1. ליפתא ורמות: ריקוּת ומלאוּת. ריקותו של הכפר, ריקותם של בתי הפלסטינים, של שבילי העפר המחברים בין בית לבית, שהקולות והצבעים שנספגו בכותליהם התאדו. מלאוּת השכונה, השכונה היהודית, הישראלית, מלאוּת בתיה עם הרעפים, אשר צצים במעבה היער כמו אניצים אדומים בזקן ירוק. ריקות ומלאות זו מול זו: הכפר מן העבר […]

סינופיליה הוא לקסיקון הכולל תיעוד וקיטלוג סוגים שונים של יחסים ואינטראקציות מיניות, המנסה לבחון את המוכר וגבולותיו דרך המבט הקולנועי. מיניות היא פרקטיקה מרכזית בקיום הביולוגי והתרבותי של האדם; פרקטיקה המייצרת זהות. מבנה המחולל חיים בין אינטימיות, עונג ותרבות. המיניות אינה מוגבלת להתנהגות אינסטינקטיבית שהיא שרירותית ביסודה, אלא נוגעת בבחירות ובהעדפות האנושיות. […]

כל הסיפור התרחש בפעם השביעית שבה השתרך בן דודי בתור בפתח משרד הפנים הישראלי, כדי לחדש את תעודת המסע שבלעדיה לא היה יכול להמריא אל מחוץ לגבולות הארץ. בפעמים הקודמות הוא יצא מוקדם מאוד מביתו והגיע בשש בבוקר, אך הופתע מן התור הארוך של אנשים שהזדחל מול הבניין, קצתם הגיעו […]

הייתי ילד טבע. לא גדלתי בקיבוץ או במושב, אבל מאחורי הבניין שבו גרתי בהרצליה היה שדה פורח. רוב היום הסתובבתי יחף, הופך אבנים, מחפש אחר רמשים שונים ומאכיל בהם עכבישים. מראה העכביש האורב לטרפו ומאבק החרק בקורים העניק לי שעות של הנאה צרופה. אלו היו ימים שצרבו בי משיכה עמוקה […]

אבי היה מהנדס אבל היה לו שולחן כתיבה של איש הגות. זו היתה בעצם "מכתבה" גדולה וכרסתנית. אני נמנע מן המילה הזאת לא מפני שהיא מיושנת (השולחן עצמו היה ישן ומופיע בזיכרונות הילדות המוקדמים ביותר שלי), אלא משום שהיא ממין נקבה; ואילו השולחן היה מסיבי, חלקיו עבים, וכולו צבוע שחור. […]

סדרת הצילומים היא קטע מתוך הספר 'Blood Shark' החוקרת את המסע של אבי ושלי בעקבות אירוע מוחי שעבר אבי לפני כמה שנים, ואשר מתמקדת באפזיה – אובדן המילים – שבאה בעקבותיו. אוסף התמונות הוא שילוב שבין צילומים שצילמתי ותמונות שאספתי מארכיונים. האוסף בא להמחיש את הסיפור האישי דרך מכלול של […]

כבר כמה שנים אני סוחבת איתי איזו אשמה. כשהיא עולה על גדותיה אני מזכירה לעצמי שכל אחד אשם במשהו, כלומר, כל אחד לפעמים מרגיש אשם במשהו, ואז זה נרגע. אבא שלי, למשל, עד יומו האחרון היה אסיר בלי תא. האשמה כילתה אותו מבפנים. בעצם, כרסמה כמו תולעים בתוך תאנה. לא […]

אני מגיע. היא עומדת בדלת. לא, זה לא מדויק. אני מגיע (בכך אין ספק). היא עומדת כמה פסיעות מאחורי הפתח, מחכה לי. כשאני מגיע היא מרימה את מבטה מהטלפון שלה ומברכת אותי לשלום. כך אני מוצא אותה תמיד בימים הללו, בין דלת הכניסה לגרם המדרגות, ראשה מורכן לטלפון. יש לה […]