אחרי השריפה נחשפת דליקותם של הדברים

ענני הגשם העבים לא מכבידים על אף אחד מההולכים ברחוב. אבל על זוהר הם מכבידים מאד. היא הולכת ברחוב הזה למרות שהיא יודעת שהאנשים שמסביבה לא שמים לב למסה המצטברת של הדברים, לחומריות המילים ולצפיפות התנועות. היא הולכת קדימה, היא הולכת כמו שצריך ללכת, היא הולכת כדי לקנות לחם במאפייה ולהביא אותו לאמא שלה, שנפלה לאחרונה במדרגות, ושתי ידיה מגובסות. המסה של האוויר שמקיף את זוהר נדחסת בכוח אל הגוף שלה, במרווחים שבין הכתף לצוואר, בין הזרועות לצדי הבטן, בשקע הגב התחתון, בין הנעליים למדרכה. היא לא משתהה, משתדלת לא להיענות למבט או לקריאה, והאוויר עוד נדחס, צפוף מסביב לפניה והמגע שלו מעקצץ, המגע שלו אקטיבי, והשקיפות המדומה שלו מאפירה, מתמלאת טביעות אצבעות, הבלי לחות, טיפות קרות, משקעים כלואים בו, הוא מתמצק, מקבל צורה, מתפתל מסביב לתנועותיה ומתקשה לתוכן. היא מכניסה את האוויר דרך נחיריה והוא ממלא את בטנה הריקה בנוכחות. היא חושבת שהמאפייה לא רחוקה, רק עוד קצת, והאנשים שהולכים מולה מוארים ונכבים לסירוגין בהתאם לקצב חיכוך המכוניות חשופות השיניים בכביש שלצדם, האנשים נדלקים וכבים כמו שרשרת של נורות קטנות וצבעוניות בריקוד האפילפטי שלה, שרשרת תזזיתית ולא מרגיעה, מטרתה לשמח. האנשים אוחזים שקיות בצבעים שונים, וטלפונים צמודים לאוזנם או לכפות ידיהם, המסכים מהבהבים בהירויות נמרחות, וקצב ההליכה של האנשים לא מקביל לקצב האורות, ולא מקביל לקצב דריסת השלוליות שבצדי הכביש. הקירות החיצוניים של המאפייה הקטנה מריחים מפיח שנפלט והתנפץ אל תוכם, ומבלי לגעת בזה היא נכנסת אל המאפייה, שם נעים, הצבעים יציבים והריחות חד משמעיים. נוקשות האוויר מתרככת אל תוך הלחם החם והמשפטים, המשפטים הפשוטים, הפעילים, המובנים מאד. זוהר משלמת ומבקשת בשקט מהמוכר הנחמד לטעום עוגיית שוקולד אחת, והם אוכלים אותה חצי-חצי, עד שזוהר יוצאת מהמאפייה ועדיין שואפת את פירורי העוגייה האחרונים אל ריאותיה ומשתעלת אל האוויר הקר, המתהדק סביב צווארה כמו היד המתכתית האוחזת בבובה בתוך מכונת משחק, רגע לפני שהיא נשמטת בחזרה אל ערימת הבובות המעולפת, והילד שמשחק בה מנסה שוב ושוב להוציא בובה מהמכונה אבל הזרוע המתכתית תמיד מאבדת את אחיזתה רגע לפני הזכייה. זוהר אוחזת את הלחם המזיע בין ידיה, והולכת הפעם באיטיות, בוצעת חלקים מהלחם, מרגישה את אדי החום שלו ליד שפתה ומכניסה לפה.

*

אני יודעת שזוהר שונאת שמאחרים לה אבל לא הצלחתי להגיע בזמן. אני אומרת לה את זה. היא מסתכלת על הסיגריה שהיא מחזיקה בשתי אצבעות אבל לא שואפת ממנה. היא לא מסתכלת עליי. היא אומרת שאני תמיד עושה את זה וכשאני אומרת לה שאני מצטערת היא מתחילה לבכות. הנייר של הסיגריה נחרך מסביב לטבק בספירלות קטנטנות, ומותיר את הטבק האפור השרוף רעוע בין האצבעות של זוהר, מתפורר בעדינות באוויר. אני יודעת איפה היא עכשיו אבל אני לא יכולה ללכת איתה לשם. זה אותו מקום שאליו היא הלכה כשהיינו בנות ארבע עשרה ושמענו את עומר עמרמי צוחק על רותם מהשכבה שלנו שהפכה לנכה בגלל הרעלת מים (הוא אמר שהיא לקחה את הפרסומות של "חכם בשמש" יותר מדי ברצינות, וצחק). כשזוהר שמעה את זה, היא הסתובבה וצעקה עליו שהוא הופך את העולם לנוראי ושהיא שונאת את הכל בגלל אנשים כמוהו. אף פעם לא שמעתי אותה צועקת לפני זה, והיא אף פעם לא אמרה לי שהיא שונאת את הכל או שונאת משהו בכלל. אבל עכשיו אני כבר יודעת שזוהר שונאת שצוחקים על אנשים ושונאת איחורים. ושכרגע היא שונאת אותי מאד.

*

אמא של זוהר רוצה שנאכל ביחד ארוחת ערב. אבל אכלתי המון לפני שבאתי לכאן, אכלתי עד שהעור שעל הבטן שלי לא יכול להימתח יותר. היא מוציאה סלט וגבינה מהמקרר ושמה אותם על השולחן. אני לא מצליחה להגיד שאני רגישה ללקטוז. אני ממלאת את הצלחת בגבינה ואוכלת ממנה מספיק כדי לדעת שאקיא אותה אחר כך בוודאות. אני קוראת לה מתוך מכתב שזוהר כתבה לי פעם, כשהיינו בנות שלוש עשרה. הוא כתוב בכתב היד שלה, ואני יודעת שזה חשוב. אני מרגישה כאילו אני מחזיקה פריט אספנות, והפרצים הנוזליים שהמזלג שלי דוקר מתוך העגבניות והמלפפונים מנקדים את הדף. אני רואה שאמא של זוהר שמה לב אבל אני ממשיכה להחזיק אותו, להשפריץ עליו, לקרוא ממנו, לקמט אותו. העיניים שלה רטובות, ופעם בכמה זמן הן נוזלות קצת. אני לא משנה את טון הדיבור שלי או את היחס הפיזי של הגוף שלי כלפי שלה. אחר כך היא מספרת לי איך היא מנסה להשיג את כספי הפנסיה המעטים שרשומים על שמה של זוהר, כדי שיעזרו לכסות את ההוצאות העצומות שיש לה עכשיו, ואיך מסרבלים אותה, אפילו לבטל את ביטוח הבריאות שהיא משלמת על זוהר בכל חודש לא נתנו לה בקלות. אני חושבת שעדיף ככה. אני מעדיפה להתעסק בניירת, בבירורים, בלשלוח פקס ובלנסות לתפוס את הנציג בטלפון במשך כמה ימים, בעיקר כשאני אמורה להיות עצובה. זה כמעט מרגיע אותי. זה נראה לי כמו שירות לציבור. כשאני מבינה לרגע על מה אני חושבת אני אומרת לה שיש לי המון מחויבויות, שאני נורא חייבת ללכת. היא אומרת "ברור, ברור", ואני מחבקת אותה ויוצאת מהדלת. אני מנסה ללחוץ על הכפתור של המעלית, אבל האצבע שלי רועדת. אני כועסת על האצבע, כועסת מאד, אני מנסה להחזיק אותה עם היד השניה, אבל הכל מחטיא. אני דופקת על דלתות המעלית עם שתי כפות הידיים שלי, ומפילה אליהן את המצח שלי. הייתי יותר עצובה עליה כשהייתה בחיים.

*

הם אמרו לי שהיא ניסתה להתאבד אבל זה נשמע כאילו שזה היה סתם משהו שהיא רצתה לנסות, והיא לא, היא התאבדה ולא הצליחה. למחרת הלכנו לבית חולים. החלטנו מראש שאנחנו באים כדי להצחיק אותה ולא כדי להזכיר לה למה היא התאבדה. באותו לילה אני לא הצלחתי לישון בפעם הראשונה. אני ידעתי שזוהר רוצה להתאבד אבל הייתה עליי יותר מדי שמש בשביל להבין שזה באמת יכול לקרות לי שהחברה הכי טובה שלי תתאבד, אבל עכשיו אני מבינה הכל. אני זוכרת שחשבתי על זה שהמחנכת שלי הסבירה לנו פעם על שטחים מתים שהם בטווח ראייה אבל אנחנו לא מצליחים להבחין בהם. אז הדיכאון של זוהר היה בשטח המת הזה שלי, ולא הצלחתי לראות. אבל הנה אני מבינה, והשטח המת קם לתחייה. זוהר התאבדה ועוד לא מתה.

*

זוהר עובדת בחנות להשכרת סרטים, קצת לפני שאנשים יפסיקו להשכיר סרטים והחנות תיסגר. מיכאל עובד בחנות דיסקים, קצת לפני שאנשים יפסיקו לקנות דיסקים והחנות תיסגר. את רב הכסף שזוהר מרוויחה בחנות להשכרת סרטים, היא מבזבזת בחנות הדיסקים. ככה היא הכירה את מיכאל. יש לו קול מאד עבה וחזק. זוהר יודעת שהקול הזה מהדהד מתוך מקום מאד נמוך, נמוך יותר מכפות הרגליים של מיכאל כשהוא עומד על רצפת החנות. היא מדמיינת אנשים חסרי פיגמנט לחלוטין, עם שערות לבנות ואישונים לבנים ועור כל כך חיוור עד שגם נקודות החן שעליו הן לבנות, כי אף פעם לא ראו אור יום, אנשים שדומים לתולעים יותר מאשר לאנשים (אי אפשר להבדיל בין העיניים שלהן כשהן סגורות לבין כשהן פקוחות), כלואים בלב כדור הארץ, בחושך העמוק ביותר, קודחים עם מקדחה ענקית מבטן האדמה אל פני האדמה, מבקעים את האדמה ומסביב לבקע נותרים סדקים קטנים, ופני האנשים חומים מאדמה, אבל הנה הם הגיעו אל פני האדמה וסוף סוף יוכלו להרגיש מה זאת שמש. ומה הם עננים ומה הם עושים לשמש. כך היא מרגישה את הקול שלו והיא יודעת שהיא שמחה, כשרטט הקול חודר לתוכה דרך כפות הרגליים, מלב האדמה, כשמיכאל מדבר, וגם כשהוא מזמזם. היא אוהבת להתקשר לחנות ולשמוע אותו עונה לטלפון. היא אוהבת לחקות אותו. "הלו." "הלו." "הלו." היא אומרת, בנסיון לחקות את הקול התת-טבעי הזה, את קולם של אנשי התולעת הנצרבים בשמש, אבל גובה הקול שלה מתגנב אל תוך החיקוי, ונשמע כמו העיוות של קולות האנשים הנסתרים בתכניות התחקירים או בחדשות בטלוויזיה, אלה שיושבים בחושך, בגבם למצלמה, והאנחות שלהם בוקעות בשני קולות, אחד נמוך ורובוטי והשני גבוה וצייצני. מיכאל חושב שזה לא חיקוי טוב, אבל כשהוא מנסה לחקות את הקול העדין של זוהר גם הוא נשמע כמו אותם רבים נסתרים מהטלוויזיה.

*

אני חושבת איך היו נראים קווי המתאר של זוהר דרך הבד אם הייתה נקברת בבית-קברות דתי, מחוץ לגדר. אני מכירה כל כך טוב את הידיים הקטנות האלה, את האצבעות הקצרות שבקושי הגיעו עד לקו השני של האצבע שלי. אני חושבת על האיש שהסיר את הטבעות המפויחות מהאצבעות שלה; כמה אינטימיות הייתה בזה.
אחות של זוהר אומרת שבשבוע האחרון כל הזמן קפצה לזוהר העין ושעכשיו קופצת לה, לאחות, העין, והיא מבקשת מזוהר שתישאר עוד קצת, שתמשיך להקפיץ לה את העין.
אבל המנחה של טקס הלוויה אומר לנו לכסות אותה באדמה. רוית לוקחת את המעדר ומפילה על זוהר פירורי אדמה. רוית נורא קטנה וכבד לה המעדר, היא גוררת אותו בקושי ובסוף מוותרת. אני לוקחת ממנה את המעדר, ומכסה ומכסה ומכסה.
אנחנו יושבים מחוץ לבית הקברות ואורן מדליק ג'וינט. הוא אומר "לחיי זוהר" ומעביר את הג'וינט בין כולם, ומישהו אומר שברור שזה מה שזוהר הייתה עושה אם היא הייתה כאן. ומישהו אחר אומר שברור שזוהר הייתה צוחקת אם הייתה רואה את רוית גוררת ככה בקושי את המעדר.

*

האם ברגעים של התעופה הצלחת סוף-סוף לגעת בשמש? איך זה להיות באוויר, אבל בתוך מכונית? האם רצפת המכונית עדיין מרגישה יציבה, או שהמסה של האוויר מתנשפת לתוכה? איך מרגיש המגע של הדלק עם העור? והאם הלב שלך היה כבד כמו תמיד או שהיה קל? וכמה נמוכה היית כשנפלת? והאם רצית לעלות באש כדי להישרף או בשביל להיות מוצפת, פעם אחת, באור?

*

זוהר אומרת למיכאל שהיא צריכה ללכת להשתין. הוא הולך אחריה בשקט, פותח את דלת השירותים ומסתכל עליה בזמן שהיא משתינה. היא בוכה וכועסת ולא מסכימה לקום מהאסלה. הוא אומר לה שהיא ילדה קטנה. הוא אומר לה את זה בקול שלו ממעבה האדמה. והוא לא מפסיק להסתכל. היא מתכופפת ודוחפת את האף שלה בין הירכיים ולא מסכימה לקום מהאסלה. הוא מאוכזב ממנה ונושף חזק והולך לחדר ואומר לה שאולי זה לא מתאים. גם כשהיא לא רוצה עם עוד אנשים ולא רוצה כואב הוא אומר את זה. אולי זה לא מתאים. בקול החשוך הזה שזוהר כל כך אוהבת.

*

זוהר אומרת שאין לה אף אחד שיהיה איתה בזמן ההפלה ואני אומרת לה שיש לה אותי. אבל כשהיא מתקשרת אני בדיוק עוברת דירה. אני שומעת אותה בוכה בטלפון וחושבת שהיא חסרת אחריות. ויש לי הרבה בירוקרטיה לעשות. אני עסוקה. אני כועסת. הימים עוברים ובכל יום אני מחליטה להתקשר אליה אבל בכל יום אני מפחדת ולא עושה את זה. כי אני יודעת שהיא תשנא אותי שוב. כי אני לא יכולה לשקר לה יותר שיהיה בסדר. כי נגמרה לי החמלה. כי כשהיא מספרת לי על מה שהעננים עושים לשמש ועל המשקעים שכלואים באוויר המאפיר ועל המסה שלו שמכבידה עליה, ועל הריקוד האפילפטי של האורות הנמרחים על הכביש ועל האנשים חסרי הפיגמנט שקודחים מלב כדור הארץ ועל היד המתכתית של מכונת המשחק שתופסת אותה ומשאירה לה סימני נשיכה על הצוואר, כאילו שצדה אותה חיית טרף שחותכת בצידי הגוף שלה זימים קטנים שמאפשרים לה לנשום רק בעומק, רק בחושך, ועל פני כדור הארץ היא יכולה רק לפרפר ולהיחנק, כי כשהיא מספרת לי את כל זה, אני מרגישה איך הגוף שלי נרקב מעליי.

*

זוהר מגיעה לבדיקה שגרתית חודש אחרי ההפלה. רק לראות שהכל בסדר. אבל העובר עדיין שם. הוא עדיין חי. הוא לבן וזוהר ומרצד על גבי המסך השחור. איש תולעת קטן שצף בתוך החושך. זוהר אומרת "הוא כל כך רוצה לחיות". היא אומרת "אבל עישנתי כל כך הרבה". השפתיים שלה מחווירות ומתפתלות בתוך עצמן, כמו חשופית ששפכו עליה מלח. מתייבשות ומפרישות ריר דביק ולבן ומוקצף. היא נושכת אותן כדי שיפסיקו להתפתל. היא אומרת "אבל אסור לי אף פעם להיות אמא". הם נותנים לה זריקת הרגעה. כדי שלא תרגיש מלח שצורב אותה. כדי שחשופיות-השפתיים, וחשופיות-האצבעות וחשופיות-הירכיים שלה יוכלו להפסיק לרטוט ולשרוף. ואז הם מגרדים שוב את איש התולעת הקטן החוצה. ואני שולחת לה הודעה ביום ההולדת שלה. אני כותבת מזל טוב ושאני יודעת שהתרחקנו ושאני מצטערת על זה כי אני אוהבת אותה. היא כותבת לי שאני חרא חברה ואדם נורא. שאין לי מושג מה היא עברה. שזה ניכר שאני רק מתחזקת קשרים, שזאת מטלה בשבילי ושלא באמת אכפת לי. שנטשתי אותה. ושהיא לא רוצה לדבר איתי יותר בחיים.

*

שבועיים אחרי הלוויה אני מתעוררת מחלום: זוהר קמה לתחייה בגן הזכרון, איפה שקוברים את כל החיילים, איפה שיש בכל שנה טקסים של יום הזכרון שהיו מכריחים אותנו ללכת אליהם, בחולצות לבנות עם מדבקה של דם המכבים שכתוב עליה יזכור. הטקסים האלה היו חלק מכל מה שזוהר שנאה. היא אמרה שללכת לטקסים האלה זאת בינוניות. זאת בינוניות שאחריה היינו צריכות לטהר את עצמנו בטיפוס אסור על מגדל המים ובסיגריות. כאילו שזה הפך אותנו ללא-בינוניות. או אולי לפחות מבינוניות, מה שהיה עדיף מבחינתה. בחלום היא יצאה מתוך קבר של חייל. נגעתי בגוף שלה והוא עדיין היה נוקשה כמו גופה אבל התחיל להתחמם. היא הייתה מין מלאכית מוות מגלומנית, וכולנו רצינו שתבחר בנו למות ראשונים. היא הייתה בחלום הזה מה שקוראים לו "מלאת חיים". היא חפרה לעצמה קבר חדש ושכבה בתוכו ומישהו כיסה אותה. כולנו היינו מסביבה, והיא קראה לנו פחדנים, ובחלום חשבתי שהיא צודקת. היא הייתה יפה ואנחנו היינו מכוערים, הפנים שלנו אפורים ועייפים. זוהר שמחה מאד ואומרת שזה החלום שלה מגיל שתיים עשרה, להיות בתוך קבר אמיתי, ושזה חשוב לרדוף אחרי החלומות ולא לוותר. כולנו רוצים לרדוף אחרי החלומות שלנו אבל הם בורחים מאתנו, היא אומרת, אבל היא בחרה לעצמה חלום אמין שאף פעם לא בורח.
אני מתעוררת בוכה וצריכה להצדיק בפני מישהו את זה שאני מתעוררת והיא לא. אני מוחה את עצמי על הגוף שלצידי, עד שאני מרגישה שאני מדביקה אותו בריקבון הזה וזה מרגיע אותי.

מהדורה מקוונת | פברואר, 2018
הסיפור 'אחרי השריפה נחשפת דליקותם של הדברים' הוא זוכה פרס ראשון בתחרות "חותמת אישית" לשנת 2017. את התחרות עורכת המחלקה לתרבות יצירה והפקה במכללת ספיר, בראשות ד"ר עמרי הרצוג, בשיתוף עם עמותת ע.נ.ת.
דימוי: מיה פרי,  The Bed, 2016, תל אביב