YesAllWomen# [#כןכלהנשים] פמיניסטיות כותבות מחדש את הסיפור [2014]

זה היה המשחק המרכזי ב"גביע העולם ברעיונות". הקבוצות נאבקו בלהט על הכדור. קבוצת הכוכבות הפמיניסטית ניסתה שוב ושוב לבעוט אותו אל בין קורות השער שתויג כ"בעיות חברתיות נפוצות", כשהקבוצה המתחרה שהורכבה מבחורים ואנשי תקשורת מהזרם המרכזי ניסתה להכניס אותו לרשת הרגילה שתויגה "אירוע מבודד". כדי שהכדור יישאר מחוץ לרשת שלו, השוער מהזרם המרכזי צעק שוב ושוב "מחלת נפש". ב"כדור" הכוונה כמובן לטבח הסטודנטים באיסלה ויסטה שבקליפורניה על ידי אחד מעמיתיהם.
במשך כל סוף השבוע התגברו המאמצים להסביר את מעשיו. קולות של אנשי הזרם המרכזי התעקשו שהוא חולה נפש, כאילו זה מיישב את הדבר, כאילו העולם נחלק לשתי מדינות, "שפויה" ו"משוגעת", שאינן חולקות זו עם זו מעברי גבול ותרבות. מחלת נפש, בכל אופן, היא לעתים קרובות עניין של דרגה, לא של סוג. והרבה אנשים שסובלים ממנה הם עדינים ומלאי חמלה. ובמדדים רבים, כולל אי-צדק, חמדנות אינסופית והרס אקולוגי – שיגעון, כמו שפלות, הוא מרכזי בחברה שלנו, ולא מתקיים רק בקצוות.
במאמר מערכת מרתק משנה שעברה ציין ט"מ לרמן, שכאשר סכיזופרנים בהודו שומעים קולות, סביר להניח שאלה אומרים להם לנקות את הבית; ואילו בארצות הברית סביר להניח שהם אומרים להם להיות אלימים. התרבות חשובה. או כפי שידידי, חוקר מטעם ההגנה במשפט פלילי שמכיר מקרוב את חוסר השפיות והאלימות, אומר, "כשאדם מאבד את הקשר עם המציאות, המוח החולה נצמד באובססיביות שגיונית אל כל מה שהוא משוקע בו – החולי של התרבות הסובבת."
גם הרוצח באיסלה ויסטה כונה שוב ושוב "חריג", כאילו כדי להדגיש שהוא לא דומה בכלום לכולנו. אבל גרסאות אחרות של אלימות כזאת מקיפות אותנו מכל עבר, ובולטות במיוחד מגפת השנאה והאלימות נגד נשים. בסופו של דבר, המאבק על מתן משמעות למסע ההרג של אדם אחד עשוי להתברר כקו פרשת המים בהיסטוריה של הפמיניזם. שכן, המאבק תמיד היה –  והוא עדיין – מאבק לתת שֵם, להגדיר, לדבר ולהישמע. "הקרב על הסיפור", כך קורא לכך "המרכז לאסטרטגיה מבוססת-סיפור", משום שבמידה רבה הזכייה או ההפסד במאבק תלויים בשפה ובנרטיב שבהם משתמשים.

כפי שמבקרת התקשורת ג'ניפר פוזנר כתבה ב-2010 על טבח אחר שביצע שונא נשים:
בא לי למות מזה שעלי לכתוב שוב ושוב גרסה נוספת של אותו מאמר או בלוג. אבל אני מוכרחה לעשות את זה, כי בכל המקרים האלה אלימות מבוססת-מגדר עומדת בלב הפשעים – והשארת הגורם המניע הזה ללא חקירה לא רק שוללת מהציבור את התמונה המלאה והמדויקת של האירועים, אלא גם מותירה אותנו ללא הניתוח וההקשר הדרושים להבנת האלימות, לזיהוי סימני האזהרה ולנקיטת הצעדים הדרושים למניעת מקרי טבח דומים בעתיד.

הרוצח מאיסלה ויסטה הרג גם גברים וגם נשים, אבל נראה שההשתוללות שלו נועדה לחסל את החברו‍ֹת באחוות הנשים בקמפוס. הוא בבירור פירש את חוסר הנגישות שלו לנשים כהתנהגות תוקפנית של נשים, אשר בדמיונו – שעירבב רחמים עצמיים עם תחושת מגיע-לי – חבו לו סיפוק.

YesAllWomen#

ריצ'רד מרטינז, אביו של אחד הקורבנות הצעירים, דיבר בטלוויזיה באופן משכנע על הפיקוח על כלי נשק ועל הפוליטיקאים נטולי חוט השדרה שנכנעו לשדולת הנשק, כמו גם על הגורמים הנרחבים יותר להרס הזה. כסנגור ציבורי במחוז סנטה ברברה, הוא התמודד כמה עשורים עם אלימות כלפי נשים, עם מחזיקי נשק ועם מחלות נפש, כמו רבים אחרים בתחומו. הוא ואמו של כריסטופר-מיכאל מרטינז, סגנית התובע המחוזי, הכירו את התחום מקרוב לפני שאיבדו את בנם היחיד. במוקד מרחץ הדמים אכן עמדו סוגיות של נשק וגרסאות רעילות של גבריות ותחושת מגיע-לי, כמו גם סוגיות של סבל, קלישאות ופתרונות של סרטי פעולה לבעיות רגשיות. מעל הכול, הסיפור היה שנאת נשים.
לפי דיווח על שיחה פמיניסטית שנלוותה למקרה, אישה צעירה ששמה ברשת היה קיי (ומאז ספגה הטרדות ואיום להרחיקה מהדיון הציבורי) החליטה לכתוב בטוויטר עם ההאשטאג YesAllWomen# בשלב מסוים בשבת שאחרי הטבח. ביום ראשון בלילה חצי מיליון ציוצי YesAllWomen# הופיעו ברחבי העולם, כאילו נפרץ סכר. ואולי זה מה שקרה. צירוף המילים תיאר את הגיהינום ואת הטרור שנשים מתמודדות איתם, וביקר באופן ספציפי את התגובה הגברית הטיפוסית לדברי נשים על הדיכוי שלהן: "Not all men" (לא כל הגברים).
זו דרכם של גברים מסוימים לומר, "אני לא הבעיה." ולפעמים הם משנים את נושא השיחה, ובמקום לדבר על גופות וקורבנות ומְבצעי פשע ממשיים, הם מדברים מאזור הנוחות המוגן של משקיפים מהצד. אישה מרוגזת העירה לי, "מה הם רוצים – סוכרייה על זה שהם לא מכים, אונסים או מאיימים על נשים?" נשים תמיד חוששות מפני אונס או רצח, ולפעמים חשוב לדבר על זה יותר מאשר לשמור על אזורי הנוחות של הגברים. וכפי שמישהי ששמה ג'ני קיו צייצה, "כמובן #לאכלהגברים הם שונאי נשים ואנסים. זה לא העניין. הבעיה היא ש#כןכלהנשים חיות בפחד מהגברים שהם כן כאלה."

נשים – וגברים (אבל בעיקר נשים) – אמרו דברים נוקבים ומבריקים.

• #כןכלהנשים כי אני לא יכולה לצייץ על פמיניזם בלי לקבל איומים ותגובות סוטות. אני לא אמורה לפחד לדבר.
• #כןכלהנשים כי ראיתי יותר גברים שכועסים על ההאשטאג מאשר על הדברים שקורים לנשים.
• #כןכלהנשים כי אם את נחמדה מדי אליהם, את "מתמרנת אותם", ואם את גסה מדי כלפיהם, את מסתכנת באלימות. כך או כך את כלבה.

זה היה רגע תקשורתי מזהיר, שיחה נרחבת בכל הרשת שכללה מיליוני משתתפים בפייסבוק ובטוויטר – דבר משמעותי, מאחר שטוויטר נעשה אמצעי מועדף לשליחת איומים ישירים של  אונס ומוות לנשים שמתבטאות בפומבי. כפי שאסטרה טיילור מציינת בספרה החדש The People Platform  משתמשים בלשון חופש הדיבור כדי להגן על דברי שנאה, דבר שהוא עצמו ניסיון לשלול מאחרים את חופש הדיבור שלהם, להפחיד אותם כדי שישתתקו.

לורי פני, מהקולות הפמיניסטיים החשובים של זמננו, כתבה:
כשהגיעו החדשות על הרציחות, כשהעולם הדיגיטלי התחיל לקלוט ולדון במשמעות שלהן, הייתי בדרך לכתוב לעורך שלי ולבקש כמה ימי חופשה, מאחר שכמה איומי אונס מחרידים במיוחד השאירו אותי רועדת, ונדרשתי לזמן כדי להתעשת. במקום לקחת את הזמן אני כותבת את הבלוג הזה, ואני עושה את זה מתוך כעס וצער – לא רק על קורבנות הטבח באיסלה ויסטה, אלא גם על מה שאובד בכל מקום כשהשפה והאידיאולוגיה של המיזוגיניה החדשה ממשיכות לתרץ… נמאס לי שאומרים לי לגלות אמפתיה למבצעי האלימות בכל פעם שאני מנסה לדבר על הקורבנות ועל הניצולות.

מהדורה מקוונת | אפריל 2020
פרק מתוך גברים מסבירים לי דברים, רבקה סולניט, מאנגלית: תמר משמר, הוצאת אסיה
דימוי: ורד נסים, פרח מוגן (פרט), 2018, טכניקה מעורבת, 49*59 ס"מ