אל קאבאליו

יום מתחיל מצוין. המגפיים עוזרים לעמוד. אני צועד ברחוב יפו, נעמד מול "שמילוביץ' מראות קריסטל", מביט מאחורי הסיגריה במראה אובלית, רואה את האור מהבהב ואת המנצנץ של הסגריה. מפתח החנות בוקע שיר: ""Dream a little dream of me. צללית סוס צצה במראה. אני זז, הוא זז מולי אותו דבר. קצת קוצר נשימה לפגוש אותו פתאום ככה, אחרי כל כך הרבה שנים… השיר מתחלף, אין שום סוס במראה, רק ענן אפור ששט ומחשיך.
למה נדמה היה לי שזה סוס?
אבא מתקשר: "אתה עוזב לכלום".
יכול להיות שהעתיד שלי הוא כלום? זה קשה. זה אכזרי. הייתי יכול לבלות איתם שם בקיבוץ יפה, לאורך זמן. מה אני רוצה חזק כל כך שיכול להצדיק צעד נואש כזה?
ואולי הכלום שבחוץ הוא באמת כמו תרשימי הבליסטראות המשוכללים והמכשירים האחרים שצייר לאונרדו דה וינצ'י, אלו שהיו תלויים בחדר השינה, מעל המיטה שלהם?
הו, אבא. הו, אמא.
אני שובר לסמטת אברבנאל ונכנס לתנוחת זינוק על המדרגה הראשונה בכניסה לבניין שלה. השיא שלי הוא המדרגה השמינית. אני מסתכל בשעון, חותך את האוויר בכף ידי השנייה ומזנק, דוהר במעלה גרם המדרגות, פונה בזווית חדה, דוהר במעלה הגרם השני, השלישי, ונעצר מול דלת טורקיז.
פדיה – מגדת עתידות.
הו, פדיה.
בראשי פועמות בועות של דם, הנה רגע האמת. בבקשה פדיה, נתצי את קריסטל המראה, שיהיה כמו אריג מרווח, שאראה אל תוך הכלום. שאשמע אם יש קולות מעבר לחרחורי הגסיסה. לא רוצה להתחרט בסוף החיים.

פדיה יושבת בכורסה אדומה, מסרקת במברשת עץ רעמת סייח חום שרובץ לצדה, ראשו מונח בהכנעה של מלשין שמסר את חבריו. בוגד כמוני.
"חשוב לדעת את העתיד", אומרת פדיה, "ככה אפשר להתאמץ לקראתו". היא מעבירה שפתון אדום לאורך שפתיה, מחייכת: "התשלום מראש".
"אני בעניין של להיפטר מכל מיני רעות והרהורים שחורים, להתאמץ זה בסדר מצדי".
"תלטף אותו", היא אומרת, משקיפה על האור המימי שרועד על הרצפה ומבהיק את רעמת הסייח, "צריך שיאהב אותך כדי שירצה לחצות את הנהר שבו העתיד שלך זורם".
אני מלטף. את הרעמה. את המצח. הסייח מרים ראש, עיני בדולח שחורות מצועפות בערפילית מביטות בי.
לפתע חוצה סוס לבן אצילי את כדורי הבדולח, דוהר בתוך הערפילית שמתחילה לגעוש כים. אני מתכופף להסתכל מקרוב. זה הסוס הלבן מילדותי? היד נשלחת ללטף. נדמה שעוד יד, בדיוק כמו שלי, יוצאת מעין הסייח ומושכת אותי פנימה.
אני מוטל לנהר, זרם מתפרץ סוחף אותי כאילו אני צרור בגדים. אני כמעט טובע. אני חובט בידיי, רוצה לחצות, אך נסחף למטה לאיזשהו חוף. מתרומם, פולט מים ומקיא את נשמתי.
אז ככה, קול מגיע מאי שם: העתיד הוא גם חוף, סירנות שרות שם, אם אתה בר מזל… אני רוצה לשאול, אבל צללית הסוס מתרחקת, שורקת את המנגינה של "Dream a little dream of me".
בחוץ יורד גשם, הרוח לוחצת על שמשות החלונות, הטלוויזיה בחדר הסמוך טוחנת וטוחנת, הסייח, במין תנועת התנערות, מצליח להתרומם על רגליו האחוריות, ונופל.
"למה את קושרת לו אותן?", אני מתכופף לשחרר את החבל מהרגליים הקדמיות.
"מה אתה לא מבין…"
הסייח שומט את ראשו על הרצפה ועיניו נעצמות.
אור נדלק לי בראש.
"תראי", אני מנסה כיוון, "אולי הסייח שלך גם אוכל אשמות? מפלס את הדרך אל העתיד… כמו אוכלי החטאים בטקסים הקדומים, מכירה?"
פדיה מסתכלת בי בחשדנות. מחייכת: "פעם ראיתי סרט על גור אריות שנתנו לו לרוץ ולהשתולל: גדל, אכל את הבעלים שלו".
כאוס בכול.
פדיה מפנה אליי את פניה, משתעלת שיעול קטן, "נדמה לי שזהו".
מתחשק לי לצעוק: מה זהו!? מה עם העתיד שלי!?
היא מלווה אותי לדלת, "שום דבר רע. צריך לישון יותר".
"והבגידות…?"
"שדים… נופים של העין. תתרגל אליהם".
היא מביטה בשעון, מכחכחת בגרון, "תכף מתחילים 'ימי חיינו', לא מפסידה פרק. רוצה לראות?"

*

"יש משהו שאת צריכה לדעת", אני אומר לאחותי.
אנחנו יושבים אצלה בחדר, אני עוד בבגדי העבודה.
"מה?"
"אני לא נשאר. מוותר על השדות. ועל הרעיונות. שישמור אותם לעצמו".
"מה זאת אומרת!?"
"לא נשאר כאן", אני חוזר. "שיישא הוא את עול העולם… שירכוב על החמור, יילחם בטחנות הרוח… נראה לך שהיו לו חיים? שיהיו לי?"
"אבל מה עם כל זה?", היא מתרוממת מהספה הירוקה, מביטה מבעד לחלון ולרשת הניילון, מעבר לשדרת האשלים, גדר הקיבוץ, לעבר השדות הצהובים. "כל העבודה שעשית… הוא היה כל כך גאה בך".
"לא מעניין אותי", אני אומר, "זה נגמר".
"לאן תלך?"
"לא יודע. אשכור דירה איפשהו. אשקלון. יש שם את המסגריה של שלום. יש ים. אחבר ברזלים ואחלום מאחורי המסכה כדי שיהיה לי כוח לחיות".
בחוץ החלה לנשב רוח, מנענעת את העצים. הרגשתי שהיא מטלטלת אותי.
"אתה יודע שהוא לא יסלח לך לעולם".
"לשירותים!", חיקיתי את קולו ופרצנו בצחוק. הוא היה נסגר איתי בשרותים, גוער בי על כל ההיסטוריה של הדברים הרעים שצריך לתקן. הייתי עוצם עיניים, קורא לסוס הלבן. חושב: איך ייתכן שהרים שלמים, יבשות, כוכבים, נמצאים בתוך הגולגולת?
נעמדתי והתהלכתי מולה הלוך ושוב, מגרד באשכיי. היא חייכה.
"למה הוא היה מגרד באשכיו בפניי…?"
"מה אני יודעת על גירוד אשכים?"
צחקנו.
"הם היו גדולים, זוכרת? אולי חשש ששלי לא יגדלו, שהחלומות שלי מתפתחים להתנהגויות של בורגני?"
פניה הרצינו. "די, בחייך, עזוב אותו".
"'הביצים שלך! מה יהיה על הביצים שלך…", משכתי את המילים בטון המודאג שלו.
"רכבת על 'חומבו' שלך בלי אוכף… שיחקת אותה ילד אינדיאני עד הסוף. הוא דאג".
"כן…"
"ענית רק למי שקרא לך "קאוו-סקה", זה נראה לך נורמלי?"
"הייתי מוכרח להלביש במשהו את המציאות כדי שאוכל להיות בתוכה גיבור".

הסוס הלבן היה החבר הדמיוני שלי. חלמתי אותו עוד לפני שקיבלתי את "חומבו". לעתים האמנתי שהזריקו לי אותו בטעות יחד עם זריקות החיסונים שנתנו לנו נגד המחלות, ונגד בגידות הגוף והמחשבה. לעתים חשבתי שהוא אחד הסוסים מהשיר האהוב על אבי: "על גדות הדנייפר דוהרים סוסים…", אולי כי הוא דהר לצלילי מקהלת הצבא האדום, התקליט שהתנגן בארוחת ארבע.
לי היה את הוואדי ומאהלי הבדוויים. הם דהרו על סוסים באמת. אני דהרתי על הסוס האצילי הלבן שלי.
"היית רק בן שש, פַספוס. רזה כל כך, מלא בפרונקלים… הוא התעצבן שהבדויים נתנו לך סוס".
"דאג לביצים שלי… מה היה לאבא להתעצבן, עטיה נתן לי את חומבו כדי ללקק לו (לאבא), שיעסיק את השבט בשדות…"
"סוס-לבן", אחותי לוחשת. האבן הנוראה בחזי הולכת וגדלה. היא לא אבן רגילה, כשתהיה גדולה היא תהיה אובליסק.
"אני חייב להתגלגל מכאן. מהחיים העיוורים, מהגרבוצים, את מבינה?"
היא מלטפת את ידי.
"נדמה לי שהמחשבה שלדברים יש נטייה להסתדר מעצמם עברה לי כשנפלתי לתעלה עם חומבו…"
"חתיכת התרסקות. הוא נבהל מאוד".
"תעלות ההגנה המזוינות האלו, הוא היה אחראי עליהן. ועל הגדר. קומיסר סטאליניסטי דפוק. מי בכלל חושב על לכבוש חור כזה?"
"כן…", אחותי אומרת בטון חלוש, מהורהר. מבטה הכחול מרוכז בי, מנסה לנחש מה הולך לקרות.
לפתע אני מרגיש על גבי את לחץ האדמה של השוחה הצרה ההיא. איני יכול לזוז. אני שוכב, חומבו עומד מעלי, פניו נוטפות זיעה וקצף לבן מן המאמץ לשאת את כאב רגלו שנשברה. הוא מביט בי. מלמעלה למטה. עיניו מצטמצמות לכדי פלפלים שחורים קטנים. פיו נפער, חושף את שיניו הרחבות, אולי הוא רוצה לומר משהו על הכאבים שהוא עובר כדי להמשיך לחיות ולא להתמוטט עליי. אני זוחל משם והוא מרשה לעצמו ליפול, צוהל צהלה רפה.
רצתי למאהל הבדווי לקרוא לעזרה. אני זוכר יד ארוכה-ארוכה מונפת, בסופה אקדח. חשבתי: עטיה רוצה לחסל את הכאבים יחד עם הסוס. כל גחלת האש שלחשה בגוף הילד שלי נדלקה. נעצתי ביד השרירית את שיניי, סוחט ממנה דם וכאב, עד שנשמט ממנה האקדח, מוותרת לסוס, ולי.
"לא תמיד יש מזל כזה", עטיה אמר לי אז והסתלק.
התנערתי מההרגשה ואמרתי: "כשהוחזרתי מבית החולים לא היה יותר חומבו".
"לא", אחותי מסכימה.
כשאתה ילד בקיבוץ נטוש אף אחד לא חייב לך הסברים. יש תמיד חובות בוערים לאדמה. ומכתבים לנסח, לחבר סטאלין, על "המצב": לאחרונה תורגם לעברית הספר "האל שהכזיב", של ארתור קסטלר. בינתיים אסרנו בשיחת קיבוץ על קריאתו, ובכל זאת, כמי שאסר על קריאתו, קראתי. לא הכול. מזל שהוא פנה לעסוק בפרפסיכולוגיה, אחרת עוד הייתי מאמין קצת למה שכתב… יש הרבה משוגעים, גם אצלנו.
אבא מעולם לא קיבל תשובה או אות שהחבר סטאלין קיבל את המכתבים. הייתי מציץ לו בהעתקים ששמר, משוכנע שבאחד אמצא הוכחה לזה שהוא הרג את חומבו, ושסיפר על כך לחבר סטאלין, לקבל ממנו אישור שזו הדרך לטפל בסוסים צולעים.
ימים על ימים צעקתי לעבר השדות: "קאוו-סאקההההה!", מבקש מהסוס הלבן שיגיח, שאלטף את רעמתו, שנדהר. אבל הוא לא בא. הייתי משוכנע שגם הוא הביט בי אז, בתעלה, מעיניו של חומבו, יודע משהו עמוק לאין שיעור מן המחשבות שהיו לי ושיצמחו לזיכרונות שאקרא להם חיי. משהו שהתיישב על הלב, כבד כל כך, משהו בן מאה שנים ויותר, שבוכה, לא נרדם לעולם. לעתים יש לו פנים חמורים של נזיפה – חיוור, עיניים פקוחות, עיוור.

"אולי החלומות הם כל מה שיכול היה להיות", אני אומר לאחותי כשהיא מסיעה אותי לאשקלון, מסתכל לעבר השדות שצוחקים צחוק מטורף מבעד לחלונות.
"אבל מה מעיד על קיומם?" היא שואלת בטון המדען שלה.
"תאטי!", אני אומר.
סוס לבן דוהר במקביל אלינו, חוצה את הכתמים הצהובים של שדות הקיץ, מתקרב לעבר המכונית. היא עוצרת. הסוס מקרב את ראשו לשמשת החלון, עיניו מביטות בי.
"הסוס הלבן", אני אומר, "ראיתי אותו גם בעיני הסייח של המגדת".
אחותי צוחקת, אינה רואה דבר, רק את מערבולות החול שהרוח מרימה לשמים.
אני מוריד את שמשת החלון, שולח יד ללטף, זהרורי שמש נשברים בעיניו. היד האחרת נשלחת ומושכת אותי אל גבו. הוא מתרומם על שתי רגליו האחוריות, קופסת עננים נפתחת בשמים והם נופלים ומסתירים הכול.
"אני קצת מפחד", אני אומר לאחותי, מסתכל עמוק לתוך עיניה כדי לראות אם גם היא, חושב: מה יש לי שמזריק ללב שלי כוח?
כל חיי אני נדחף לתוך הדם ולתוך הבשר, מבקש שהלב לא יצלול בזמן שאני מנסה לתפוס אושר קטן. רסיס מאושר קטן. מולקולה. אולי זאת הסיבה שגדלו לי פרונקלים, מהזיהום של המחשבות והמשאלות הבורגניות.
"אתה כבר גדול", אחותי אומרת, "אפילו פרונקלים אין לך יותר. לא יקרה לך כלום".
אני אומר: "המגדת ראתה בעיניים של הסייח שעל מנת להתאמץ לקראת העתיד אני צריך לישון יותר. אולי זאת הסיבה שהיא קשרה לסייח שלה את הרגליים".
"מה רצית, שיסתובב לה בסלון, יאכל את הרהיטים ויחרבן?"
"נו…"
אחותי צוחקת. אולי טוב לה. היא מגדלת שני ארנבים לבנים והם מתרבים יפה. טוב שהיא נשארת בקיבוץ, כך יהיה מי שילטף את הרעיונות הכבירים של אבא. ואותו עצמו, כשיביט בעולם שדועך אט-אט עד שהוא נכחד.
"אפילו קבר לא עשו לחומבו", אני אומר, "חזרתי מבית החולים, חיפשתי ושתקו. התפוררתי".
"יאללה נמשיך?", אחותי מדליקה את הרדיו: "Je t'aime", איב מונטן מיילל. אני קופץ את ידיי, "תשמרי על האובליסק שחצבתי בשבילם, בסדר? אקח אותו. מתישהו…"

*

ליד המסגריה יש בית קפה, אחותי מנסה לשכנע אותי לאכול ארוחת בוקר, היא הגיעה במיוחד לראות איך אני מסתדר.
היא מחבקת אותי, כבר זמן רב שלא חיבקו אותי ככה. הזיפים שלי מתחככים בפרצוף שלה והיא נרתעת.
"סליחה", אני אומר.
"זה בסדר".
"מה איתו?"
"רוצה לדעת אם הברזלים כאן מתחברים לך טוב יותר", היא מרצינה, "הוא שוכב על הספה בתחתונים, מתגרד ואומר לאמא: 'זה הסוף שלנו'".
"ואמא?"
"חולפת על פניו מנידה בראשה, כאילו היא צל של מה שהיתה בעבר".
"וסטאלין?"
אחותי מחייכת, "מדי פעם הוא קם, מרתיח לעצמו קפה, שואל את אמא אם הוא משלם על חרא של חינוך…"
"מזל שסטאלין מת, בטח עוד היה כותב לו".
אני מפשיל שרוול, מראה לאחותי קעקוע של סוס על גב האמה, בטנו מצולקת, "זה מפרונקל סורר… היו צריכים לחתוך אותו בסוף, זוכרת?"
"לא תמיד יש לי כוח להיזכר".
אני מניד ראש, "להתראות אוחתי שלי".
"תוריד את המסכה בזמן, אה?"

במסגריה אין כמעט אף אחד. אני מחפש דלת, נכנס, רואה חלק מגוף של גבר בחולצת עבודה נשקף אליי מעל שוקת נירוסטה מוארכת. צללית דומה לזאת של אבי. הוא שואל אם אני בסדר. שאלה מטופשת כל כך. אני אומר לו שאני צריך להשתין. פותח וסוגר עוד דלת. נועל את עצמי בתא ויוצא מדלת אחרת, פנימית. אני עומד ומשתין ליד עץ האיקליפטוס הגדול שממנו והלאה נפרשים השדות שלנו. סוס חום דוהר שם במעגלים. אני מתקרב אליו. "חומבו", אני קורא לעברו. הוא נעמד, שולח לזיכרוני מבט עצוב. כמו זה ששלח כשנפלנו לתעלה.
אני שולח יד ללטף אותו אבל הוא הופך לעשב ונופל מתוך הסיפור. וכבר העשב משנה את דעתו והופך מירוק לצהוב קוצני. אני מכריח את עצמי לחזור, להמשיך לרתך את המכסָה שלי.

בערב אני הולך לים. בלי שארגיש המים עולים לגובה האוזניים והראש, באים בגלים שהולכים וגוברים, מכסים אותי ונשברים על החוף. יש גלים כאלו, הם בוגדים בדגים שלא עומדים בעוצמתם ומשליכים אותם לחוף. רק לפני רגע סבבו נוצצים במים. רק לפני רגע היה להם מקום שנועד להם בעולם הזה, ועכשיו יש בו חלל. חשבתי: מותם מוכיח שחייהם לא היו חלום.
אני פוסע בין הדגים המתים על החוף, עננים מטאטאים את שלוליות האור מהחול, מישהו באותו רגע נכנס אל הים או יוצא, מוחי מתחיל להתקשות ממחשבות: תראה את הדגים, תמיד מגיע רגע האמת. ככה זה. תיזהר, אי-אפשר לדעת מתי יורדים מהפסים. תיזהר, תבוסות וחלומות חד הם.

אור נופל מהאופק על גל גבוה, נפתח כמו פצע. אני שוקע לתוכו, הגוף אחריי. על החוף מופיע הסוס הלבן. הוא נכנס למים, מתקדם לעברי. המים, כמו מגל מבריק, מתקמרים גם על צווארו, מעל העורף.
ערב סתיו רגיל לחלוטין והכול מתחיל להתמוטט, הדקלים שעל החוף נופלים עלינו, אחר כך הבתים, העיר, כל העולם. הירח עולה קצת באלכסון, המים זורמים כמספריים, שומרים עלינו נפרדים.
לכולנו יש רגשות כאלו לעתים, אני חושב, מנסה להרחיק את המים מהעורף. שהסוס הלבן יחזור אל תוכי.

הוא קרב אליי: זה חומבו! אני מחבק את צווארו כמו שאבי לימד אותי לחבק ציפור פצועה שחתול השאיר על המדרכה: ככה היא נרגעת ונרדמת אל תוך מכאוביה, אמר.
הסוס אומר: איזה מין חיה טורפת ציפור ומשאירה אותה פצועה על המדרכה?
אני חושב שהוא מתכוון אליי. על שהשארתי אותו פצוע בתעלה ההיא. ושמאז גדלה בי הידיעה שאינני ראוי שיהיה לי סוס.
נחלצנו מהמים ונשכבנו על העשב. אני מבקש שיחזור פנימה, אל תוך חזי, מבטיח שהפעם אשמור עליו היטב. אבל הוא מניח ראש על בטני ומפהק.
אנחנו שוכבים שם על החוף, משליכים צדפים ואת האבנים הכבדות שבחזה לים השקט, מביטים באדוות המשנות את הדברים המשתקפים, הופכות אותם לצורות שהיו קודם, כאילו הן סיפור שסב על עקבותיו למעמקי הזיכרון, מחזיר את מה שנפל ממנו, את החולות ואוהלי הבדוויים. את עטיה שנתן לי את חומבו ולימד אותי לדהור בשדות ללא אוכף, אחוז ברעמה בלבד. את אבי והמכתבים שלו לסטאלין בחפשו אחר אמת נקייה מבדיה וטעם לחיים. את ההבטחה שבאופק.
טלטול ענק של אובדן מקפיא אותי. המים גואים בפתאומיות, רסס לבן ניתז לעיניי. אני נעמד, חמור, נועץ עיניים של כל שנות ילדותי בקשת גווניו של האור הניתז מהמים המלחכים את ירכיי. הנה נאספות על פניהם הכפילויות של השמים ושל צלליתנו להוויית רגע בלי היסטוריה.
מישהו נכנס למים או יוצא, שורק: "Dream a little dream of me". אני יוצא, גלים שקטים שוטפים את הדגים המוטלים מתים על החוף.
סוס צוהל אי שם.

גרנטה 5 – שפות זרות | דצמבר, 2017
דימוי: שיר לוסקי, מתוך הסדרה Displacment