שפעילותו חודשה אז. עסקנו בשאלות של זהות, מעמד, פוליטיקה, ייצוג, מיניות, תרבות והיסטוריה, והתמסרנו לניתוח אידיאולוגי של טקסטים, סרטים ואירועים פוליטיים. ערכנו הפגנות, גיבשנו אוצר מילים ונעתרנו לתחושת השחרור שמעניקה הפוליטיזציה של העצמי. פולמוס ההיסטוריונים החדשים שגאה אז העסיק אותנו מאוד. הערצנו את הספר החלוצי של אלה שוחט. היינו צעירים יפים מרקע דומה ששאבו עוצמה מן המפגשים השבועיים עם משוררים, חוקרים ואקטיביסטים, מפגשים שהיו עתידים להשפיע על מסלולי החיים של כולנו. השאלה המזרחית ושאלת פלסטין נכרכו עבורי זו בזו, והחיבור בין היהודי והערבי נעשה משמעותי לאופן שבו הבנתי את התודעה הפוליטית המזרחית שהחלה להתגבש אז בבימות שמאל שונות. קיימנו גם אירועים בקרב קהילות מזרחיות בפריפריה, ועקבנו מקרוב אחרי התארגנות מזרחית במישור הארצי, כמו כנס הנשים המזרחיות הראשון בחודש מאי, או הקמתו, מאוחר יותר, של פורום מזרחי בשם ישראל 96 בידי אקדמאים ופעילים מזרחים, פורום שהוסב בתחילת 1997 לכדי תנועה חברתית מזרחית, הקשת הדמוקרטית המזרחית, שפעילותה תשפיע על השיח הציבורי והמשפטי בישראל. במסגרת סיכומי השנה פרסם מוסף "הארץ" ב-27 בדצמבר 1996 מסה פוליטית בשם "קשר השתיקה", שהעלתה לדיון שאלות שהעסיקו אותנו אז: מדוע להוט השמאל לעסוק בבעיה הפלסטינית אך בד בבד מכחיש את הסוגיה המזרחית, שלהחרפתה הוא שותף? מדוע החברה הישראלית עורכת כל השנים דה-פוליטיזציה של שאלת המזרחים? המחבר, יהודה שנהב, אז ראש חוג באוניברסיטת תל אביב, הציב עצמו במרכז דיון ציבורי שנמשך חודשים.

ללמוד אמנות בשנת 1996 פירושו היה לקבל במובן מסוים את העובדה שמעשה האמנות לעולם ייוותר בעמדת נחיתות אל מול המציאות הפוליטית על שלל דימוייה לופתי התודעה. שרית שפירא ז"ל פתחה בפניי אוּלם. במחברת שלי מאותה שנה אני מוצא שמות כמו פול ויריליו, קזימיר מלביץ’, היידגר, מרסל דושאן. "כרך ב: הרהורים", מבחר כתבי ולטר בנימין שראה אור בעברית באותה שנה, עדיין מצוי עמי. הלכתי גם עם "אתיקה והאינסופי: שיחות עם פיליפ נמו", התרגום הראשון לעברית של לוינס, שיצא אז. ב-4 במרץ אדם פוצץ עצמו במעבר חציה בסמוך לדיזנגוף סנטר במרכז תל אביב. שלושה-עשר בני אדם נהרגו ועשרות נפצעו. הידיעה על כך הגיעה אלינו במהלך שיעור ציור במחלקה לאמנות, והשיעור פוזר כדי לאפשר לתלמידים להתקשר בטלפון הציבורי אל קרוביהם בתל אביב. יום קודם לכן פוצץ עצמו אדם באוטובוס ברחוב יפו במרכז ירושלים, ושבוע לפני כן אירע פיגוע דומה בירושלים. הפיצוץ, שאירע בצומת סואן ברחוב יפו תחת ביתי, הרעיד את הבניין. בפיגועים אלו נהרגו 45 בני אדם ועשרות נוספים נפצעו. כל המתאבדים היו צעירים פלסטינים בשליחות ארגון חמאס, שהגיב להתנקשות ב"מהנדס", יחיא עיאש. האופן שבו התנקשו בו – פיצוץ טלפון סלולרי ממולכד בדירתו בצפון רצועת עזה – סימן עידן חדש. בשיעורים של שרית צפינו אז בהקרנות באיכות ירודה של סרטי אנדריי טרקובסקי משנות השבעים, "סולאריס" ו"סטאלקר". בשיעור צילום כתבתי במחברת: "ככל שהמרחק בין העדשה לסרט הצילום גדל, הפוקוס הוא על דברים קרובים יותר". באפריל, כחודש לפני הבחירות שבהן יפסיד שמעון פרס לנתניהו, תקף הצבא הישראלי במשך שבעה-עשר ימים מטרות בדרום לבנון ("מבצע ענבי זעם"), בתגובה לירי לעבר ישראל. ב-18 באפריל תותחי הצבא הישראלי פגעו בשני מבנים שהעמידו אנשי האו"ם בסמוך לכפר כנא עבור מאות פליטים לבנונים שנמלטו מאימת הלוחמה. מאה ושניים אזרחים נהרגו. בניגוד לבני משפחת ג'ואד, גיבורי הרומן "ענבי זעם", סיפורם לא נודע. ימים אחדים לאחר הבחירות הצגתי את פרויקט הסיום שלי במחלקה לאמנות, שכלל עבודות בציור ובפיסול ובהן יציקות בטון של מודל הבית שעל הגג ברחוב מוריה. בדברי הביקורת על ההצבה, שאותם תיעדתי במחברת, אין עקבות להשפעת המציאות הפוליטית על הבנת העבודה. במחברת אחרת אני מוצא כתוב: "החוטים נקרעים בזה אחר זה".

הצגתי גם ציורים של דפי מחברת "שורה אחת" בגודלי פוליו ו- A5כחלק ממחקר על מגבלות הייצוג של פורמט נתון. תלמיד בשנה הרביעית ששהה בניו יורק בשנה החולפת זרק לעברי את השם פליקס גונזלס טורס, אמן אמריקאי-קובני שגישתו לידע חזותי תיחתם בלבי לעד. פליקס, למדתי חודשים לאחר מכן, מת בביתו במיאמי ב-9 בינואר 1996 מסיבוכים של מחלת האיידס, חודש לאחר שמלאו לו שלושים ושמונה שנים. שוב ושוב רשמתי במחברת את אריחי הקרמיקה המצוירים של רצפת חדרי שעל הגג ברחוב מוריה כמי שנוצר זיכרון ראשון מהבית שבו גדלתי ברחוב אבן גבירול 30 בחיפה, שנהרס מאז – דירת עמידר בשכונת עוני שתושביה הערבים גורשו ממנה ב-1948, חמש-עשרה שנה לפני שאבי הגיע לעיר מדרום-מזרח מרוקו בגיל ארבע-עשרה באוניית עולים בשם הרמס. באפריל 1996 הציגה לראשונה בפלסטין מונה חאטום, אמנית ידועה ילידת ביירות (1952), בת זקונים לפליטים פלסטינים שנעקרו מחיפה באפריל 1948. מיצב הרצפה שהכינה חאטום במיוחד עבור החלל החדש של גלריה אנדיל, לשעבר כריכייה ברובע הנוצרי בעיר העתיקה בירושלים, נקרא "זמן הווה" – ייצוג קרטוגרפי של מפת הסכמי אוסלו, עשוי כדורי זכוכית אדומים זעירים שננעצו במאות קוביות סבון שמן זית אל-ג'מל תוצרת שכם, שנפרשו כשטיח על רצפת האריחים של הגלריה. פקדתי את התערוכה הזו, ועוד רבות אחריה בגלריה אנדיל, שהרחיבה את עולמי, כמי שמבקש להכיר צד בלתי מפוענח באישיותו.

התרבות הפלסטינית של העיר העתיקה החלה להיפתח בפניי באותה עת בעיקר בשל חברות קרובה עם סטודנטית בת המחזור שלי, פאתן נסטאס, פלסטינית מהעיירה הנוצרית בית ג'אלא הסמוכה לבית לחם, שחלקתי איתה סטודיו זעיר במשך שנה. במחברת כתבתי: "פאתן, משפט שתמיד אומרת: אני היום עשיתי כלום". ערכנו ביקורים רבים בירושלים הפלסטינית, שם קניתי קסטות של להקת סַבּרין, ובבית לחם הסמוכה לבית הוריה ביקרתי לראשונה בכנסייה. שוחחנו עברית ואנגלית. היו ימים ושבועות שבהם פאתן לא יכלה לחצות את המחסום ולהגיע ללימודים בירושלים. ישראל הנהיגה לפרקים סגר האוסר על פלסטינים תושבי הגדה להיכנס לישראל ללא היתר אישי, מדיניות שנעשה בה שימוש מאז תחילת שנות ה-1990. לפאתן היה היתר כניסה, אבל לפעמים הוטל סגר ממושך וההיתרים בוטלו. במאי 96', שלושה חודשים לאחר החרפת הסגר שבמהלכו הוחלפה ממשלה, ציירה פאתן ציור גדול ממדים בשם "לידה ומוות על המחסום" בעקבות סצנה שטלטלה את עולמה: אישה מחוסאן, כפר פלסטיני עתיק באזור בית לחם המוקף מאז שנות השמונים בהתנחלויות יהודיות, כרעה ללדת תאומים במחסום. בדרך לבית החולים בבית לחם הצליחה המכונית לעבור במחסום הכפר רק לאחר שנולד התינוק הראשון, אך חיילים עיכבו אותה במחסום הבא, בעודה יולדת את תינוקה השני. שני התינוקות מתו. את הדיון על הציור, הצעתי אז בשיעור, יש לערוך משני צדי המחסום בכניסה לבית לחם, לשם נסענו מאוחר יותר באותה שנה כקבוצה. אולם לבסוף היה זה פאוזי ג'יריס נסטאס, אביה של פאתן, היחיד מבני המשפחה בעל תעודת זהות כחולה, שהעביר לי את הציור לביקורת עבודות בבצלאל, והיא נערכה דרך הטלפון, באמצעות רמקול. שנה לאחר מכן פורסם ריאיון שערכתי עם פאתן. "הסיפור הזה, של האישה הזרה שאני אפילו לא יודעת את שמה, הפך לאט לאט להיות הסיפור האישי שלי, וסיפורו של כל אדם שרוצה לחצות את המחסום… היתה לי הרגשה שזו אני שיולדת, שמתגשמים בי הלידה וכאב המוות", סיפרה ("מצד שני", גיליון 8, מרץ 1997). סב סבה של פאתן, אבראהים אליאס נסטאס, חצב במו ידו במפנה המאה העשרים את התבליטים על עמודי הכניסה לקבר רחל, שעליהם, מעל סמל המדינה העות'מאנית, מתנוסס פסוק מן הקוראן: "ויצרנו כל חי מן המים". אביה עיצב את המזרקה בחלל הכניסה.

ב-15 בפברואר נסעתי עם שותפי לדירה למרכז הקהילתי שיקגו בלוד, לפתיחת תערוכה של אורי צייג, אמן וכותב בן קריית גת, אז בן שלושים ואחת, שהילך עלינו קסם. עבודתו הוצגה בביתן ישראל בביאנלה בוונציה כמה חודשים קודם לכן, במקביל לפרסום "חצר אחורית", קובץ סיפורים משוטטים פרי עטו. אירוע האמנות בלוד היה אחר במיקום, בחלל, בקהל ובסוג המחווה של צייג, שהזמין חודש לפני הפתיחה את שתי קבוצות הכדורגל המקומיות, בית"ר והפועל, לשחק ביניהן בשני כדורים. עבודת הווידיאו המרכזית, שתוצג לימים בתערוכות בעולם בשם "הכיכר העולמית", כשם הסיפור החותם את קובץ הסיפורים, הכילה תיעוד של הכוריאוגרפיה המשונה שנוצרה על המגרש בשל שיבוש התניית ההזדהות שבלב פעולת הצפייה. עבודה זו העניקה ייצוג חזותי ופילוסופי למתח בין תסריט, מקריות וגורל, שיאפיין במובנים רבים את מה שנזרע בחיי בשנה ההיא.

מוקדש לשרית שפירא

מהדורה מקוונת | פברואר 2021
דימוי: יגאל נזרי, צילומים שונים, ירושלים 1996

הטקסט פורסם לראשונה באנגלית בנובמבר 2020 בספר ״1996״ החוקר את השינויים שחלו במפלגה הדמוקרטית מאז שנות ה-1990, מאת האמן מאט קיגן (יליד 1976, חי ועובד בברוקלין). ״1996״ מתבונן ברגע מכריע בפוליטיקה ובחברה האמריקאית דרך ניסיונם של אמנים שסיימו באותה שנה את לימודי התואר הראשון והצביעו לקלינטון, ואחרים שנולדו בשנת 1996 והצביעו לראשונה בשנת 2016, שנת עלייתו של טראמפ. המסות בספר מתמקדות בתרבות ויזואלית, אידיאולוגיה, טכנולוגיה וחוק. לראיון עם קיגן, להמשך קריאה מתוך הספר באנגלית >>>>>