7 קצרצרים

בימים כתיקונם

בימים כתיקונם מופנים מאמציי למתן פירוש כללי וסופי לתופעות המרכיבות את העולם. משימה מועדת לכישלון, בלי ספק, אך לא בכך העניין – לא ההצלחה או הכישלון חשובים, כי אם ריכוז הדעת הפונה אל המכלול. דא עקא, כאשר מפנה אדם את מבטו אל השמים, לא מן הנמנע שתיחבט רגלו במכשול המונח על הקרקע. כל זה אינו נורא כל כך אם המכשול הוא אבן, או אף חבילה שהושארה ללא השגחה; אך קורה גם, ובתכיפות גוברת, שאל צליל החבטה מתלווה קריאת אדם. אַי! כאילו בלי משים נשכח גוף אדם חי ונושם על הארץ. הוא מתקפל בכאב ומסובב את גבו אליי בכעס, כמתהפך במיטתו. סליחה, אני ממלמל במבוכה. אני שולח את רגלי ופוסע פסיעה גדולה מעליו, אך שוב קול חבטה, ושוב גניחה, וגערה: היזהר! כעת אין מקום אף לא להניח בו כף רגל, הם שכובים בסמיכות גדולה כל כך זה לזה, מכסים את הקרקע בגופיהם המצונפים, החמים, עד שלרגעים נדמה כאילו האדמה עצמה היא הרוחשת חיים סמויים. בימים כתיקונם מופנים מאמציי אל השמים, אך ימים אלה אינם כתיקונם. ללכת אי-אפשר וגם לשבת אי-אפשר בלי להישען על גבו או על ראשו של אדם. אני נותר אפוא על עומדי כעץ בודד בלב שדה, אסור בשורשיו.

הָרִיעוּ לדוורים

הגיעו דברים לידי כך, שרשות הדואר הטילה על הדוורים גם את מלאכת כתיבת המכתבים. ישבו בבית הדואר ומילאו גיליונות במילים: מעט מכתבי אהבה, מכתבים ממסע לארץ רחוקה, מכתבים בעניינים מעשיים כגון תוכניות לעתיד, או בקשות להלוואה מאת קרוב משפחה, או המתנה לירושה מבוששת לבוא. עד מהרה התבלטו ביניהם בעלי הכישרון, והאחרים שמחו לוותר למענם על מטלת הכתיבה ועמדו והציצו מאחורי גבם בהערצה דוממת שלא להפריע את זרם ההשראה, וכשהיה המכתב מוכן זינקו על אופניהם ואצו לתחוב אותו בתיבה היעודה. וכותבי המכתבים פיתחו ושכללו את אומנותם עד כדי כך, שהיו יכולים לחבר בבוקר אחד התכתבות של שנה תמימה בין בני זוג רחוקים, או חליפת דעות בין שני הוגים בני סמכא. וכעבור זמן זנחו את כתיבת המכתבים והחלו לכתוב מחזות גדולים, מרובי דמויות, והאחרים, שכעת לא היו להם עוד מכתבים לשגר, עלו לבמה והפליאו להציג את פרי דמיונם של עמיתיהם. ובאו אנשים לצפות בהצגות – שהתקיימו, אגב, באוויר הפתוח מחוץ לבית הדואר – והריעו לשחקנים, ואם העיר מי מהבאים כי הכול טוב ויפה, אבל הלוא תפקידם של הדוורים להעביר מכתבים, ולא להעלות מחזות, היה מוחזק מיד כמשבית שמחה. היו אומרים לו, עליך להסתפק במה שיש, במעט שיש, ואם אין הדבר מוצא חן בעיניך, אדרבה, רוץ, כתוב מכתב בעצמך ושלשל לתיבה.

ניתור לגובה

לא פעם אני נתקל באנשים שמנתרים במקום, כאילו מנסים לאחוז בדבר מה המצוי אי שם מעל ראשם. שוב ושוב הם מזנקים, אך כמדומה ללא הצלחה: הדבר שביקשו להם נותר מחוץ להישג ידם. ואחדים מהם קופצים גבוה יותר מחבריהם, מרחפים ממושכות באוויר, ובכך מסתכנים באפשרות שיתפוס אדם אחר את מקומם על הארץ. כאשר כך קורה, הרי הם בבעיה: חוקי הכובד מצווים עליהם לחזור תכף ומיד אל האדמה, ואילו חוקי הנימוס אינם מתירים להם לנחות על ראשו של אדם אחר. שעת מבחן היא זו להם: אם ייכנעו לכוחות הכובד וירמסו את כבודו ואת גופו של האדם שתפס לתומו את מקומם, יואשמו בשנאת אדם ובביזוי כללי החברה; ואם יַשהו את נחיתתם עד לזמן נוח יותר, יערערו מן היסוד את החוקים המאפשרים את חיינו על האדמה, החוקים המבטיחים לנו, פשוטו כמשמעו, קיום. על כל אלה עליהם לחשוב בעודם תלויים בין שמים וארץ. בתוך כך יוכלו גם להתחרט על כי נטשו את האדמה לזמן ממושך כל כך.

קריאה בספר

ראיתם פעם כיצד יוסף הסופר נוטל לידיו ספר לקרוא בו? תחילה הוא מקרבו בשתי ידיו אל אפו ושואף את ריחו מלוא הנחיריים, אחר כך מרחיקו מעט ומתבונן בעטיפתו בעיניים נוצצות. משהשביע את עיניו הוא אוחז בשדרתו, מביאו בסמוך לאוזנו, מנערו בכוח ומאזין למנגינת הדפים המתנועעים. הוא מבכר דפים עבים המשמיעים קולות כעין הרעם, ואילו דפים דקים המרשרשים כעלי הסתיו מעלים על פניו ארשת מיאוס. לאחר מכן הוא פותח את הכריכה ולוחך בלשונו מעט מן העמודים הפנימיים, מחייך לעצמו כאדם רעב שזה עתה הוגש לו מזונו. אם נעם לו טעם הדפים הוא צולל ביניהם, מעביר דף אחרי דף וקורא בהשתוקקות, בלא הפוגה, עד העמוד האחרון. פעם בפעם הוא מהמהם בין הדפים, או פולט קריאה נרגשת, או משמיע גיחוך מתמוגג. ואם אין הטעם ערב לחכו הוא הודף את הספר בבוז, מביט בו בזעף, ומכאן ואילך לא ייקחוֺ עוד לידיו.

פילוסופים וכיסאות (בעקבות קירקגור)

לדידם של הפילוסופים, ההתבוננות בכיסאות היא מחצֶבֶת פנינים והגיגים, כור מרגליות שאינו נדלה. ועם זאת, למקרא חוכמתם נדמה כי כיסא יחידי נותר בעולם, והם, הפילוסופים, עומדים סביבו, מנופפים בידיהם ושרים: זהו בחור כארז.

ובראש הקיר בנו להם

ובראש הקיר בנו להם מקדש גבוה ורחב, מעוטר בקשתות ובתבליטי עמודים בסגנון רומי, אלא שקוצר ראות, או שמא הלצה זדונית, קבעו את עומקו כעובי הקיר שעליו ניצב, ומדרגות צרות ותלולות מטפסות אליו, מובילות אל פתח עצום ורב רושם, אך בהיכנסך בו אתה יוצא מניה וביה בצדו האחר, צד העורף, שאינו אלא שיקופו המדויק של צד החזית, מכאן תוכל לרדת בגרם האבן הצר, הבנוי אף הוא מעל תהום, או לשוב ולצאת מן הצד הראשון אל הגרם החזיתי, אם כי, למרבה הצרה, עולים בו כעת אחרים, עליך לדחוק בהם לאחור, אלא שמחמת צרוּת המדרגות אינם יכולים לסוב על צירם ועליהם לרדת בצעדים זהירים אחורנית, והם מעבירים את הפקודה מאחד לאחר הניצב סמוך אחריו, לרדת, לרדת, המתקבלת תחילה בטרוניה וכבר נענית בפקודה שכנגד, לעלות, לעלות, וכך עומד הטור וחבריו פונים בדברים איש אל גב רעהו שאינו שומע, שכן הוא עסוק בפנייה אל הגב שלפניו, ואיש אל האיש שמאחוריו, שקל וחומר אינו שומע, וכך הוא המצב גם מן העבר האחר, ניצבים איש על מדרגתו, מפריחים פקודות, לרדת, לעלות, נטועים במקומם כעשבי הקיר, מתנודדים כשלהבות במנורת אלף קנים… והתרעומת הגוברת ועולה בגרם המעלות מזה פוגשת את הזעם הגואה בגרם המעלות מזה, ויחדיו הם לוכדים אותך, העומד בתווך על המישורת העליונה, הצרה ממדרך כף רגל, בין הפטיש לסדן.

הגדשת הסאה

באותם ימים נטלנו על עצמנו לחלץ את העיר מאפרוריותה. ניקינו את הרחובות ואת השדרות, חידשנו את הכיכרות ואת הגינות ובכל מקום שתלנו שתילים. חזון היה לנו, ולפיו העיר והיער משתרגים זה בזה ומתמזגים לישות אחת, ועל כן שתלנו ברוחב יד, בצפיפות גדולה, על כל פיסת קרקע פנויה. גם הכברנו זנים על מנת שיהיה היער קסום ורבגוני. חלמנו כי אנו יוצאים מביתנו והנה אנחנו בתוך יער עבות, מוצל וריחני. חלום יפה חלמנו, וכעבור שנים אחדות ניעורנו למציאות בלהות. השתילים הרכים נהפכו לעצים רחבי צמרת וארוכי שורשים, והחלו להתרבות. התרבו מעל ומעבר לכל דמיון, ועד מהרה חתרו שורשיהם תחת הבתים וסדקו את הקירות, וענפיהם ניפצו את זגוגיות החלונות, וכל כמה שהתאמצנו לקצץ את השורשים ולנסר את הענפים כך פרצו ושלחו זרועות חדשות, וכל כמה שהזדרזנו לסתום את הסדקים כך נִבעו אחרים, גדולים מקודמיהם. ואת השמים כיסו הצמרות וכבר לא ראינו את אור השמש, ואת המים מבריכות הנוי ומהמזרקות בכיכרות ינקו העצים והותירו אותן יבשות, וזלזלים נשרכו סביב עמודי החשמל ועקרום ממקומם, והכבישים היו לחורבות. וכשחדלה העיר להיות ראויה למגורים הופיעו בין העצים חיות יער גדולות, ובהן גם חיות טרף. לא נותרה לנו ברירה אחרת, הרמנו ידיים. הפקרנו את עירנו, והיער בלע אותה אל קרבו. כשאנו בוחנים את הדברים כעת, ממרחק הזמן, איננו מאשימים איש באסון שאירע לנו. במו ידינו החרבנו את עירנו, האחריות למחדל כולה שלנו. ואף על פי כן, אין בנו חרטה: כוונתנו היתה טובה, חזוננו היה מלהיב, חדורי אמונה היינו בדרכנו. ורק זאת אנו זוקפים לחובתנו, שהגדשנו את הסאה.

מהדורה מקוונת | מרץ 2022
דימוי: לז'ורז' פרק, שכונה, 2020, קולאז' ניירות צבועים אקריליק, צבעי עפרון ופנדה, 35×50 cm. דריה שושני, מתוך לז'ורז' פרק