אורי

חטיבת כבשה, גדוד עכביש, פלוגת צרעה, מחלקה ב', צוות ב' – רחלות סמטת המוות, גיבורי סג'עיה, הקדושים המעונים של דרך סלאח א-דין – זאת לא היתה יחידה מיוחדת, סתם יחידונת מיוחדת, לא עילית, אבל עילית דייה. לא היה בה שום דבר הגיוני. קחו, למשל, את השם שלה, שחבריה עצמם ראו בו בדיחה – קראו להם הרחלות, כבשים רכות – עד שהם יצאו לקרב, והבדיחה, כמו חלב כבשים, החמיצה. הם היו חיילי רגלים אחרי הכול, ובמצבם קשה היה שלא לחוש כמו שה לעולה, חיילים צמריריים ההולכים לטבח.
כבשה, עכביש, צרעה.
את המקור לכל שמות היחידות האלה אפשר למצוא בתורה, או בספרים מכובדים ומייגעים שדומים לתורה, שאת אגדותיהם הציג בפניהם חייל ותיק וזקן – למעשה היה בן ארבעים ומשהו – ביום האימונים הראשון שלהם.
מוזר איך שהכשרתך הדתית היחידה יכולה להגיע מהצבא… איך שהדת היחידה שלך יכולה להיות הצבא…

פעם היה נער רועה צאן שהיה חכם והבין כל דבר, ובזכות זה בחר בו אלוהים להיות מלך ישראל. הנער הזה הבין כל דבר חוץ מלמה אלוהים ברא את העכביש ולמה אלוהים ברא את הצרעה.
העכביש טווה קורים לעצמו, אבל לא עושה שום דבר למען האדם. הצרעה אינה דבורה ולכן אפילו לא מייצרת דבש.
אלוהים הציע לנער להתאזר בסבלנות. וככה, יום אחד, הרועה הצעיר שעתיד להפוך למלך מצא את עצמו נמלט מפני צבא המלך ששלט לפניו. בצעד נואש, כדי לא להיתפס, הוא נכנס למערה, וברגע שהצבא התקרב, אלוהים שלח עכביש לטוות בפתח המערה קורים שיסתירו אותו, וככה הוא ניצל.
אחר כך הרועה נקם ודהר אל מחנה האויב, אבל תפסו אותו וגררו אותו אל אוהל המפקד. אבל ברגע שעמדו להוציא אותו להורג, אלוהים שלח צרעה שתעקוץ את המפקד, שהתחיל לקפוץ ולצרוח כמו אישה, וככה הרועה שעתיד להפוך למלך הצליח לברוח.

השירות ביחידה שנשאה את שמות רחלות המלך הרועה, העכביש והצרעה שלו, אמור היה לעורר השראה. אבל הדבר היחיד שלמדו מהשם שקיבלו היה זה: הם יצורים שנבראו למטרה אחת ויחידה, יצור משונה, צמרירי ומגושם, עם עודף רגליים שעירות ורק עוקץ אחד עלוב שנעשה קהה מרוב שימוש.
לא היתה בהם שום תועלת, עד שנדרשו להם.
סמל היחידה שלהם, התג הרשמי, היה מטה או שבט הרועה, כמו נועד לסמל כיצד קובצו יחדיו לעדר מתוך כמה עדרים חסרי כל קשר וסדר. השיר הלא רשמי שלהם היה "מסיבה בדימונה" של די ג'יי סקזקה, בהשתתפות אברם קפלינסקי. המוטו שלהם היה: הנכם הגברים. אבל הם מעולם לא השתמשו בו והמציאו מוטו אחר במקומו: חסרי תועלת עד לדרישה.
או, עד השחרור. או עד שיזכו לשיבוץ חדש, או שישבצו את עצמם מחדש, כאזרחים.
זאת היתה הסיבה למה שעשו, למה שעשו רובם: עזבו.
ברגע שתקופת השירות שלהם נגמרה, הם עזבו את הארץ שהגנו עליה – הארץ שגייסה אותם, כך שמעולם לא באמת בחרו בה, בהגנה.

לאחר ששירתו את מדינת ישראל במשך שלושים ושישה חודשים, או 144 שבועות, או 1,008 ימים, החליפו מדים במכנסי ג'ינס, המירו תחמושת בדרכונים, והפליגו אל מעבר לים כדי למצוא את מזלם. למצוא את עצמם, או את מי שהיו פעם, ולשכוח את הפקודות העוקדות.
מובן שמבחינה היסטורית, זהו תפקידה המסורתי של הגלות, או התפוצה. הנדודים אינם אלא אמצעי חירום: היהודים יֵשבו בארצם עד שארצם תגרש אותם, או תנסה להביא עליהם חורבן, ואז יהיה עליהם להימלט.
אבל החיילים בכבשה/ עכביש/ צרעה/ ב'/ ב' לא היו יהודים, או לא היו יהודים ותו לא – הם היו גם, בעיקר, ישראלים, מה שאומר שהיו חייבים לשרת בכוחות המזוינים של מדינתם, עד שיזכו בחירות לרכוש כרטיסים לחו"ל. כל אותם חיילים משוחררים חסונים, שזופים, בני עשרים ואחת, שיכלו להרשות זאת לעצמם, או שמשפחותיהם יכלו להרשות זאת לעצמן, חתמו את שירותם הצבאי ביציאה לחופשה שמאז לבנון הראשונה – המלחמה האחרונה של הוריהם – הפכה לחובה כמו השירות עצמו, כאילו היתה החופשה המשכה הנכסף של המלחמה, משימה חשאית תחת מסווה בגדים נוחים.
ואף על פי שטיולי תרמילים בין המלונות היותר טובים שיש למזרח אסיה להציע אינם מסוכנים כמו הריסת פחונים בגדה המערבית, עדיין קיים הסיכוי שלא יחזרו, או לא יחזרו בחיים.

הם היו בקטמנדו, שיכורים מאורז, מדדים בין החורבות שהותירה רעידת האדמה.
הם היו בפטן, שם קנו את העלה המקומי המסריח שלא דפק אותם כמו שהבטיחו להם שידפוק אותם, וכשקנו את כל שאריות העלה מהזקן הג'ובניק שמכר אותו, הוא הרים את ידיו ובחיוך חסר שיניים הראה להם: אל תעשנו, תלעסו.
הם היו בפוקהרה ונתקלו במחנה של חבר'ה ממשמר הגבול, שלמרות שהיו ממשמר הגבול התמצאו בסביבה ולקחו אותם לזונות שידעו לומר את כל הדברים המלוכלכים שאי-אפשר לומר בעברית ולעשות את כל המעשים המלוכלכים שליהודים אסור לעשות, ושניים מהחבר'ה – לא החבר'ה שלהם, החבר'ה האחרים – אמרו לבנות שהם בתולים, והאמת היא שארבעה מהם היו בתולים, ותמורת תוספת של 5,000 רופי, שזה בערך 180 שקל, הן ויתרו על הקונדומים.
הבנות הוטעו לבטוח בברית המילה.
הם היו במרומי ההימלאיה, צועדים, מטיילים, המישור נהיה מתלול, והמתלול נהיה מישור, הם התמקמו וספרו. הכול תוכנן כמו פעם, אלא שעכשיו תכננו למענם: הם התוו מסלול במפה, קבעו את זמני הארוחות והמנוחה, את הקילומטרים שיש לחצות, החליטו על דרכים חלופיות, התייחסו זה לזה לפי מומחיות ודרגה, אבל אז השתנו פני הנוף והגובה, וכל מומחיות התבטלה והדרגות נשרו כמו אבנים כבדות. נדמה היה שההרים נותרים רחוקים כשהיו. נדמה היה שההרים תלויים מהשמים. הם נעו הלאה בטור, נפרדים בשבילים הצרים, חוזרים ומתלכדים לטור כשהדרך התרחבה, ערים לכל הפרעה קלה שבקלות, ערפל או רשרוש עוינים. בשבת יעלו על תרונג לה, הרי אנפורנה יהיו בידיהם, והם יתקעו דגל בפסגת המעבר ויתבעו בעלות על כל שנפרש תחתם במישור הטיבטי בשמו של טוראי שלמה "שלו" רגב, שנפגע בפניו מפצצת מרגמה ליד מעבר ארז, בעזה.
לאחר השחרור דבקו אחדים מכבשה/ עכביש/ צרעה/ ב'/ ב' זה בזה; אחרים פרצו בכוחות עצמם:
אבי יצא למקסיקו, לייצא מכשירי חשמל. בנימין יצא לקנדה, לייבא מכשירי חשמל. יניב עשה טרקים באמזונס. חיים חי עם גלשן בתאילנד, או עם גלשן רוח בקמבודיה, או שוטט כמו נזיר, חסר בית ונעליים, בווייטנאם, קולע סלים מקני במבוק, בשביל הנשמה – הוא עצמו היה כקנה סוף תלוש, נסחף ברוח החופים בין האנוי להו צ'י מין.
ומיקי כובש את פריז, אמיר שם מצור על ברלין. מוטי ודני מסתערים על ורשה, לאחר שהותירו מקרקוב עפר ואפר.

בינתיים ישב אורי בחדר ילדותו בישראל ואונן.
יותר נכון, הוא הקדיש את מרב כוחותיו שלא לאונן, להרחיק את ידיו מהזין שלו – כי בכל רגע עלולות היו אחת או שתיים או שלוש אחיותיו הגדולות לפרוץ פנימה בסערת שיער רטוב וציפורניים – לבדוק מה שלומו, לקרוא לו לארוחה, לשאול אותו איך השיער שלהן, הציפורניים, הבגדים, הבנים שיצאו איתם, כאמתלה לברר מה קורה איתו, לנדנד לו לגבי עתידו הרומנטי, עכשיו שכל מה שהיה בינו לבין בתיה נדר נמצא בקריסה מוחלטת – "היא כמו קיר הבחורה הזאת", הן אהבו לומר, "שטוחה לגמרי", והעניקו לו עצות, אבל שום פרטיות, אף לא רגע של הפוגה…
אלה היו… "העובדות בשטח": אורי עדיין מקורקע בישראל, הוא חזר לגור עם משפחתו ואינו מסוגל למצוא מקום משלו בשל חוסר דמיון או שקלים או שניהם, ואם ימשיך ככה ינתק את קשריו עם חבריו היחידים, חבריו ליחידה, מתוך בושה על היותו היחיד מביניהם שסיים צבא מבלי שדאג להשכלתו, מבלי שהסתדר בעבודה, ועם כאבי ראש שהרב עושה הנפלאות שאליו שלחה אותו אמו – שאפילו הפסיכולוג שאליו שלחו אותו אחיותיו, בלא ידיעת אמו, שלעולם לא היתה מסכימה – פתר כפסיכוסומטיים, כמו החלומות שלו. אבל זה לא עצר את החלומות, ולא הפחית אותם, ולא שלל את ממשותם, את האמת שבהם.
אפילו רותם, שאיבד את רגליו והיה מרותק לכיסא גלגלים, נהג לגלגל את עצמו למפגשי היחידה החודשיים. אפילו דרור היה מגיע אליהם, למרות בלון החמצן שסחב, שבגללו הפסיק לעשן, שבגללו הפסיק לשתות.
רק אורי היה חסר, היחיד שלא הגיע. הוא היה עסוק מדי בהתעלמות מהאי-מיילים שלהם, בהתמודדות עם כעסים, בהחדרת אגרופים לקירות, בהטחתם, חשופים, בדלתות ארונות. הוריו היו מתלחשים ביניהם כדי שלא יבין. בערבית, אבל ערבית מתוחכמת, מעודכנת, שנעשתה – כפי שהיתה תחת שלטון סבו וסבתו המרוקאים – השפה השלטת בבית.
אמא שלו סידרה עם הדוד פרץ, סוהר בכיר בשירות בתי הסוהר הישראלי, שישיג לו ריאיון לקורס הכשרת מאבטחים, אבל הוא החמיץ את מועד ההרשמה, ומאז אמו בוכה. אביו לקח אותו לעבוד יחד איתו בהנחת רעפים, אבל לקראת סוף השבוע הסחרחורות שלו גברו כל כך, עד שנאלץ לרדת בסולם ולעזוב, ומאז אביו מיילל.
גם הבכי והיללות היו בערבית, שהיתה הרבה יותר שמחה מהייסורים שהנחיתה עליו בתיה נדר.
אורי גדל יחד עם בתיה ואהב אותה וחיזר אחריה בשדות. אבל בגלל שהצבא דורש מגברים שירות של שלוש שנים ומנשים שירות של שנתיים, היא השתחררה שנה שלמה לפניו, ובשנה האחת הזאת הספיקה לעזוב את ניקה העלובה לטובת תל אביב, להתברג עם מלגה ללימודי מחשבים במכללה, להיות מגויסת על ידי בחור אחד לחברה שייסד, שהתמחתה בפיתוח או באימוץ של יישומים, וגם – לא לחשוב על זה – לעבור לגור בדירה של הבחור הזה, בדופלקס שלו.
בתיה שאורי הכיר היתה תימניה יפה ואתלטית, ולא פדלאה אטומה. היא בטח התחילה להתעניין במחשבים בצבא (שירתה במודיעין), למרות שלא הזכירה את זה בסמסים ששלחה לו, הסמסים שהלכו והתמעטו, או בחופשות הספורות שהפגישו ביניהם. זאת שהכיר גם מעולם לא ניתקה לו את הטלפון. בשיחתם האחרונה הוא ניסה לשמור על התנאים הלא-ארוטיים שהציבה. היא עדכנה אותו בנוגע לחייה, אבל המילה הבודדה ההיא, או זה שלא הבין את המילה וביקש ממנה לחזור עליה, ואחר כך ביקש ממנה להסביר אותה, והיא צחקה, מילאו אותו בזעם. זאת אפילו לא היתה מילה בעברית, או שלא היתה כזאת עד שבתיה ואנשים כמוה הפכו אותה לעברית: דופלקס.
"מה זאת אומרת – אנשים כמוני?" היא אמרה.
אנשים כמו סטודנטיות ללימודי מחשבים במכללות. או אנשים שעוברים לגור עם המרצים שלהם ומדברים בשפה גבוהה ומרוויחים משכורת גבוהה, ועושים מלא מין אוראלי במסיבות של אמנים בתל אביב.
"כדאי לך לצאת מניקה", היא אמרה.
ניקה היתה מושב מכוסה אבק באמצע הדרך שבין קריית גת לבאר שבע, ועל כן אמצע הדרך בין שום מקום ללא ממש מקום. היא כמעט ולא היתה קיימת, ואף על פי כן היה זה כמעט בלתי אפשרי לצאת ממנה. הקושי נבע מצורת המעגלים הקונצרניים שבה היתה בנויה, שדמתה ללוח מטרה או לשנתות העדשה של כוונת טלסקופית, וכבישיה חגו סביב, סביב, סביב ולעולם לא הצטלבו. כדי להגיע אל לבה, שהיה בסך הכול משרד מנהלתי ננסי מכוסה טיח, ששימש גם מחסן לחומרי הדברה, היה עליך לפלס דרכך בחצרות ובגינות של אנשים. מעבר לטבעת הכביש החיצונית נפרשו השדות המשותפים: השדות שהיו זהים זה לזה לחלוטין משום שחבקו את האופק כולו, או שהיו זהים לחלוטין משום שתמיד השתנו, עשויים חלקות יבול וקרחות שהופיעו ונעלמו מדי עונה, כך שכדי להיות לבד עם בתיה, נאלץ אורי למעט גששות וסיורי שטח, לזכור היכן גילה חלל פנוי, נקי מיבול, ולקוות שיישאר כך עד שימצא אותה בבית הספר או בסילואים או במאגר המים, עד שיעלה בידו לפתות אותה. הוא נזכר בחלקת הדשא האביבית שעליה השכיב את בתיה לראשונה והיא ברחה, והותירה אותו לחפור באדמה ולפלוט על עצמו, מתנשף. הוא נזכר בחלקת הדשא הסתווית שאליה גרר אותה, כעבור עונת קציר אחת ושני טיפולים בפצעי בגרות, ושאליה הביא גם שמיכה ופרש אותה ופישק אותה מעליה. את השמיכה לקח ממיטתו – הוא גלגל אותה בתוכה, גלגל אותה עטופה בבגדיה ואחר כך עטופה בשערה בלבד. היו לה שערות זעירות על התחת, כמו דשא חום. הציצים שלה היו תלי נמלים חומים וזעירים, לא יותר מאשר פטמות, תרמילי חרובים. נמלה טיפסה מאוזנה וחצתה עפעף עצום, היא הרגישה בה אך לא פקחה את עינה. השמיכה שבה השתמשו, אותה שמיכת ילדים שעדיין מכסה את מיטתו, נותרה כחולה גם לאחר שכחול השמים נבלע והעדויות היחידות לכל הזיעה והזמן שחלף היו לובנן המתקלף של דוגמאות העננים שעליה וכתם הדם שהצהיב.
כעת הוא פשוט ישב ורגליו תחובות מתחת למיטה, החלון סגור, הווילונות משוכים, האור כבוי, עירום, כמו ביקש להרתיע את אחוות הנשים מלחדור, עירום פרט לזיפיו (שער ראשו המגולח החל צומח, החיבור שבין גבותיו החל צומח), משקפי טייסים מדגדגים בחיבור שבין גבותיו, ושם בעלטה עשה כפיפות בטן (חצאיות, אופניים, פרפר ורגילות). הוא נשכב ורגליו תחובות מתחת לשידה, ודחף אותה ברגליו עד לנקודה שמעבר לה תיפול עליו ותמעך אותו. מועמדים למאבטחים בשירות בתי הסוהר הישראלי נדרשו לבצע לפחות חמישים שכיבות סמיכה רגילות בדקה או פחות. מועמדים למאבטחים בשירות בתי הסוהר הצבאי הישראלי נדרשו להשלים שבעים. אורי עשה בערך מאה, ושלושים עליות מתח (ידיים צמודות), שלושים בגובה הסנטר (ידיים רחבות) ושישים וחמש שכיבות סמיכה, ברגליים מוצלבות ועל האגרופים.
אורי היה עושה כושר עד שאחיותיו היו פורצות פנימה, או שהשינה היתה מכריעה אותו. הוא חלם על ערים ועל אגפים למטופלי כוויות, על אחותו האמצעית אורלי שמתגנבת אל חדרו ומתיזה על עיניו תרסיס ירוק ומעופש שיעניק לו ראיית לילה, על אוזניו כדי להעניק לו שמיעת לילה ועל כל גופו כדי לחסן אותו ולהעניק לו מגע לילה. הדרך שבה התעמל, זה היה כאילו הוא מתכנן משהו. הוא התקפל כחולם, כאדם רדוף.

הדבר שהיה הכי גאה בו היה ששרירי זרועותיו ושרירי רגליו התפתחו בהתאם, ובכל האמור בזרועותיו, שרירי הקיבורת והתלת-ראשיים היו מרשימים בה במידה. הוא לא עשה את הטעות הנפוצה אצל חובבים והזניח עבודה על שרירים מסוימים לטובת אחרים, וכשזקפותיו סחפו אותו נהג להניח את ידו האחת על האחרת, השמאלית או הימנית, שרירי קיבורת או תלת-ראשיים, ללפות ולסחוט אותה כמו משאבת אוויר, לקפל אותה כמו מצנח, ללוש אותה כמו לחם.
הוא נדרש לאותו תהליך, כך התברר, כדי לדחוס ולכפתר את גופו המוצק והחדש אל החולצות והמכנסיים שנהג ללבוש לפני הצבא. לדרוס את רגלו אל תוך נעליים, סוג הנעליים שדורשות גרביים – שצריך לצחצח.
אורי זכה לפגישה עם הבבא בתרא, הנודע ביותר מכל הרבנים הקטנים, או הקטן ביותר מכל הרבנים הנודעים, תלוי את מי שואלים. היה זה מעמד שיש להתלבש לכבודו כראוי, שיש להעלות לו תרומה. אורי פחד מהפגישה, אך אמו לא הותירה בידיו כל ברירה: היא נשבעה בשמו של חכם עושה נסים זה, אשר העניק תינוקות לידידותיה העקרות, העלים את הקדחת הים-תיכונית של בן דודו ומיגר את הטאי זקס מהגן המשפחתי. אחיותיו איחלו לו הצלחה בסבר חמוץ ומיהרו ללימודיהן, שהיו שונים עבור כל אחת מהן: לימודי קוסמטולוגיה, לימודי שיווק והקניון.
אביו של אורי – ספקן סובלני שתמיד הסיע את אמו של אורי לעבודה, והוריד אותה תמיד ראשונה, גם אם אתר הבנייה שעבד בו היה קרוב יותר לביתם מאשר המתפרה שבה עבדה במרכז המסחרי – הוריד את אורי במרכז האמונה המודרני, אך מודרני בסגנון עתיק, שבנתיבות, הבנוי משישה אוהלי אבן שנראו כמו כוכב מבותר.
אנשים טרודים בלבן – לבן של צוות בית משוגעים אך גם של קדושה – העבירו את כספו, את שמו ואותו במורד מסדרונות והשאירו אותו לשבת ולחכות.
איש לא היה מלפניו, איש לא היה מאחוריו, אך בכל זאת נאלץ לחכות. מצב כל כך כרוני, כל כך משיחי בציפייה שבו, שכלל לא היה זה משנה באיזו תפאורה תציב אותו. לפעמים אתה מחכה בחדרך בבית, חסר תנועה כל כך עד שדממת ואתה כמעט יכול להרגיש את הדבק מתפוגג מהמסקינטייפ והפוסטרים המביכים שלך מגיל ההתבגרות, של כוכבי קולנוע אמריקנים שהיו חמישים אחוז יהודים ושל דוגמניות ארגנטינאיות-גרמניות שהיו מאה אחוז כוסיות, אורי מלמיליאן, אורי גלר, והצנחנים, מתקלפים לאיטם מן הקירות, ולפעמים חיכית הרחק מהבית, בחדר עמוס בספסלים ובעותקים צעקניים של יום ליום, מעריב ונשיונל ג'אוגרפיק שלעג לך בכל אותם יעדים אקזוטיים שבהם החברים שלך הגשימו את עצמם, או את עצמם כאחרים, כשליחים על אופניים, מדריכי יוגה, קבלני בנייה בסודאן, טהורים – ולפעמים לא חיכית בשום חדר בכלל, סתם בחוץ, בשמש הקרה, מרוקן. הוא חיכה בחצרות, באוהלים, במכולות שהוסבו למשרדים: בתור. בלשכת הגיוס הוא עמד והמתין לבדיקה הגופנית, סטטוסקופ הוצמד לגבו בדיוק מתחת לפלומת שערו הבודדה. צילמו את פניו (לא לחייך), צילמו את שיניו (למקרה שפניו יושחתו). לקחו את טביעות אצבעותיו ושתי פרסיות צעירות נטלו את ידיו הלחות בידיהן והאחת אמרה לו לפנות אליה וכך עשה והאחרת דקרה אותו ולכן הסתובב ופנה אליה, וזאת שדיברה אליו קודם דקרה אותו גם היא והן חיסנו אותו נגד טטנוס, דלקת קרום המוח, צהבת, שפעת ואמון.
הוא ישב וחיכה לתספורת בשעה שתלתלים התגלגלו לרוחב הרצפה כסירות קוצניות ועגילים הוסרו מאוזני האנשים סביבו, ומכיוון שאלה שהיו אחראים לגילוח הראשים ולהסרת העגילים היו אוהדים של קבוצה יריבה, הפועל ירושלים, הם התלוצצו שיסירו את הקעקוע של בית"ר ירושלים מעורו של אחד הבחורים בתערים שבידיהם.
הוא מילא משבצות של בחינות פסיכומטריות, נאחז באנלוגיות, נאחז במתמטיקה. מגרעותיו הגדולות של המין האנושי הן: א) טוב לב; ב) נדיבות; ג) תעוזה; ד) שביעות רצון; ה) יהירות. זה לא חד-משמעי. אבל משפט פיתגורס כן, ואם האזרח אורי נמצא בצד אחד והחייל אורי בצד שני, אז אורי האמיתי הוא היתר, מלוכסן, מנגד, סכומם בריבוע של שני האחרים.
הוא חיכה להסעה לבקו"ם, וחיכה לסוף הנסיעה, סופר את הקילומטרים בדרכו לשחק משחקים אחרים עם פאזלים, קוביות וכדורים שיכול היה ליהנות מהם, אלמלא הרחיקו אותו מהצריף המיוזע שחלק עם כנופיית ערסים פרועה – מזרחים יהירים בני משפחות זהות לשלו שנמלטו מקזבלנקה, או הושלכו מאלג'יר, טוניס, בנגזי ובגדד ולכן שנאו ערבים, אבל באותה שנאה מיוחדת חמדנית שבה שונא אח את אחיו. הם רבו על מי הכי ערבי, כלומר מי הכי אכזר, אבל גם הכי מגניב, הכי טוב, ותמיד היו בלי חולצה, או מכנסיים, שפכו זרע לתוך המגפיים של חבריהם וחגגו את כוחות נעוריהם ואת הנוקשות המטורפת שתחתיה חיו במכות שחילקו זה לזה.
בשעת צהריים אחת נקרא אורי לצאת את בית המשוגעים הזה ולהתייצב לראיון תחת צִלייה קרירה. קצינים שאלו אותו איפה הוא רוצה להיות משובץ, זאת אומרת שאלו אותו מה הוא רוצה להיות, ולכן הוא ענה להם: או דובדבן, או סיירת מטכ"ל, אלה שנמצאים בצל, החשאיים האלה, יחידות ללוחמה בטרור, או, יותר מהכול, הוא רצה להיות צנחן, הוא רצה לקפוץ ממטוס – אבל הם אמרו לו שהתשובות שלו חסרות תועלת, או שאם הן מועילות למשהו זה רק לסיפוק פיסות מידע פסיכולוגי מיותרות לפרופיל שלו.
היתה זו הפגזת המידע המלאה האחרונה שזכה לה בכל שירותו הצבאי – כל השאר היו פקודות, ניחושים, היסקים: למה שובץ ביחידה ששובץ בה, למה אחרים שזכו לאותו שיבוץ זכו בו, ומה זה אומר עליו אם זה בכלל אומר משהו. כי הצבא אף פעם לא טועה. אף פעם לא נכשל או שוגה. כל חייל זוכה בתפקיד הראוי לו, או שמא כל תפקיד זוכה בחייל הראוי לו, ואם ה-16 M, 4 M, גליל או תבור שלך שפך קנה או שהיה בו מעצור, אפילו זה היה תקין, התקלות היו מכוונות: למנוע אש על כוחותינו או טבח שגוי. אם המצנח שלך לא נפתח, או המנוע שלך שבק, או הכנפיים שלך נפלו, עדיף ככה: יש סיבות. מגחמות או מקפריזות לא יוצא כלום. הכול הגיוני, לוגיסטי, שיטתי, כל משימה מגובה בחוכמה קדושה שהחייל המקטר הפשוט לעולם לא יורשה לבוא בסודותיה. הצבא היה משפחה, הקצינים הורים, החיילים ילדיהם: הם קיבלו הוראות, לא הסברים, את הטקטיקות, לא את האסטרטגיות, והדרך היחידה לשרוד תחת המשטר הזה היתה להפסיק לחפש משמעות ופשוט להתמסר, להשתעבד – להיכנע.
דמיינו מערך ענף של קשרים סמויים הטוען בלא הרף שהוא יודע מה הכי טוב בשבילכם, או שהוא יודע במה תהיו הכי טובים, על ידי הפעלת קסם רשמי, מיסטיקה סמכותית הכוללת אינספור סוללות מורכבות של מבחנים שכליים וגופניים, ראיונות, תחקירי רקע, ופשוט מעקב רגיל בלתי פוסק, שכל מטרתו לחלץ מגופו, מחשבותיו ונפשו של בתול בן שמונה עשרה את יכולותיו העמוקות והמהותיות ביותר, גאונות מולדת וכושר התפתחות – הנתיב או המסלול אשר לו נועד מאז ומתמיד. אם החייל מרוצה מהשיבוץ שלו, אז הקסם היה אמת, המיסטיקה מדע, והארגון האחראי קרוב לשמימי, אבל אם החייל אינו מרוצה, אז המערכת כולה התרוששה, התגלתה במערומיה והוא חש כאילו אבדה לו אמונתו. זה היה השיעור הראשון שלמד בצבא, או הדבר הראשון שאורי הבין, טרם הצבתו: אם יתחשבו במשאלות לבו, כל המבנה יקרוס. רק הודות להתעלמות מהעדפות אישיות החזיקה התיאולוגיה מעמד.
שהחלשים יתאכזבו – אורי היה חזק וידע לצמוח אל תוך המצב, כאותו זן קקטוס קוצני, האגס המחטני, אשר יובא מדרום אמריקה ושגשג במדבר שבקצה הבסיס: צבר שמו.
תנו לאותם עברייני צעצוע, שותפיו לצריף, שיקפיצו את שרירי החזה שלהם שהיו שטוחים כמו הצבר וירטנו על זה שלא נעשו צנחנים או טייסים – תנו להם שיתבכיינו על שאינם, על שרשמית אינם, מה שהיו משוכנעים שהם במהותם: חומר לצנחנים או לטיס. זאת היתה אשליה מכוערת, אם כי שכיחה בקרב צעירים מחטניים בעלי עודף ביטחון שכאלה שהגיעו משכונות מצוקה ואלימות וסבלו מבעיות ראייה, בעיות שמיעה ועקמת קלה. מי לא ירצה לטוס במדינה שאי-אפשר לצאת במכונית את גבולותיה? או לפחות ירצה לקחת צוללת ולצוף ליד איביזה?
כעבור שבוע, שנראה כמו חודש, זכה אורי להצבה שלו: חשדותיו כלפי עצמו, בוסריותו הייחודית,  זכו לאישור, והוענק לו זימון לגיבוש – השלב הבא במיונים לכוחות המיוחדים, קומנדו עילית.
הוא הוסע באוטובוס לבסיס אחר, בילה פרק זמן עמום ללא שינה שנדמה היה לו כשבוע בצעקות ובחבטות, זחילה במעלה גבעות, במעלה הרים עקלקלים, וצלח שיחים וקוצים באפוד מלא אבנים. מדי יום נשרה קבוצה של בחורים. והיו שגורשו בבושת פנים. בגלל שברים בידיים או ברגליים, בגלל שברים בנפש.
זה סיפורו של אורי: פעם, לאחר שגלשו במדרון תלול במיוחד שאותו טיפסו קודם לכן, דידו כולם מגושמים והמדים שעליהם מרושלים, והמדריך החליט להראות להם מה זה, והחליט להשתמש באורי בשביל להראות להם מה זה, וחפן באגרופו את שולי החולצה שלו ותחב אותה מתחת לחגורה, עמוק לתוך מכנסיו, עד שההומו תפס לאורי את הזין ולחץ. אורי התקפל. ואז קם. והרביץ להומו, והמשיך להרביץ, לכל חבריו לגיבוש, לכל המדריכים בבסיס, לכל הקצינים במדינה – שר הביטחון, ראש הממשלה, הנשיא, כל אחת ואחד מחברי הכנסת: כל אלה נדרשו בשביל להכניע אותו.
זה, לכל הפחות, היה הסיפור המריר, ועם זאת מועשר, שסיפר לחבריו ליחידה שאליה הועבר כעבור חודש: כבשה/ עכביש/ צרעה/ ב' / ב'.
הוא הגיע אליה לקראת סוף הטירונות, עם שריטות נוראות על צווארו וברכיו. לחייו עדיין היו נפוחות ואדמדמות. המרפאה היתה בית כלא, כה סטרילית ודוממת שאפילו חיל הרגלים היה עדיף עליה. עכשיו היה בחיל הרגלים.
הוא הסתפח דווקא לכבשה/ עכביש / צרעה/ ב' / ב', בגלל שהיתה חסרה חייל: שמשון ההוא, שהאחרים בקושי הכירו כי עדיין לא בילו יחד מספיק זמן כדי להכיר אותו יותר מאשר הדרום-אפריקאי המגודל ההוא – טיפס על סולם במסלול מכשולים, נפל ושבר את אגן הירכיים. את הסולם החזיק שותפו לאימונים, ודעת היחידה עדיין היתה חלוקה באם הכול היה באשמת השותף.
גם אם זאת לא היתה אשמתו, יואב, שנהיה עכשיו שותפו של אורי, היה החייל הכי הגרוע ביחידה. אורי, כפיצוי, הפך לחייל הכי טוב, כלומר הוא מעולם לא שאל בצורה מפורשת אם הציוות שלהם יחד היה עונש או מחמאה.
בהתמודדות הראשונה ביניהם באימון קרב מגע הוא נלחם כרגיל ונטרל את יואב בחניקה מהירה, מהירה מאוד, אך בקרבות הבאים הוא נח והניח ליואב ולגופו החלקלק והדק להשתולל במשך סיבוב שלם.
אורי הבין שכשהוא פוגע ביריב שלו הוא רק פוגע בעצמו – היו להם עוד שנים לבלות יחד, ולא היתה שום דרך להאיץ בזמן.
אבל מעולם לא היה חוסר סבלנות כזה של חייל בטקס סיום העומד דום ומחכה להשבעה ברחבת הכותל, בשעה שהרב הראשי, האשכנזי הפוזל והצווחני ההוא, מאריך ומתבל את הערותיו בציטוטים שגויים מתרי עשר, הנביאים הקטנים והאכזרים.
לאחר השבועה, ההצדעה והערצת הדגל, הם הפכו סוף-סוף לחיילים, והעיפו את הכומתות באוויר, ואז התכופפו בבהילות כדי להרים ולחבוש אותן שוב: אסור לעמוד בכותל בלי כיסוי ראש.
בהמשך החל מצעד של ימים בשטח: תקופות שמירה קשות של אימוץ המעיים והשלפוחית וגירוז הנשק, הזיעה ניגרת בזמן שאתה עוצר, כורע ונמס  – המדינה עצמה נמסה. הגבולות הצטמצמו, התרחבו, הועברו תדיר ממקום למקום, עד שמצאת את עצמך לכוד בין היכן שהיו ימי האתמול להיכן שאמורים להיות ימי המחר – עד שאתה, בעצמך, הפכת לגבול, התחפרת בחול לאורך דרכים שפולחו במוטות ברזל ועוותו בגדרות תיל. היה זה מעבר גבול, מחסום בין ישראל לארצם של הפלסטינים שנקראה פלסטין והישראלים קראו לה יהודה ושומרון, כי יהודים לא יכולים להסכים על שום דבר, הם אפילו לא מצליחים להסכים עם עצמם ולכן השתמשו בשני השמות. לפנים נקרא המקום הגדה המערבית, למרות שהוא ממוקם במזרח המדינה, כארבעים מיליארד אמות כנעניות קדומות במרחק פסיכולוגי אך לא יותר מארבעים קילומטרים כשהטילים עפים, מהמקום שממנו ממריאים הטילים מעזה. אבל כאן לא ראית טילים, כאן לא שמעת טילים. פשוט היית. הונחת כאן, כמו שהונחת כאן על פני האדמה, כדי לתגבר את הסיורים. וזאת בשל המתיחות וההתכתשויות האחרונות.
מלכתחילה נתן הגבול תחושה של הורדה בדרגה. זלזול. בזבוז. הטורים היו אינסופיים. הימים היו טורים אינסופיים. המחסום פשוט מסמן את נקודת האמצע, נקודת האמצע המדופנת בשקי חול של טורי הביצורים האינסופיים. פועלים פלסטינים שיוצאים וחוזרים מהמפעלים שבאזורי התעשייה הישראליים. רועים פלסטינים באים והולכים, להאכיל ולהשקות את עדריהם. מנקות מגיעות מבית לחם לנקות את המפעלים כשלמעשה לא היו צריכות לנקות את המפעלים אלא את בית לחם עצמה. אישה שלא היתה מנקה מנסה לחצות בעזרת תעודת הזהות של אחותה, שהיתה מנקה אבל סבלה מגידול שלא אפשר לה לעבוד והמשפחה לא יכלה להרשות לעצמה לאבד את העבודה. מזריחה ועד שקיעה בודקים תעודות זהות. בודקים היתרים. בודקים רישיונות רכב. רישיונות כבשים מזוינים, בשעה שהכבשים מחרבנות ומשתינות. היו ימים שבהם הורו הפקודות לאפשר מעבר רק למספר מסוים, או רק לבעלי מקצוע מסוים, או לאף אחד למשך תקופות מסוימות. היו ימים שבהם סתם המצאת פקודות. היה עליך להתנהג כאילו נוכחותך כאן קבועה וסמכותך אינה אלא יסוד נוסף של השממה הלא מעובדת שמקיפה אתכם. אם הצלחת לשכנע את עצמך, אז הצלחת לשכנע את האנשים המבקשים לחצות, ואם שכנעת את האנשים המבקשים לחצות, אז שכנעת את השממה, ששורשיך נטועים עמוק כאלה של עצי הזית. חומריים כחימר.
בצד הפלסטיני היתה משטרה פלסטינית. ובצד הישראלי משטרה ישראלית. תפקידך, תפקיד הצבא, היה שיטור של המשטרה. להוציא לפועל את כל חוסר התואם בפקודות שקיבלה. לבחון את לוחיות הרישוי. להוציא את כל הנוסעים מן המכונית, זרועותיהם ורגליהם פשוקות והחיג'אבים מוסרים. להכניס מראה מתחת למכונית כאילו אתה בודק אם היא נושמת. לבדוק את תא המטען ומתחת למכסה המנוע, בקרביים. לבדוק נוזלים. היית מוכרח להיות חייל, מוסכניק ומלאך המוות בעת ובעונה אחת. היית מוכרח להיות אח ובן, אפילו ששוחררת מהמשמרת והגיע תורך לרדת לתא המגורים והשתמשת בסלולרי מוחרש כדי להתקשר להוריך שהיו מכווצים בבונקר תת-קרקעי, אוכלים ביסלי, שותים קולה ורבים – מושכים את הטלוויזיה מספורט 5 ששידר את מכבי תל אביב נגד פ"צ באזל אל ערוץ 1 שהראה שמי מסך כחולים ועשן טילי קסם חולף בהם פרוע כאילו עומד במקום.
מדי פעם יסתער איזה חסיד רבני או טיפוס רבני כלשהו מכביש ההתנחלות במרצדס בנץ 190 בצבע אפור-יונה שלו, בין אזור התעשייה לבין ההתנחלות, על הרכס שמעל לכפר הרועים, וחלונותיו פתוחים ובנדנוד פאותיו יצרח עליך שאתה מעכב אותו, והמצחיק הוא שלפעמים הבחור הזה, שהיה בעצם נטע יהודי זר מאמריקה, היה צורח בכלל באנגלית, שאורי לא הבין, או רק חצי הבין, והוא היה מדבר אל הבחור בעברית, שאותה הבחור לא הבין, או רק חצי הבין, והבחור פשוט המשיך לצרוח משהו באנגלית עד שאורי היה חייב לקרוא ליואב שיתווך בין השפות, ולו רק כדי שימנע ממנו לתקוע לבחור סטירה, משהו שממש לא מומלץ לעשות, לא בגלל שהבחור היה יהודי, או אמריקני, או כנראה אזרח ישראלי, או חסיד שנראה כמו רבי, וסביר להניח אפילו רב מוסמך כדת וכדין, אלא בגלל שהיה מתנחל, וכחייל אורי היה בעצם עובד שלו, עקרונית – שומר הראש שלו.
מדי פעם היו הפגנות שבאו לנתץ, שבאו לשבור את השגרה: פלסטיניות ואפילו ישראליות, אבל כאשר מדי פעם השתתפו ישראלים בהפגנות הפלסטיניות הכול נעשה מבולבל.
ולפעמים גם היה איזה ילד באיזו הפגנה, שאולי יידה אבן והשתדלת לא לירות בו, למרות שהרובה שלך טעון רק בכדורי גומי, למרות שהיית כל כך משועמם שהעברת את כל היום במעיכת כדורי הגומי כנגד אבנים קטנות וחדות כך שההוראות עדיין יכובדו ושום חוקים לא יופרו, אבל העור, העור ינוקב.
בגדול, השתדלת לא לפגוע בנשים ובילדים – כל מי שיגרום למהומה אם ייפגע: עיתונאים.
אחת לאיזה זמן תהיה פשיטה לילית על כפר, רק כדי לעורר אותו. מחפשים מישהו. או אף אחד. מוצאים מישהו אחר. או אף אחד. נכנסים לבית כדי להפתיע את הבית שלידו, או את השכנים בדלת הסמוכה. מורידים את הדלתות ועוברים מחדר אל חדר. מכנסים את המשפחה במטבח ועולים למעלה כדי לשפוך את תכולת הארונות ולפרק את המיטות, בורג אחר בורג. מרטשים את הדרגשים ואחר כך מתיישבים על שאריות הרהיטים לבהות בחדשות באל-ג'זירה. או משחקים בפלייסטיישן. או עושים פיפי. ממתינים להוראות נוספות, ממתינים למודיעין. משגיחים על בן או אח שנקשר לדרגש באזיקונים שסוחטים ומלבינים את עורו ומגבת לחה על פניו שומרת על קרירותו עד שיגיעו החוקרים. בדרך החוצה אתה מחרים צמידים בשביל אחיותיך, פמוטים וגביעים, לוחות משחק משובצים למשחקים שיש בהם מלכים. במטבח מקוננת אישה עד לנקודת רתיחת המים, אתה משתיק אותה בקת הרובה. אתה הולם בכד והוא מתפרק לממצאים ארכיאולוגיים עוד לפני שהוא פוגע ברצפה.
התקופה שאחרי פעולה היתה שונה מהתקופה שבאה אחריה – לא יכולת לחכות שישלחו אותך לעזה, אבל אחרי שיצאת ממנה, יכולת להמשיך לחכות לנצח.
ההמתנה לשחרור – האם חוסר הסבלנות הזה מוצדק? ההמתנה להמשיך בחיים שנותרו בידיך – למה אתה ממהר כל כך שיעבדו עליך, ושתצטרך לשלם על בית, אוכל ובגדים?
אבל הצבא המשיך וזחל. בתדרוכים, בטקסי זיכרון. חורץ את הימים באולר על עצם טלה צמוקה, שניסית לגלף ממנה פגיון. מכדרר את צלך ככדורגל מעבר לקו האמצע, מותיר את מתיך בעפר לרוץ בזויים אחריך, מבזבז את הזמן, מבצע עבירות בדרכך אל השער.
בימים הבודדים שנשארו לסיום מתחיל הפיצול: ממחשבות על היחידה למחשבות על העצמי, על עצמך. על המשאבים שיעמדו לרשותך לאחר הצבא. רוחב הדמיון שתגביל המשפחה יגלה לך את משפחתך: יגלה את מצבך הכלכלי, תרבותך, מעמדך. מנחם התחיל לדפדף בעלונים של הארלי דיווידסון, כדי לבחור איזה אופנוע יקנה בפרס שמעניקים לו הוריו רק על זה שהצליח לסיים את שירותו. גד החל להתרחק ונדד כדי להשתרע תחת עץ דקל, כדי להתוודע מחדש למצב השירה בעולם. כולם הפכו בלתי שווים, כל אחד שלח ידיים לעבר עצמיותו בקריעת איברים אדירה מגופה – גדיעת הרגליים המרוטשות (של רותם), הסרת הכבד המנוקב (של דרור) – והכאב שילך ויתפשט באורי יהיה כאב רפאים, בשעה שהחלקים העודפים של מה שבכל זאת היה הוא ילכו וינשרו ברעש אל האדמה, או ייקברו בודדים תחתיה.
סוף-סוף היה גם טקס אחר, זה שערכו בבסיס אלייקים, כשהזכירו לך את מה שכפו, או את מה שאתה כפית על עצמך לשכוח. כשאותם הורים שאמרו שלום שפירושו להתראות לילדיהם בכותל חנו כעת מול עמק הגליל המוריק כדי לומר שלום שפירושו ברוכים השבים, לאסוף את ילדיהם ולהחזיר אותם הביתה כגברים – ההורים שהזדקנו בינתיים.
הם הזכירו לך, הטלפונים הניידים הבורקים של האבות והתכשיטים הבורקים של האמהות, ובייחוד מכוניות השברולט מאליבו הבורקות שבהן נסעו, עד כמה כולם רחוקים זה מזה, עד כמה שונות הנסיבות שבקעת מהן אתה.
כי הוריו של אורי לא הצליחו להגיע: הם לא יכלו. דוגרי, המשפחה לא הגיעה לאף אחד מהאירועים: לא לחניכה ולא לפרידה. הם אף פעם לא הפסיקו לעבוד. או שהדבר היחיד שגרם להם להפסיק לעבוד היה לוויות.
הוא עזב, התגנב החוצה, טפס טרמפים. אספו אותו משנה לראש ישיבה ואחר כך משאית זבל שזרקה אותו בתל אביב ומשם הוא לקח מונית שירות – לעזאזל עם טובות.
כי הוא הולך לעזאזל. בגלל שהצבא, שתמיד התיימר לדאוג לו דאגה חסרת גבולות, עד שכמעט אף פעם לא העלה בדעתו שיום אחד יצא מרשותו, נראה לו עתה נקמן, זדוני, בן זוג אכזרי – מגביל כמו התאריכים על מצבתו של של שלמה "שלו" רגב: (5774-5754) / (2014-1994) – תקופה טרגית בסוגריים, שלא הנחילה אלא יכולת התחמקות ומערך כישורים חסר ערך, אפילו עוין לחיים הבוגרים. הוא שוחרר כמומחה להתגנבות שכעת על מנת להצליח צריך לגרום לאנשים לראות ולשמוע אותו. מומחה לניווטים במזרח שכעת נדרש למצוא את דרכו בין סרפדי המערב. הוא היה איש בעל אזרחות אחת ויחידה, ולהוציא את הערבית שלו, שפה אחת ויחידה, ושתיהן רצויות אך ורק בארצות רחוקות ופרודות זו מזו כמחומשים השחורים על פני כדורגל לבן. הוא היה אדם בודד שכל ידיעותיו הסתכמו בקליברים ובטווחים, לאחר שאת כל תחומי העניין שלו מגיל הנעורים – גיטרה חשמלית ומנגה וקפוארה ועקרבים – לאחר שאת כל תחומי העניין שהיו לו לפני השירות שלא היו בתיה – הדבירו הפרוטוקולים והעובדות.
למשל, אל רול הוא רובה בקליבר 14.5 מ"מ עם דיוק כה גבוה שאם יורים בו מעזה הוא יכול לקצוץ דשא בשדרות, עד למרחק של שני קילומטרים.
למשל, המיגון של זלדה M113 APC אינו עמיד כנגד מטעני צד ו- RPGהאשם, ובאופן כללי אינו כלי הולם ללוחמה בשטח בנוי.
אל תוודא את זהות האויב לפי מדיו, ודא אותה לפי נשקו. יכול להיות שהאויב יעתיק ממך את צורת האפוד, אבל הוא נושא קלצ'ניקוב.
זה שאתה לא בתוך מנהרה לא אומר שאתה לא מעל מנהרה, שעלולה לקרוס. עד שלא קרסה, המנהרה לא טוהרה.
אם אחת מהפרות של הערבושים יצאה בטעות מהרפת ונפלה לבור, עדיף לא לנסות להציל אותה, עדיף פשוט לירות בה.
העכבישים הכי מסוכנים הם החומים, ולחומים הכי מסוכנים יש צורה של שעון חול אדום או כתום על בטנם. הצרעה או הדבור צהובי הפסים בונים את קניהם מתחת לאדמה וניזונים מדבורים מתוקות. בנוסף, גופו של אדם שנותר לבדו, כשאין סביבו אף אחד אחר, לא חומרים ולא כלים – לא משקולות או ידיות של דלתות ולא כלי נשק, כמובן – אינו מסוגל להשמדה עצמית.
ברור, הגוף  יכול תמיד לחכות לגוויעתו, מהתייבשות או מרעב, אין ספק, אבל במסגרת זמן נתונה – נאמר, בין יום לשלושה – אין בן אנוש שיכול להסב לעצמו די נזק במו ידיו, בפיתולי גופו הגלמוד, כדי להרוג את עצמו. נסה לעצור את נשימתך, לבסוף, באופן רפלקסיבי, תנשום. נסה לחנוק את עצמך, פשוט סגור באצבעותיך על צווארך, אולי תתעלף, אבל תוך זמן קצר תשוב להכרה. ללא סיוע, פשוט אין שום דרך להתאבד.
אבל בעצם אי-אפשר שיתקיים בן אנוש ותו לא, מבודד, עירום או פשוט מופשט מכל הקשר – כי אפילו לתא מוכרחה להיות רצפה, תקרה, קירות.
ואלוהים, אל תשכח את אלוהים.
בורא עולם, שנמצא בכל מקום: הוא בכל מקום בכל זמן ואפילו בשום מקום, או בייחוד שם, מתקדש בחלל הריק. אורי הכיר הרבה אנשים שהאמינו בזה. שהאמינו בזה והשתמשו בו, בצבא וגם מחוצה לו. הוא הכיר הרבה אנשים שהתאבדו בעזרת אלוהים.
זה הדבר שביקש להעלות בשיחה עם הבבא בתרא, אדון השער האחרון, אור פורת יוסף. אבל ברגע שהורשה סוף-סוף להיכנס לחדרו הצפוף והשחור כדיו, נטש אותו אומץ לבו.
הוא נדרש לתת דין וחשבון על אודות אדיקותו, הרגליו ההיגייניים, הדיאטטיים, הדוקסולוגיים – "אתה מתפלל שמע?"
"אני מתפלל", אמר אורי, "כן".
"כל יום?"
"כל יום, רבי".
"כשאתה שוכב לישון וכשאתה קם?"
"כן, רבי".
"כשידך החזקה מכסה את עיניך כמגנה על להבה?"
"מכסה, כן, לגמרי".
"ואתה קורא בקול, כך שכל העובר ליד דלתך יכול לשמוע ולהשתתף בתפילה, אבל את הברכה שבאה בהמשך אתה אומר לעצמך בלחש?"
"בלחש".
הרבי נהם, "אז אומר לך למה יש לך כאבי ראש".
"למה?"
"כי אתה משקר לי. כאבי הראש שלך הם רק בראש שלך. תגיד לי, איפה עוד הם יהיו? בתאפילאלת, או באנטוורפן, או בלוס אנג'לס, איפה? הם אמורים להיות במנורה הזאת? או רוקדים ריקודי מימונה בתוך המחשב הזה? הכאב שלך, זאת האמת. זאת האמת והיא כואבת כי היא סגורה בפנים".
"באמת רבי, אני כן מתפלל".
"לא שמע?"
"לא".
"שמע לא מספיקה לך?"
"שמע? כל מה שהיא אומרת זה שאלוהים הוא אחד – אפילו לא מבקשים בה שום דבר".
"אז מה אתה מתפלל?"
"בבקשה אלוהים תעשה שלא אמות. או תעשה שאמות. בבקשה אלוהים בשביל בתיה נדר. אני מתפלל שתמיד יהיו לי מים או מספיק טבליות לטיהור מים. שאני בחיים לא יאכל יותר גולש מהקפאה או שניצל מהקפאה או לוף. השם, אני מתפלל, די עם החלומות".
"אמן".
"אבל, רבי, מה הם אומרים?"
"החלומות? מה הם לא אומרים? כמו שבכל מערכת בחירות יש שערורייה, בכל חלום יש שטות. בגלל זה אין חלום שמתגשם במלואו".
"אז אין טעם לנסות להסביר אותם?"
"זה כמו לחלום שמפרשים את החלום שלך. הזקן שלי זה הפירוש".
אורי נע באי-נחת, הרבי חיטט בזקנו. "תחשוב על ההבדל", הוא אמר, "בין ניסיון למבחן – תזכיר לי איך קוראים לך?"
"אורי".
"הלוחם, ניצת ביד האל – זאת אחריותך, אורי, לזהות את ההבדל".
"הבדל בין מה למה?"
"יש ניסיונות אמונה שמנסה אלוהים בעצמו. כמו כשאלוהים אמר לאברהם ללכת מארצו ולהרוג את בנו, ובגלל שאברהם עשה את מה שאמרו לו הוא נבחר וברגע האחרון נשלח מלאך לתפוס את המאכלת".
"ומה הסוג השני?"
"מבחנים שהם פיתויים, תחבולות, הטעיות. אלה נעשים בידי נשים, נחשים ואחים".
"כולם ביחד?"
"מי הציע לאדם את הפרי? אישה, חווה. ומי הציע את הפרי לחווה? הנחש, שטן. קין רוצח את הבל, ואז, כשהוא מקבל הזדמנות להודות באשמתו, מחליט לשקר, כמו ששיקרת אתה. וזאת רק משפחה אחת".
"אתה אומר שזה כמו המשפחה שלי?"
"אני אומר שבחיים מאוד חשוב להבין מה עומד למשפט. ומה הכוונה".
"אני לא מבין".
"הנאמנות שלך עומדת למשפט".
"איך? בגלל שאני כזה…" והיסס, ואז אמר את זה, "דפוק?"
"לא," הרבי אמר, "אין קשר לדפיקות".
"אז למה?"
"כי יכול להיות שהצבא לא נגמר. כי יכול להיות שהצבא לא ייגמר לעולם. האתגר שלך הוא אם אתה מאמין בזה או לא. אחרת הכול זה מזימה, והערימו עליך להאמין שהשתחררת".
"זה נכון? לא השתחררתי?"
"לא, אורי – כי אתה לא יכול להפסיק להיות חייל, כמו שאתה לא יכול להפסיק להיות יהודי. שניהם מצבים קבועים, לכל החיים. על זה עומדת מדינת ישראל. נולדת חייל, כי נולדת יהודי, וזה שלא קיבלת עוזי בברית זה רק בגלל שהממשלה לא נותנת אותו למי שלא בוגר מספיק לשאת במחויבות. לשאת בעול. להתגייס לצבא זה לקבל את מי שאתה. לקבל את זה בצורה רשמית. וגיל הגיוס ומשך תקופות השירות הם רק מסורות – ביורוקרטיה".
"אז אני עדיין משרת – לזה אתה מתכוון? ואתה לא מתכוון כמו במילואים?"
"בגיל שלוש עשרה נקראת לתורה להפוך לבר מצווה – בן הדיברות?"
"ברור".
"ברור – אתה יודע את זה, אתה זוכר. אבל האם ידעת שבגיל שלוש עשרה נקראת להיות עוד משהו, בר פקודה – בן ההוראות?"
"לא ידעתי".
"תגיד לי, בר פקודה, אחרי שנהיית בר מצווה וקראת בתורה – אולי עשית גם איזה מסיבה קטנה, אכלת עוגה קטנה – הפסקת להיות יהודי?"
"ברור שלא".
"ברור שלא. אז למה אחרי שהצבא מבקש ממך לעזוב, אתה מפסיק להיות חייל?"
"אני לא בטוח".
"רק אחרי שהצבא מבקש ממך לעזוב אתה מתחיל – כי רק בשלב הזה אתה מוכן, וחש בחומרתה של החובה".
הנייד של הבבא בתרא זרח ורטט מעברו האחר של השולחן לרינגטון של טראנס קופצני, והוא רכן כדי להשתיק אותו, הניח את כפו על מצחו של אורי, בירך אותו.
משרתים עטופי לבן הובילו את אורי החוצה במורד המסדרונות על פני כל המייחלים הלא פוריים והמסורטנים, ועל פני כל הקביים והגפיים המגובסים של הנכים האורבים, שהושיטו ידם לגעת בשולי בגדו.

גרנטה 6 – כתיבה אמריקאית חדשה | יוני, 2017
מאנגלית: יהונתן דיין
דימוי: שי עבאדי, Absalom II, 2019, mixed media on plywood, 113X80cm, מתוך להט חום וצעקת החמור