פגשתי לאחרונה יהודי משְׁקלוב באַרְבָּט,[1] ממש ליד הכניסה לתיאטרון וכְטנגוב, והוא סיפר לי על הירח שלו בשקלוב, שהבריח אותו למוסקבה. הוא ישב לצד דוכן סיגריות של מוֹסֶלפְּרוֹם[2] והחזיק ספר ביד. כל הרוכלים של מוסלפרום תמיד אוחזים בספר ועסוקים בקריאה. הם אנוסים לשבת ליד הדוכנים שעות ארוכות, והספר עוזר להם לפרוט […]

אמא גדלה בשיכון עם תריסר ילדים. סירים וריחות טיפסו על קירות, חלקם של אוכל, השאר נתמלאו במה שיצא ממנו. וילונות מבד זול נתלו על תקוות שווא, בתוך הרים וגבעות של חפצים וזבל, חולשים בערבול על המרחב שלא היה. יש לה נטייה לזרוק דברים. כמו איזו תגובת נגד לאגרנות, חלוצת ה"זרקנות" […]

כשאני מגיעה למחלקה הוא כבר מרגיש יותר טוב. אני הולכת מהר, הכפכפים מפליקים לי על העקבים, שקית הנייר מגולדה מרשרשת, אף פעם לא ידעתי להיכנס בשקט לשום מקום, למרות שכן ידעתי להיעלם אחרי שכבר הגעתי. לא עם סבא גילי. הוא ראה אותי. גם כשהמשפחה הכפילה ושילשה את גודלה ולכל מפגש […]

בתחילת ימי הקורונה כולנו נסגרנו בבתים. הסטודיו היה כמו מחוץ לתחום, ולא היה לי צורך או רצון לשהות בו. גינת הגג היתה מקום מפלט ראוי. אדמה, שמים וצמחים. התמסרתי לגידול ירקות לצריכה עצמית, והתחלתי לחלום יחד עם עוד ארבעה אמנים ואמניות על יוזמה שיתופית. העבודה בגינה ומחשבות חדשות בקבוצה על […]

תושבי כפר אליסר עלו על יצועם כשלבם סמוך ובטוח שהבוקר שיבוא ישיב להם את שגרת יומם. בה בעת הם ניסו להסיח את דעתם מהמזימות שיום המחרת ודאי חורש נגדם, עתה לאחר שח'לדון החליט לחטוף אותו ולהסוות את דמותו. ח'לדון חלף בסמטאות הצרות, מביט בחרכי החלונות והדלתות ששרידים של אור הסתננו […]

פרולוג ו\או הקדמה גבירותיי ורבותיי, הפּוֹנס, [פאוזה קצרה] הפּוֹנס גיבור הפרולוג — או ההקדמה — הספיק לעשות כבר די הרבה בחייו. על אף שתנוחתו קפואה לחלוטין, ניחן הפּוֹנס בתנועה וניידות. ״הכל נדמה אבוד״, הפּוֹנס לחש בעודו שוכב על הרצפה, פחדיו וכמיהותיו מרוּצצים סביבו ומציצים מבעד לבשר הבטון הפצוע. יש יגידו […]