איך לחיות? – על התשוקה למסה האישית

האם אפשר להתאהב בסוגה ספרותית? זה קרה לכם? האם אתם מכירים מישהו שהתאהב, למשל, בצורת הרומן, או בנובלה באשר היא? אולי בסיפור הקצר? לא בסיפור קצר מסוים – ב"כל מה שעולה חייב להתכנס" של פלאנרי או'קונור, נניח, או ב"הגן המפליג למרחקים" של אידה פינק – אלא בסיפור הקצר בהא הידיעה, כצורה של כתיבה? ויליאם קארלוס ויליאמס אמר שהסיפור הקצר פועל כלהבה של גפרור שהוצת בחשיכה. זו הצורה הספרותית היחידה, הוא כתב, שמתאימה לתאר את חייהם של בני אדם כבני חלוף; שבורים, ובה בעת שלמים. הא! האין זו סיבה טובה להתאהב בסוגה? או לפחות בויליאם קארלוס ויליאמס?

לא יודעת. אנשים בוודאי אוהבים מאוד יצירות מסוימות מסוגה מסוימת, אבל לא הכרתי אף אחד שהתאהב בצורה ספרותית שלמה. והנה, לי זה דווקא קרה. התאהבתי בסוגה אחת יחידה במינה: המסה האישית. אמנם כן, הסיפור הקצר אהוב עלי אבל המסה האישית – אליה תשוקתי. התאהבתי לא במסה אישית מסוימת, לא במסאית מסוימת, אלא בעצם האפשרות לכתוב מסה אישית, לקרוא מסה אישית, לעודד אחרים לכתוב מסה אישית ולקרוא אותה וממנה ושכמותה.

האם אוכל להיזכר בפעם הראשונה? אני מניחה שהיתה זו מסה של וירג'יניה וולף. אולי "מות העש". וולף ניסתה לעזור לעש, שנפל על גבו, להתהפך ולהתייצב. היא ניסתה להפוך אותו בעזרת העיפרון שבו היא כתבה. אבל אז עלה בדעתה "שהכישלון והסרבול הם המוות הקרב ובא. החזרתי את העיפרון למקומו". היא הניחה את העיפרון, הפסיקה להתערב, והמשיכה להתבונן בגסיסתו של יצור חי.

לא, רגע, אולי היתה זו מסה אחרת שלה, "שוטטות ברחובות". כן, נדמה לי שאני נזכרת: זה קרה לפני כעשרים שנה. הייתי עסוקה אז במחשבות על הליכה בחוצות העיר, כאנטיתזה להליכה בקניון. חיפשתי יצירות שעסקו בשבחי ההליכה העירונית ומשהו הוביל אותי ל"שוטטות ברחובות". "כאשר נסגרת הדלת מאחורינו, הכל נעלם", כתבה וולף, שדמיינה את עצמה יוצאת העירה כדי לקנות עיפרון – רק כתירוץ, רק כמשימה אקראית שתגרום לה לשוטט ברחובות לונדון. וכשהיא יצאה לרחוב, בדרך אל העיפרון, מצב הצבירה שלה השתנה: "המעטה דמוי הקליפה שנפשותינו מפרישות כדי למצוא לעצמן בית, לשוות לנו דמות נבדלת מזו של אחרים, נשבר, וכל שנותר מכל הקמטים והחספוס הוא צדפה פנימית של הבחנה, עין ענקית" (בתרגום כרמית גיא). המסות של וולף הן בשבילי כעיניים ענקיות, פקוחות תמיד.

ואולי קראתי לפני כן את "הליכה" של הנרי דיוויד ת'ורו, שכתב על השוטטות כמצב נפשי נכסף?  "אם אתה מוכן לעזוב את אבא ואת אמא, אח ואחות, אשה וילד וחברים, ולא לראותם שוב לעולם; אם שילמת את כל חובותיך וחיברת את צוואתך והסדרת את כל ענייניך ואתה אדם חופשי – או אז אתה מוכן לצאת לשוטט". או שהפגישה הראשונה היתה עם "The Flaneure", המשוטט, של אדמונד וייט שהלך במסתו ברחובות פריז בעקבות "המשוטט" של וולטר בנג'מין? והאם כבר אז ניצתה בי האש? האם כבר אז חשתי שדווקא הצורה הספרותית הזאת, שחפה מכל בדיון, מצליחה טוב יותר מכל סוגה אחרת להצית את דמיוני?

כך או כך, אני יודעת: המסה הראשונה שקראתי דווקא לא היתה של מישל דה מונטיין, האיש שהמציא את הסוגה. אליו הגעתי מאוחר יותר.

אכן, תמיד טוב לציין זאת: אחד המאפיינים המרגשים של המסה האישית הוא שיש לה אבא. אין אף לא סוגה ספרותית אחרת כזאת (טוב, אולי חוץ מהבלש, שהמצאתו מיוחסת לאדגר אלן פו). מישל דה מונטיין כתב את "המסות" באמצע המאה ה-16 – הוא כתב על החיים בהשראת רעיונות שקרא בספרים ותוך תיעוד של התנסותו האישית. הוא כתב על הידידות, על המתינות, על השינה, על חינוך הילדים, על הכרכרות, על אמנות השיחה, על הבטלה, על הפחד, וגם על הצער. הוא ציטט מאחרים ותיאר את תחושותיו שלו. הוא כינה את הקטעים שכתב בשם מסות. היצירה האחת שלו, המכונסת לספר, נקראת המסות, בהא הידיעה. Les Essais. ובאנגלית: The essays. והכל בהן פורח משורש הניסיון, ההתנסות. כתיבת מסה היא כל כולה התנסות בכתיבה. ניסיון להבין דבר מה מקרוב. היא פקיחת עיין ענקית כדי להתבונן, להתרשם, לתאר, לשאול שאלות. כתיבת מסה היא שוטטות במחשבות, ברעיונות, בזכרונות, בחוויות, ובה בעת היא נוקבת, שואפת לבהירות וחדות. מדוע אני מתרגשת עכשיו כל כך בבואי לתאר אותה?

"אני אעדיף לדעת את עצמי כראוי על ידי לימוד עצמי יותר מאשר על ידי לימוד קיקרו", כתב מונטיין בחיבורו על הניסיון (בתרגום אביבה ברק). "הניסיון שיש לי מעצמי די בו לעשותני נבון, אילו הייתי תלמיד טוב…"

האמרה "דע את עצמך" היתה נר לרגליו של אבי המסה: "אני, שאין לי אמונה אחרת, מוצא באמרה זו עומק ומגוון כה אינסופי, שתלמודי אינו נושא פרי אחר מלבד להביאני לחוש כמה עוד נותר לי ללמוד". לפני הכל ואחרי הכל הוא לומד מעצמו. מניסיונו. "זה עתה נשרה לי שן בלי כאב ובלי מאמץ. היה זה הסוף הטבעי לקיומה. וחלק זה של ישותי, ועוד רבים אחרים, כבר מתים, ואחרים, מן הפעילים ביותר ואשר תפסו מקום ראשון במעלה כשהייתי בשיאי, מתים למחצה. כך אני נמוג ונשמט מעצמי…אלוהים עושה חסד עם אלה שהוא נוטל את חייהם בהדרגה. זו הברכה היחידה של הזקנה. המוות הסופי יהיה בשל כך מוחלט ומכאיב פחות."

למה אני נלהבת כל כך מהמסה האישית, מהצורה הספרותית הזאת, מהעמדה הרוחנית הזאת, שהביא לעולמנו מונטיין? אולי כי כל מסה שאי פעם נכתבה עוסקת בעצם בשאלה ההומניסטית הגדולה: "איך לחיות?" [ככותרת ביוגרפיה מקסימה על מונטיין שראתה אור באחרונה]. ואולי כי עצם האפשרות לשאול את השאלה הזאת, איך לחיות, כשאלה פתוחה, מסקרנת עד העצם, שאין עליה שום תשובה מובנת מאליה, עצם האפשרות הזאת חותרת תחת כל ציווי, כל דעה קדומה, כל עריצות?

"חיי קיסר אין בהם כדי לשמש דוגמה ומופת יותר מחיינו אנו", כדבריו  של מונטיין באותו חיבור על הניסיון. המסה האישית תופשת את חייו של כל אדם  – את ההתבוננות בהם – כמקור בלתי נדלה לידע, ללימוד, להבנה, להיכרות; וזאת יותר מכל מקור אחר, ובכלל זה יותר מקיסרים ומשנתם. האם רק נדמה לי שחיי קיסרים עדיין נחשבים יותר מחיי אדם בתרבות הכתיבה הישראלית, שאינה מכירה עדיין בערכי המסה האישית? דבר אחד בטוח: לא תרגמו די מסות אישיות לעברית. וסופרים בישראל לא הצטרפו עדיין לקהילת הספרות המסאית העולמית – קהילה חיה ותוססת, בעיקר בארצות הברית ובבריטניה, אבל גם בקרב כותבים בשפות אחרות. קהילה שמגיבה ומתבוננת – פוקחת עין ענקית – כל העת, אבל גם שומרת על קשר חם עם מוצאותיה, קשורה מאוד להוריה, לאמהות ולאבות של הסוגה.

כן, נדמה לי שכל מי שכותב היום מסות אישיות עושה בהכרח את הדרך אחורה, אל גדולי המסאים, כולל אלה שקדמו למונטיין ושויכו אל הסוגה בדיעבד. מי שכותבת היום מסה אישית, אני משוכנעת, קראה משהו מכתביהם של סנקה וקיקרו, סי שונגון ופלוטרך, ובוודאי מכירה את הבריטים ויליאם האזליט וצ'ארלס לאמב, ג'יי קיי צ'סטרטון ומקס בירבוים ואת המסות של רוברט לואי סטיבנסון. ואי אפשר לכתוב מסה אישית בלי לקרוא את ג'ורג' אוורל ואת וירג'יניה וולף, ומהאמריקאים, שמביאים את הסוגה אל כמה מפסגותיה, את הנרי דיוויד ת'ורו, את אי בי וייט, את ג'יימס בולדווין, את מארי מקארתי ואת המסות של פ' סקוט פיצג'רלד, וגם כמה מאירופה כמו נטליה גינזבורג ורולאן בארת והלן סיקסו. ואחר כך אדריאן ריץ' וג'ואן דידיון וברברה ארנרייך ואנני דילארד. וכמובן אני רק נוגעת במקצת שמות הסופרים והסופרות שעשו את הכתיבה המסאית למרכז של כתיבתם.

אלה כתבו על מגוון אדיר של נושאים –  מכוס התה האנגלית (אורוול), דרך החיים בעיר (סנקה, וולף, דידיון, אי בי וייט, גינזבורג) והמוות (וולף, לאמב, פלוטרך, וייט ומונטיין) והמשפחה (וייט, בולדווין, גינזבורג וריץ') והזוגיות (גינזבורג, סטיבנסון, לאמב ופלוטרך) ומרביתם כתבו על הכתיבה (אורוול, וולף, דידיון, דילארד, וייט וגינזבורג). וכמובן אני רק נוגעת במקצת הסוגיות.

אבל מה שאני רוצה לומר כאן, בקריאת האהבה שלי, בצהלת התשוקה, הוא שהסוגה הזאת חיה ותוססת, שהיא מתפרסמת ממש כרגע בשבועונים וירחונים כמו "הניו יורקר" ו"הארפר'ס", ובגרנטה כמובן, באסופות ובספרים שמופיעים בקדמת חנויות הספרים, וכותרותיהם מתנוססות בראש רשימות רבי המכר. יש בקרבנו מסאים ומסאיות שהם כוכבים בשמי הספרות – הספרות האנגלוסכסית, לכל הפחות – ומצטרפים אליהם מעת לעת גם סופרים שרגילים לכתוב בסוגות אחרות – ג'ונתן פרנזן למשל; המסות שלו שקובצו ב"איך להיות לבד" יפות בעיני יותר מכל רומן עב כרס שכתב, וג'ונתן ספרן פוייר, שכתב יפה כל כך על צמחונות, הוא בעיני מסאי מעניין יותר מסופר – ואני רוצה כל כך שקוראי עברית יכירו אותם.

כמה מתאים לערוך את ההיכרות הזאת כאן, באכסניה הזאת של גרנטה, שמאז ומעולם הקדישה מקום מרכזי למסה האישית, לממואר הקצר, לצד הסיפורים הבדויים. במיטב המסורת הזאת, עורכות גרנטה בעברית כבר הצליחו בגיליונות קודמים לכנס מסות אישיות מקומיות, כשהזמינו כאלה – מנורית זרחי, מאיל שגיא ביזאוי, מרוני מז"ל; התוצאות (קראו!) מבריקות, כובשות. באכסניה הזאת אמשיך להזמין מסות אישיות מכותבים בעברית, וגם אנסה לערוך היכרות שכזו, ביניכם, הקוראים בעברית, ובין כמה מסאיות, שאהובות עלי במיוחד ושכותבות היום, בעיקר באנגלית.

The Argonauts של מגי נלסון האמריקאית, למשל, שראה אור ב-2015, הוא יצירה יפהפיה, אינטלקטואלית מאוד, קצת כמו של סוזן סונטג או המסות של האירופאים, על ההתאהבות שלה בהארי, בן זוגה שהיה פעם אשה; חיבור מרתק על זהות מינית, גוף, והנזילות של כל זה.
כשנלסון כותבת על אמא שלה, שסבלה מעיסוק כפייתי ברזון, היא מהרהרת: "סופרים הם אנשים שמשחקים עם הגוף של אמהותיהם. אני סופרת; אני חייבת לשחק עם גופה של אמי. שילר עושה את זה; בארת עושה את זה; קונראד עושה את זה; גינזבורג עושה את זה. למה קשה לי כל כך לעשות את זה בעצמי? אמנם למדתי לדעת את גופי שלי כגוף של אמא, ואמנם אני יכולה להעלות בדמיוני גופים של זרים רבים כאילו היו אמי (מדיטציה בודהיסטית בסיסית), אבל עדיין קשה לי לדמיין את גופה של אמי כאמא שלי".

גם מגאן דאום כתבה על הגוף של אמא שלה. "היא תמיד הרגישה לי כמו קווי מיתאר של אדם, קווים מצוירים בעט, שאיש לא צבע את תוכם". אסופת החיבורים של דאום, שגם היא ראתה אור ב-2015, קיבלה שם מצוין: The Unspeakable and other subjects of discussion. במיטבה, המסה האישית מדברת על מה שאין מדברים עליו. מעוררת שיחה על מה שמושתק. ומגאן דאום, אלופת הסוגה, עושה זאת היטב. כך היא פותחת, למשל, את החיבור Matricide (רצח אם): "אנשים שלא היו שם אוהבים לומר שאמי מתה בבית, מוקפת במשפחתה האוהבת. זה נכון טכנית, אף שהיינו שם רק אחי ואני, והוא בדיוק היה שקוע בפייסבוק, ואני קראתי כתבת-דיוקן על הילרי קלינטון בגיליון דצמבר של ווג".

גם רבקה סולניט, מסאית מובילה בעולמי, כתבה על אמא שלה, במסה The faraway nearby (הרחק כאן קרוב). היא כתבה על הדמנציה שהלכה ואכלה את אמה, על היחסים ביניהן עוד כשהיתה במיטבה מבחינה גופנית, יחסים שהיו נגועים בסינדרום המלכה ובתה שלגיה. כשהגוף של אמא שלה הלך ונחלש, התפרק והתבלבל, היא תמיד התקשרה אל סולניט בעתות חירום, ולא אל האחים שלה, שבנוכחותם תמיד הציגה את מיטבה. "יום אחד שאלתי אותה למה היא תמיד הזעיקה אותי ולא אותם. 'טוב, את הבת', היא אמרה, ואז הוסיפה, 'ואת ממילא רק יושבת בבית כל היום ולא עושה כלום'. זו דרך אחת טובה לתאר חייה של סופרת".

גם לזלי ג'יימיסון כתבה על גוף, על כאב, על חולי ועל יחסים, באסופת החיבורים הנפלאה שלה "The Empathy Exams"  (מבחני האמפתיה), שראתה אור גם היא באחרונה והיא מתחילה כך: "הגדרת העבודה שלי היא 'שחקנית רפואית', מה שאומר שאני משחקת כאילו אני חולה. משלמים לי לפי שעה. סטודנטים לרפואה צריכים לנחש את מכאובי". באסופה הזאת יש כמה חיבורים מאלפים ובהם אחד, שנקרא: "תיאוריה מקיפה על כאב של נשים", שבו היא חושבת על כאב של נשים כמקרה מסוים של כאב אנושי, והיא מדברת על הכאב שלה, על האפשרות לדבר על כאב, להרגיש אותו ולהרגיש כלפיו מגוון של רגשות, בריש גלי, שחור על גבי לבן, בכתב, בפומבי.

אני מאוהבת בסוגה הזאת, ואוהבת ממש את המסאיות האלה, ומחפשת אותן – הנה, הלן מקדונלד הבריטית כתבה מסה אישית יפהפיה על ציפורים  ואבל ובדידות ועוד דברים ב- H Is for Hawk. סועד עאמירי הפלסטינית כתבה על בית וגירוש ועוד דברים ב-Golda Slept Here. ביל הייז כתב מסה שהיא ממואר ועוד יותר מזה על ניו יורק ועל הזוגיות שלו עם אוליבר סאקס המנוח ב-Insomniac City: New York, Oliver, and Me שרואה אור בימים אלה ממש ועוד לא הספקתי לקרוא. משותפת, אני חושבת, לכל המסות האלה האהובות עלי איזו תערובת של אכפתיות, מלנכוליה וסקרנות;  תערובת שהיא תמצית חיי הכתיבה והקריאה בשבילי. ואני לא יכולה לשבוע ממנה.

מהדורה מקוונת – מסות | מרץ, 2017
דימוי: Individual, רונה יפמן, 2009