CURRENTS 119

התערוכה 119 Currents חוקרת את האינטראקציה בין האדם לבין היסטוריות דרך מבנים אדריכליים, דרך העקבות שהעבר משאיר במרחב העירוני והפערים בין הציפייה מאדריכלות לבין המציאות של אותם מבנים הספוגים בניואנסים היסטוריים. בעוד שיצירות האמנות בתערוכה עוסקות בסביבה המקומית של סנט לואיס – וההיסטוריה שלה – העיר עומדת כארכיטיפ למרכזים עירוניים אמריקאיים רבים אחרים. התערוכה בוחנת מגמות רחבות יותר במבנים החברתיים, הפוליטיים והכלכליים, המשפיעות על השימור או ההזנחה של ארכיטקטורות, ומפנה את תשומת הלב לדואליות שבין היעדר ונוכחות באופן שבו אנו מבינים את הסביבה שלנו.

מיצב הווידיאו Campell House Project מתמקד בהיסטוריה המוטבעת במרחב הביתי. בית קמפבל היה מקום מגוריו של סוחר פרוות ויזם מבוסס בשם רוברט קמפבל בסנט לואיס. הבית, שנבנה בשנת 1851, היה הראשון מסוגו להיבנות כחלק מהשכונה הפרטית לוקאס פלייס, אשר נבנתה במרכז העיר. לוקאס פלייס היתה הקהילה הפרטית הראשונה מסוגה בסנט לואיס. כדי לפתות תושבים עשירים לבנות בתים בשכונה הפרטית, כל חלקה כללה מגבלות חוקיות כמו איסור על הקמת מבני מסחר או דיור רב-משפחתי לשלושים שנה, התחייבות למדרכות מרוצפות, צנרת מסובסדת ושומר פרטי בפתח השכונה. הגבלות אלה הפכו נפיצות בתחילת המאה העשרים, ולעתים קרובות נוצלו לשם הדרה ואפליה על ידי מפתחי הנכסים ובעלי הבתים.

ב-1883 פג תוקפן של מגבלות החוק על השכונה. העיר התרחבה, ולוקאס פלייס איבדה מהערך המוניטרי והחברתי שלה. השכונה הפכה לאזור תעשייתי עם מחסנים, מפעלים ופנסיונים, אשר החליפו את הבתים המפוארים. עם מותם של רוברט קמפבל ואשתו וירג׳יניה, הבית עבר בירושה לשלושת ילדיהם; האזלט קמפבל היתה האחרונה שמתה בשנת 1938. המשפחה שימרה את הבית, לרבות הריהוט, במשך למעלה מחמישים שנה, מה שהפך אותו לשריד ייחודי מהתקופה הוויקטוריאנית. בית קמפבל הפך למוזיאון בשנת 1943, והוא הבית המשפחתי האחרון שנותר משכונת לוקאס פלייס.

הפרויקט עושה שימוש בשני תצלומים מבית קמפבל משנת 1885 המתעדים את פנים הבית – הסלון וחדר השינה של רוברט קמפבל. התצלומים התגלו בפח אשפה בשנת 1973, ובעזרת הדימויים הללו שוחזרו החדרים במדויק עבור המוזיאון. בתערוכה ניתן לראות את התצלומים מודפסים בקנה מידה אנושי ובהצבה שמעמידה את קנה המידה של הצופה אל מול החלל באופן אינטימי.

קטעי הווידיאו המוקרנים על ההדפסים מתעדים את האמנית עצמה מתנועעת באותם חללים משומרים. דמותה מתפוגגת וחוזרת, מסתובבת ונעלמת. בדיאלוג עם החדר, היא נשכבת על המיטה של רוברט קמפבל, נוגעת בווילונות, במנורות, ודועכת. וכך זה ממשיך. ההדפסים שעליהם מוקרן הווידיאו מראים את החפצים שאיתם היא באה במגע בקטע הווידיאו, הממוקמים באותו המקום בדיוק כמו ב-1885. השימור הקפדני במיוחד של בית קמפבל – הודות למאמציהם של תושבי סנט לואיס של שנות הארבעים – הוא היבט דומיננטי בעבודה. נוכחותה של דמות הרפאים של האמנית, נעה בחלל 134 שנים לאחר צילום התמונות, מאפשרת הצצה אל שכבות הזמן ומראה כיצד ארכיטקטורה מופעלת הן באמצעות נוכחותם של בני אדם והן בהיעדרם.

החלק השני של התערוכה מדמיין את התפתחותה של סביבה נוספת בהיעדר נוכחות אדם, בעבודה Missisippians – בחינה סוריאליסטית של אדריכלות, תכנון עירוני ושינוי אקולוגי המתמקד בצפון הישן של סנט לואיס. בעבודת הווידיאו המוצבת בצדו השני של הפרויקט Campbell House, בעלי חיים מסתובבים ברחובות, בחצרות ובבניינים. עשב ירוק נשפך מהחלונות, והשמים בהירים מבעד למבנים הזנוחים, בעוד הטבע משתלט על המרקם העירוני. כותרת היצירה מתייחסת לחברה האינדיאנית המוקדמת שבנתה את העיר הגדולה קאהוקיה ממזרח לנהר המיסיסיפי בסביבות שנת 950. קאהוקיה היתה מרכז דתי וטקסי לתרבות המיסיסיפית וחדלה להתקיים ב-1350. הסיבות המדויקות לשקיעתה אינן ידועות. העיסוק בריבוד החברה ובקריסה של הקהילה הקאהוקית משמש גם מטאפורה לאמריקה העכשווית. הכותרת מכוונת את תשומת הלב להיסטוריה המרובדת של המקום, שאינה הראשונה שהתפתחה סביב אתר זה, וגם לא תהיה האחרונה. הרחובות הריקים והמבנים הנרקבים של ה-Mississippians משקפים את ההיסטוריה החברתית והפוליטית של שכונות אפרו-אמריקאיות בערים אמריקאיות עד עצם היום הזה ואת ההשלכות החברתיות של שינוי אקולוגי. באמצעות דימויים אלה נוצרת תמונה מדיטטיבית של עקירה, זיכרון וחלוף הזמן.

הצפון הישן של סנט לואיס נוסד ב-1816 ככפר צפוני לגבולות העיר. במחצית השנייה של המאה ה-19 הוא הפך ליעד של מהגרים אירים, גרמנים ואחרים מאירופה. בעקבות מלחמת האזרחים התיישבו באזור אפרו-אמריקאים, שנמלטו מהאלימות בדרום וחיפשו הזדמנויות תעסוקה. בשנת 1916 סנט לואיס העבירה חוקים אזוריים האוסרים על אפרו-אמריקאים לרכוש בתים ברחובות שיותר משבעים וחמישה אחוז מדייריהם הם לבנים. אף שהפקודה הזו בוטלה על ידי בית המשפט העליון של ארצות הברית שנה לאחר מכן, מגבלות על רקע גזעי נועדו להכתיב אפליה והשפלה ברחבי העיר, והגבילו למעשה את האפרו-אמריקאים לשכונות מסוימות. לאורך המחצית השנייה של המאה העשרים רשויות מקומיות הגדירו פעמים רבות שכונות "שחורות" מבחינה היסטורית כאזורים הרוסים, מה שאפשר להרוס או לרכוש אותן לצורך פרויקטים של התחדשות, שפעמים רבות לא הגיעו לידי מימוש. מאז שנות החמישים, הצד הצפוני של סנט לואיס סבל מאובדן אוכלוסין והכנסות עקב אותן יוזמות "התחדשות" עירוניות כושלות ובניית כבישים בין-מדינתיים שחצו קהילות ופרוורים. חוסר השקעה מדיני ועקירה ממשיכים להשפיע על הצד הצפוני גם היום.

על מנת ליצור את העולם הפנטסטי – מציאות פוסט-אנושית שבה הטבע השתלט על הנוף העירוני – עופות דורסים, זוחלים חיים ופרחים אקזוטיים הושתלו בבתים ובכנסייה בצפון הישן של סנט לואיס. הציפורים הספציפיות נבחרו בשל הסמליות שלהן: הנשרים הקירחים, סמל לארצות הברית, ונצים וינשופים כשליחים. פס הקול של העבודה נבנה מהקלטות של מוזיקאים יחד עם הקלטות שטח של השכונה, המחדדות את התחושה של חלל נטול אדם. חזון ההיעדרות מושך את תשומת הלב להיסטוריה של הדרה, גזענות ועקירה בצפון הישן של סנט לואיס וערים אמריקאיות רבות אחרות.

הפרויקט נוצר בשיתוף פעולה הדוק עם חברי קהילה בצפון הישן של סנט לואיס ועם היסטוריונים מקומיים של אדריכלות ותכנון עירוני ושל החברה הקאהוקית. סמוך למסך שעליו מוקרן הפרויקט Missisipians מוצג הערוץ השני של העבודה, המשלב מחקר מעמיק על אותם נושאים המובעים באופן פנטסטי בערוץ השני. מסך זה מציג טקסטים, שרטוטים אדריכליים ומפות וראיונות עם היסטוריונים, פרופסורים, משוררים ואמני היפ-הופ. אנשים אלה חולקים עם הצופים היסטוריה בעל פה המתארת את האזור, את הקשר שלהם אליו ואת האופן שבו הוא השתנה במהלך השנים. הם דנים בבניינים שהיו חשובים להם או למשפחותיהם, וננטשו או נהרסו כעת. הם מספרים סיפורים, אישיים והיסטוריים כאחד, על האופן שבו גזענות שיטתית הובילה לתנאים הנוכחיים באזור. הם גם בוחנים את ההשלכות הסביבתיות של ההיסטוריה הזו ומה העתיד עשוי להביא – מהצמיחה הספונטנית במגרשים עירוניים נטושים ועד לאפשרויות של חקלאות עירונית והצורה שעשויה ללבוש התחדשות מסוג זה.

התערוכה מבקשת מאיתנו להתעמת עם האופן שבו הבחירות שלנו יכולות להוביל לחורבן (אנושי), עולם שבו הארכיטקטורה הופכת לשרידים ולזיכרונות עמומים. מערכת היחסים המורכבת של האנושות עם הטבע נבחנת גם בפסל מולטימדיה התלוי על הקיר בצמוד להקרנת הווידיאו. הפסל, Drowned World, בוחן את השפעותיו של שינוי אקולוגי: צילומים של זוחלים, חרקים וצמחים בנוף מימי מוקרנים על מסך המותקן מאחורי חלון ויטראז׳, אלמנט אדריכלי אופייני לסנט לואיס של המאה העשרים. השימוש בשברי פריטים אדריכליים מעלה את העולם שמחוץ לחלון המוצף. הכותרת שאולה מרומן של ג'יי ג'י באלארד משנת 1962, שבו ההתחממות הגלובלית הופכת את העולם למקום כמעט בלתי ניתן למגורים. בספר, קבוצת מדענים מסתובבת בעיר לונדון המוצפת והנטושה, ומנסה לחזות מה עשוי להיות העתיד. כמו באלארד ב-1962, התערוכה צופה אל עתיד לא ידוע. עם זאת, שלוש העבודות בתערוכה בוחנות גם את הכישלון ואת טרגדיות העבר של החברה האנושית, לא דרך אירוע בודד אלא דרך הצטברות של החלטות בנאליות לכאורה – מה שמצביע על כך שעדיין קיימת אפשרות להפוך את המגמה הנוכחית.

האנה קלם (Hannah Klemm), אוצרת התערוכה, פברואר 2021.

לשיטוט בחלל התערוכה >>>

מהדורה מקוונת | מאי 2023
דימוי ראשי: מראה הצבה, Campbell house, מוזיאון סנט לואיס, ארה"ב
התערוכה הוצגה במוזיאון לאמנות סנט לואיס (The Saint Louis Art Museum) בשנת 2021