לילה אחד זע הווילון הלבן המכסה את החלון הגדול שבחדרי. הוא מתחיל לנוע, מואר מבחוץ באור ירח ופנסי רחוב. בתחילה התנועה נראית כתגובה קלה לרוח, אך היא הולכת וגדלה. הווילון מתרחף ושב, הבד מתמלא גלים גלים, מתנפח ועולה. אני שוכבת דוממת במיטתי, ערה לחלוטין, רואה איך דרך החלון הפתוח ומבעד […]

יום ג' 7/7/2015 בגינה קוצצים את הדשא שני גברים לבושי שכפ"ץ צהוב המדברים ערבית… הצברים שבַּחלק החולי של הגן נגועים במחלה. למעט אחד, הם נדמים כעצורי גדילה, חומים ופצועים… הקולנוענים שהגיעו היום אל כיכר הבימה מתכוננים באיטיות. חלקם ישוב ומצפה לדבר-מה. חלקם עטוי אוזניות. שתי נערות צופות בהם כמו מתוכם. […]

התערוכה 119 Currents חוקרת את האינטראקציה בין האדם לבין היסטוריות דרך מבנים אדריכליים, דרך העקבות שהעבר משאיר במרחב העירוני והפערים בין הציפייה מאדריכלות לבין המציאות של אותם מבנים הספוגים בניואנסים היסטוריים. בעוד שיצירות האמנות בתערוכה עוסקות בסביבה המקומית של סנט לואיס – וההיסטוריה שלה – העיר עומדת כארכיטיפ למרכזים עירוניים […]

כשהיא הייתה מאחורי ההגה, הוא נשען רצוץ על חלון ימין ואני בהיתי מנגד לשמאל, מחוץ למכונית. היינו ילדים, בדרך למסעדת טוּק טוּק. מבעד לדלת היו כנפי עוף מצופות בחיקוי דביק של רוטב טריאקי עשיר בנתרן, בסוכר ממכר ובקמח. רציתי לאכול אותן אבל התביישתי. כשנגסתי והכנסתי לפי, צצו על השולחן ערמות […]

האוושות הקצובות שמתפתלות מאחורי אוזניי, מאחורי עורפי, מלוות את תנועות האצבעות המיומנות בקליעה — קווצת שיער על קווצת שיער, אצבע תחת אצבע, אגודל מעל אגודל. הן לא נבלעות ברקע, לא נעלמות בין צלילים רמים יותר, חריגים יותר שרוחשים מכל עבריי. הן עוטפות אותי בדרך כלשהי, אני נשענת עליהן בדרך כלשהי, […]

תכלס לא – הוא עדיין לא קנה את זה, גם כשצפה בנווד לבוש סחבות כורע על הקרקע, ברכיו הפצועות מציצות ממכנסיו הקרועים, פניו מכוסות זקן עבות ולראשו שיער מדובלל שנעשה למקשה אחת, אסוף בפיסת בד מרופטת. מסביב לנווד נערמו הריסות של מבנים מעשה ידי אדם; הוא זיהה רעפים, חלונות וקירות […]