א. לפני מתן תורה היה איש פוגש אישה בשוק, רצה הוא ורצתה היא – מכניסה לתוך ביתו וכולי ודי היה בכך. אבל מה נעשה, חשב אהרון, מה נעשה שאנחנו כבר אחרי מתן תורה ולא עוד אלא שאנחנו בצבא ואין לנו בעולמנו אלא ד' אמות של עמדת שמירה ותו לא. הנה […]

הסכמות לא הייתי בטוחה בהבנה בינינו או איך דברים עומדים בין רוב האנשים, איך הם מגיעים להסכמות כמו לישון זה אצל זה, לשבת לאכול יחד, להיות אותו אדם יום-יום. אולי הגבר אמר משהו ואני אמרתי כן. ואולי לא אמרנו כלום. "זה מוזר כאילו?" אני אומרת. "מה מוזר?" הוא אומר. "שמתקיימת […]

יום מתחיל מצוין. המגפיים עוזרים לעמוד. אני צועד ברחוב יפו, נעמד מול "שמילוביץ' מראות קריסטל", מביט מאחורי הסיגריה במראה אובלית, רואה את האור מהבהב ואת המנצנץ של הסגריה. מפתח החנות בוקע שיר: ""Dream a little dream of me. צללית סוס צצה במראה. אני זז, הוא זז מולי אותו דבר. קצת […]

כמו הרבה ילדים אשכנזים גם תרצה ליבוביץ' גדלה עם צמא עצום למגע. צמא לא מודע. לו נדרשה לדפדף באלבומי התמונות, ספק אם הייתה מבחינה בחסרון זרועות מחבקות של אמה. את אביה, אם הייתה תוהה על היעדרו, ודאי הייתה מנקה מאשמה בשל תפקידו כצלם. תרצה ליבוביץ', שעמלה על כתיבת הדוקטורט שלה, […]

מדי פעם, לא לעתים קרובות מדי, הוא עדיין האמין שהמהפכה תתחיל ממנו. כמו שמדורה מתחילה מניצוץ יחיד. כמו שלפני מאות שנים מדורות שלחו את המסר המהפכני של יוֹס פְריץ מגבעה לגבעה, דרך עמק הריין כולו. האופטימיות שלו בעניין הזה היתה קשורה לקפה השחור החזק שהוא שתה בשעת בוקר מוקדמת במרפסת […]

אולי תאמינו לה ואולי לא. אולי הסיפור שלה יישמע לכם מופרע, מופרז. אבל אין לה מה להפסיד. לא שהיא חשבה אי פעם שהיא אחת מהאנשים האלה, שיש להם סיפור שמשתלשל כמו תג שם מהצוואר שלהם. שלום אני נעמה והגבר שהייתי אמורה להתחתן איתו נהרג בתאונת מטוס קל. אני נועם ואני […]

1994 אני בוגר של האינתיפאדה הראשונה ולכן תמיד, כלומר מאז, נמשכתי לחרבות. כל הימים שבהם התרוצצתי בדהיישה לא חשבתי בכלל על הילדים שעמדו מולי בתוך האבק והבוץ או על מה שיכול לקרות לי. חשבתי רק כמה מטומטמים הרובים שהחזקנו עלינו, וכמה טיפשית הדרך שבה הגענו אליהם. האבולוציה של כלי הנשק […]