#artist

השעה  1:45 בוקר יום רביעי, ליל יום שלישי. אני מכורבלת במיטה עם כרית בין הרגליים, בוהה לתוך מקור האור היחיד בחדר.

בכף ידי מונח אייפון S6 ורוד. הטלפון הזה נמצא אצלי כבר שנה בערך. אני מניחה שהוא לא שונה מהטלפון שהיה לי לפניו.

חוץ מזה שהוא משודרג. הכול משתדרג. הטלפון חמים, ומתחמם יותר ויותר ככל שהזמן עובר, כמו כשאת אוחזת בבשר של מישהו שאת אוהבת, ומרגישה את החום קורן מהגוף שלו, את הדופק שלך משתולל. אבל במקום לקבל דופק בחזרה יש סוללה שבקושי נאחזת בחייה. ופעימות הלב שלי. איטיות ופסיביות. האגודל שלי גולל מעלה. משתדרג.

אני באינסטגרם, ואז בפייסבוק, ואז שוב באינסטגרם. מולי ציירה תמונה של כלב ורבּקה צילמה סלפי ליד שלט של רחוב, דיוויד העלה סטורי בברלין, רגע! עכשיו למולי יש סטורי חדש והיא רואה ריק ומורטי. גם אני רואה ריק ומורטי אבל אני לא רואה את זה עכשיו, אני רואה רק חלק קטן דרך הסטורי שלה. מולי ואני אוהבות ריק ומורטי, היינו יכולות להיות חברות, אבל היא גרה באוסטרליה ויש לה שלושים אלף עוקבים. אני עוקבת אחרי מולי, מולי לא עוקבת אחריי.

כבר שכחתי ממולי, כי אני רואה את יובל אוכל חומוס בים. אני חוזרת לתמונות ומפסיקה להסתכל על הסטוריז. נועה מתייגת #דילהטרדהמינית; מישהו שהטריד אותי מינית אוהב את התמונה ומגיב בלב. אני נזכרת לחסום אותו. ג'סיקה מתייגת את עצמה כאמנית. אני אמנית? אני מתחילה להבין שכל האמנים עוקבים אחרי אותם אמנים, גלריות ומוזיאונים ושכולם גוללים דרך אותה אמנות.

ג'ון מתייג #לאחוזרהביתה ומתחת לתמונה כתוב "בניו-יורק". זה ממשיך תמונה אחרי תמונה, והתמונות רצות בזו אחר זו. מתחת לתמונה כתוב "בבוקר", מתחת לתמונה כתוב, "דוגי סטייל/פאק לייף", מתחת לתמונה כתוב, "מרגישה מתה אבל תמיד מהממת". מתחת לתמונה כתוב, "במיטה".

אני במיטה.

100 לייקים, 33 לייקים, 580 לייקים, 3,700 לייקים, אין לייקים כי זה רק עכשיו עלה. טוען. 1. טוען. 39. טוען. 380. הדימויים הם הכל ושל הכל, כל מה שתחפש, כל מה שתרצה לדעת.

אני מסתכלת על הפרופיל שלי, ומעלה תמונה של עצמי מלפני שנתיים; אני חושבת שהייתי יפה יותר לפני שנתיים כי הייתי רזה יותר. אני מרגישה שאני לא בודי פוזיטיב, אני מוחקת את זה. אני מעלה תמונה מעכשיו, אבל אף אחד לא אוהב את זה בטווח זמן של שתי דקות אז אני מוחקת גם אותה. הלוואי שהיה לי הבטחון, יש לי בטחון. אף אחד לא יודע אבל כולם רואים ואני נראית בטוחה בעצמי בעמוד האינסטגרם שלי.

אני מכבה את הטלפון. החדר חשוך לגמרי. חושך מוחלט, שקט. למרות שהמחשבות שלי רחוקות מלהיות שקטות, הן מוצפות בכל המידע שקיבלתי מהטלפון שלי בארבעים הדקות האחרונות. כדאי שאני פשוט אלך לישון.

אני מדליקה את הטלפון שוב, זמן לסיבוב שני, הפעם אני מוצאת את עצמי מסתכלת על אמניות אינסטגרם, מוזיקאיות, דוגמניות, פמיניסטיות ואקטיביסטיות שאיכשהו מצאתי את עצמי עוקבת אחריהן בשלוש השנים האחרונות. אני נכנסת לאינסטגרם של ה-MoMa, המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק . אני מלטפת עבודת אמנות באגודל שלי, הפנים שלי כמעט לחוצות כנגד המסך, חצי עירומה, נושמת בכבדות, אינטימית. אני ככה עם כולם. שום דבר מיוחד.

אף אחד לא יכול לראות אותי ואני יכולה לראות את כולם. יום אחד אני אהיה מפורסמת וארוויח כסף דרך האינטרנט. לא אני לא. מאיפה המחשבות האלה מגיעות בכלל.

ממתי יש לך מחשבות כאלה שטחיות, תעזבי את הטלפון שלך ותקראי ספר, תעזבי את הטלפון ותצאי החוצה, תעזבי את הטלפון ותציירי, תעזבי את הטלפון ולכי לאונן.

אבל אוננות מזכירה לי טראומה, אני נכנסת לאינסטגרם של מישהי שמדברת על זה שלאונן זה בריא ומרגיש מדהים. אני כועסת. למה אני כועסת? אני מרגישה כמו בן אדם רע, אני מרגישה ריקה. אני חוזרת לעמוד האינסטגרם שלי ומעלה את התמונה מלפני שנתיים וסוף סוף נרדמת.

כשאני מתעוררת אני רואה שקיבלתי 133 לייקים. אני מרגישה תחושה מוזרה של שייכות, שמחה וערך. אני מרגישה יפה. אני מרגישה בודדה, עצובה וחסרת ערך. אני מרגישה מכוערת.

מהדורה מקוונת | מרץ, 2019
תרגמה מאנגלית: נגה רש
דימוי: Untitled – Ink and Graphite on paper, מיה פרי, 2017