אלוּמוֹת (הרשתית)

אלומות קטנות נאלמות ומתקבצות לקורבנות המזדמנים של דלית, לבנה שממנו סלדה. אכן תמוהה הדבר – מדוע חשב שיוכל לעזור לה, לרפאה אחת ולתמיד מקלונה, להחליק בעדינות על ידה הבוערת מתוך המים? הן ידע שהיא חולה, אבל מה פירוש הדבר לגביו – את זאת לא ידע. בלילה שלו האחד האפל הנמשך לעד הוא הוֹזֶה שהיא מעין אלוהות סוטה אשר לה הכוח לפעול עליו באופן נחוש ועיוור; שהיא בוראת את העולם מתוך בורות ולהט, שהיא נציגתו עליי אדמות של כוח בוּר ומזיק המבקש לשלוט בו ולדכאו; שהיא בעלת קיום הדומה לנחש ושהיא בולעת את הנשמות החופשיות המרצדות הדומות לחזיר-בר המועלה קורבן, ואז דרך דם המחזור שלה מחזירה אותן לעולמה האפל דרך איבר מינה. כעֵד מבוהל של עצמו מדוע ראה הבזקים שגרמו לו לראות, באמת לראות, שותפות בלתי צפויה איתה, אקראית באופן אלים? ביחס אליה חשב שגילה את הטווח של הבזק עדין ולא נגוע. אלה היו מחשבותיו באותו רגע: בתמיהה גדולה וסקרנית הוא הביט מניין הן יוצאות, עד היכן הן מתרוממות ועד כמה זה יפה עוד יותר כשהן צונחות בחזרה ואז נמוגות כהרף עין, מתחדשות באותו כוח בקילוח שבור עד הנפילה שלהן, וכך הלאה ללא לאות.
הוא מדמיין שבתאורה הנכונה שתבוא כמו מעצמה מגורם זר ובלתי ידוע יוכל לרפאה על ידי הניצוץ הזעיר של המקריות האופטית, אבל בה-בעת הוא חש שהוא סגור ומסוגר מהעולם, שהוא נתון לעוצמה חובקת כל של צלילים צורמים, של זעקות שבר סדוקות שמעבר לכל ייאוש, תחינה או בקשה. הוא חש שהוא נתון לעוצמה חובקת כל של סדר תשלילי פגום, כלומר שהוא לא יותר מקנה סוף שיכול כל רגע להישבר, נתון לחסדיו של יקום עצום ועיוור אשר בתוכו הוא לא יותר ממקרה עיוור לא פחות. השמים זרועי הכוכבים אשר בהם התבונן כמהופנט כל הלילה מבעד לחלון הצר אשר נפתח כחוּרבה מתוך קירות המחלקה הביטו בו עכשיו במבט קפוא של עוצמה זרה וכורח. שמא למען רפואתה הנסתרת של דלית הוא קורא בספר הטהרות המוטל בקצה המסדרון, קורא בלהט מבוקר עד ערב ואינו מרפה. בזה הספר הוא יודע את החותם מסמא העיניים, על הגבוהות והתהומות שלו. בזה הספר הוא נאחז בחוזקה שכן הבין שכל עוד הספר בידו, אזי י"ב שמות כתובים בחיקו ואיש לא יוכל להזיק לו או לדלית. למען רפואתה של דלית הוא רושם את שמה עשר פעמים על נחושת קלל אשר אותה יטיל אל תוך נהר מים זורמים. היא נכנסת לעיגול עם מאכלת עשויה ברזל וחורתת במשך ד' שעות את שמה הקדום על צווארה הפתוח לצדדים. היא אומרת שהיא נשלחה מן העוצמה, שהיא רחמנית ואכזרית, שהיא השמיעה הניתנת בכל עת, שהיא באה לאלו המהרהרים בה ומבקשת שלא יתכחשו לה.
הוא יודע על קיומם של יסודות נעלמים, הוא טרוד בחשיפת אוצרות נעלמים (כלום אין קרני האור העוברות בסמוך לקצות הגופים מתפתלות כמה פעמים לפנים ולאחור בתנועה המזכירה את זו של צלופח? כלום אין גופה של דלית פולט אור וזורח?). בקדחתנות שיא הוא מחפש כל הלילה אחר מכשיר פלאים אשר יעזור לו לפענח יסודות נעלמים חדשים, בעזרתו הוא תוהה מדוע משחיתים חריצים אפלים את תחזית השמש הנהדרת, שכן דווקא מקורם של קוויים כהים אלה נשאר סתום עבורו, כך שבעיני רוחו הוא מדמה לראות את צלמה הדהוי של דלית מבעד לקרניים השבות על עקבותיהן, קרניים המחדירות אור אל תוך החומר, קרניים אחידות השופעות מנקודות אחדות של הגוף, קרניים מוחזרות או נשברות, נעות לכל כיוון, מתכנסות על קרקעית העין על מנת ליצור את דמות גופה של דלית במִפְתָח, ברווח הקרוּש, על הרקמה העוטפת את העין. קרניים הנעות לאיטן מתוך תווך של זכוכית אל תוך האוויר, או שמא היה זה רק בדל אור מתפשט הנוטה להיות בתנועה ונופל על רשתית העין הנעזבת שלו. ואולי בשל התכווצויות לא רצוניות אשר אינו מבקש להבינן, אף לא למגרן, מעטפת העין שלו מאבדת בתהליך איטי ומדורג את קימורה המלוטש, כך שאור הניאון של המחלקה לא נשבר במידה מספקת, אינו מתכנס בנקודה הנכונה על קרקעית העין, כך שאת גופה של דלית הוא רואה רק במטושטש; וזה חודר במסתרים אל חלומותיו אשר מפניהם הוא נס, חושש מפני שינה שתבוא ותשלט עליו. ובכל זאת במהלך הלילה הוא נעזב מספר פעמים, עוצם את עיניו וחולם שהוא רץ בסמטה אפלה ושהיא דולקת אחריו בגופה המטושטש כמו רוח תוקפנית המבשרת רעות, כמו חית פרא משתוללת ומתנשפת עד שהוא מסתחרר ונתקל בקיר אטום.

נדמה לו שעיניו חלקות ובעלות תנועה, שהן מסוגלות להסתובב על צירן כדי להחליף בהתאם לרצון המסתכל את מראה עיניו, ובעזרת הקול החרישי המופק מפיו, לוּ רק ישים לבו היטב לכך, הוא מנחם את דלית אשר מתקרבת ומתרחקת ממנו בעת ובעונה אחת בעודה מורה לו מרחוק על הקפל המוזר בשמלתה, כאילו להורות לו שבמוחלט זה קורה ועתיד בהכרח לקרות. אבל להבנתו אין לה גוף אלא מעין גוף, היא זכה, קלה ושקופה; אין לה דם אלא מעין דם. אין בה שום סמיכות או מצקות, אף לא קווי מתאר בולטים. גופה אינו דומה לגופו, מיצי גופה סמיכים מדי, מחלותיה אינן מחלותיו, רק היא מוארת בדמותה הכפולה. בהתעברותה המוּכָה רק היא מפנה את פניה לעבר השמש השוטפת באורה עולם ומלואו ומציפה בו את הירח; או-אז הוא פורע את סבלה, מפזר את חרדותיה, מרסן את תשוקתה, את תאוותיה והתפרצויות הזעם שלה. וככל שהוא מרבה להרהר בגורלה האחד של דלית כך נראה לו הדבר יותר ויותר מעורפל, חסר ערך, חולף ונעלם לסירוגין בחלקיקי זמן זעירים אשר חולפים-נובלים להם ברפיון השלווה הגמורה.

מהדורה מקוונת | אפריל 2018
'אלומות' הוא פרק שני מתוך "הרשתית": נובלה אשר מבררת – בתיווך כתיבת קולאז'-קולקטיבי, בבחינת הספרות ככותבת – את השהות האבודה מהעבר הרחוק במחלקה סגורה בבית חולים פסיכיאטרי. הטקסט מפורסם תחת שם-העט בעל הפרצוף.
לצפייה ב'רשתית' -וידאו סאונד 1
דימוי: מתוך ספינת השוטים | Ship of Fools, דביר כהן קידר, שמן על בד, 2017