בואי אל התיבה

אביגיל גרץ

כמו הרבה ילדים אשכנזים גם תרצה ליבוביץ' גדלה עם צמא עצום למגע. צמא לא מודע. לו נדרשה לדפדף באלבומי התמונות, ספק אם הייתה מבחינה בחסרון זרועות מחבקות של אמה. את אביה, אם הייתה תוהה על היעדרו, ודאי הייתה מנקה מאשמה בשל תפקידו כצלם. תרצה ליבוביץ', שעמלה על כתיבת הדוקטורט שלה, בעיקר כי ציפתה לקידומת הנאה שתעטר את שמה, הייתה יכולה להפוך ולהפוך בשלל תצלומי ילדותה מבלי לראות את בדידותה נחשפת בהם כמו בסרט מצויר – במהירות ובעקביות.
באותו ערב חורפי פקדה את העיר סופה מגושמת. אפילו התריסים הוונציאניים, שבדרך כלל חיפו על החדר, מחו אולי כמו אסירים עייפים וממורמרים, ועם כל חבטה התקלף מהם עוד צבע. כמו להכעיס היו ששת הנרקיסים הצהובים שקנתה בשוק משילים עליהם בקצב חד-גוני: לא אוהב, לא אוהב, לא אוהב.
עד כדי כך הייתה תרצה ליבוביץ' כמהה למגע שהייתה הולכת תדיר לדרוש ברופאים. לד"ר ווהל שיסיר לה בעדינות נקודות חן מהעור, לד"ר גולדמן שיפשפש בגרונה ובתוך כך יתמוך בחמלה בסנטרה, לערן הפיזיותרפיסט שהיה מותיר אותה מחצית השעה עם כרית חמה ורוטטת. אפילו לפני ד"ר מינקובסקי למדה להתייצב ללא בושה לאחר הסרת החלק העליון מאחורי הפרגוד, ובזמן שהיה ממשש את חזהּ אחר גושים הייתה מתנחמת בכך שלפחות עם השדיים אין לה בעיה. עם הישבן ועם השם הלא מרוצה ועם הבית האנגלוסקסי המביך ועם הגמלוניות, עם כל אלו ועוד היו לה בעיות, אבל עם החזה לא. ומתוך כך הייתה מתרצה ומניחה לדוקטור להתבונן גם בין רגליה, להכניס לתוכה עצמים קרים שבניגוד לסיפורי הנשים דווקא הנעימו לה. כשהייתה באה לבדיקות הרפואיות הייתה מקנאה באינטימיות של החדרים, אוטמת אוזניים למשמע האנחות מחדרי הניתוח הקטנים ונזכרת בתחושה הרחמית שחשה בזמן כינוסה באוהל הסדינים שהייתה בונה לה. אחרי כל פרידה מרופא יצאה מבועתת – שוב האוהל מתפרק וצונח עליה וחונק.
שעון החורף המתערב בסדרי בראשית החיש את בוא הערב ואף שזרועות האורלוגין הצביעו בקושי על שבע, חשה תרצה שעליה לצאת לבלות. בייחוד בחורף הייתה מרגישה שאין מי שיחמם אותה, והייתה נזכרת בעצב ברומן שהיה לה בצבא. נדרש לה זמן רב לפענח למה בדיוק התכוון כשכתב לה "הקור פה מזכיר לי אותך".
בסערה המזהירה אותה להישאר בבית שסידרה לה המשפחה, היא דווקא רוצה לצאת. אל הרחוב, עם מטרייה כסופה, רוצה לרצות הרפתקה חורפית.

רפי ועמית היו שניים שבכל היישוב הצפוני שממנו הגיעו איש לא היה מאמין שייסעו יום אחד במכונית שחורה עם גג נפתח. אולי כי הדוד של עמית היה עבריין ידוע שהסתבך בחובות עד שנאלץ לברוח מהמדינה, ואימא שלו, סבתא של עמית, תמיד הייתה מזהירה את נכדיה מפני "אורות הנצנוצים" של השפע. ורפי, רפי היה ילד שנעזר תמיד במסגרות שנקראו בשמות מעליבים כמו "פינה חמה". כשגדלו, חברים תמיד היו מזכירים לו איך היה מאיים עליהם, "אני אפצפץ אותך ואעשה ממך פירור של לחם".
רפי היה הראשון שהבחין בה. משהו במראה החסון הנתמך בהילוך מגומגם הזכיר לו את המדריכה שפעם באה להתנדב בעיירה שלהם. תרצה, שאמנם הרגישה כברוש כפוף, אכן הייתה בחורה גבוהה ובולטת. עורה לבן ומנומש וכל איבריה קטנטנים כמנסים לצמצם עצמם מול העולם. כל האיברים מלבד השפתיים העבות שנדמו בתנועת שריקה מתמדת.
מטח הגשם לא מנע מרפי לפתוח את החלון, כביכול לאוורר את המכונית מהסיגריה של עמית. לכבוד יום ההולדת שלו התיר לו רפי לנהוג ברכבו ואף לעשן. אל תוך החלל שרק שריקה נוקבת לתרצה, שחיפשה היכן להניח את רגלה מבלי להירטב עד היסוד.
"בואי אל התיבה", צעק עמית במקום ללכת אחר היצר, לדהור ולהתיז לעברה מים כתאונת פגע וברח. "צריכה טרמפ?", ביאר רפי ובמאמץ מטורזן פתח לה את הדלת. תרצה היססה בסקרנות. שני גברברים מטופחים, הנהג מלובש כחתן בר-מצווה בג'ינס לבן צמוד ובחולצה נוצצת, השני לבוש בקפידה מעודנת. מיהרה להפעיל את חושיה העירוניים, ופסקה לעצמה בחיוך שבעיר הזו כולם מסתדרים בזוגות. היא מעולם לא זכתה לנסוע במכונית המסוגלת לפתוח עצמה, ומי יודע אולי זהו הזיווג הראוי לה כמו בין נוח לתיבה. בעיקר הריח הוא שהכניע אותה להיענות להזמנה. נכנסה ונשמה עמוק את הריח המלוח של הגרעינים השחורים הזכור לה מבית הקולנוע הבאר-שבעי, עם כיסאות העץ הנוקשים והֶבֶל החום שבקע מהבורקסים ששכניה נהגו להביא בסל פלסטיק.
"אנחנו קופים", אמר עמית, "מה את?"
"אשכנזייה", ענתה תוך עיגול שפתיה בלי משים.
"חיה רעה", צחק רפי. "מגיע לך פיצויים! ניקח אותך למקום שאף פעם לא היית בו".
"אני בתל אביב כבר שנתיים", השיבה ביהירות. "ואין חור שלא הייתי בו, אפילו כתבתי פעם קצת בהעיר".
"כל תל אביבי שלישי כתב שם", עמית ניפץ את הבועה שכל כך טרחה לייצב מבפנים, אחרי המעבר המאוחר, מאוחר מדי, מבאר שבע היבשה אך הטובענית.
"יאללה, משחקת אותה תל אביבית. יש לו יום הולדת – מה תיתני לנו?"
"נשיקה?", הגיבה בפזיזות בניגוד לקפדנות שבה בחרה את רופאיה. אם היו שמנים מדי הייתה עוברת הלאה, מקפידה לנצל את עשרים השקלים הרבעוניים ששילמה עד תום. אם הייתה זו רופאה צעירה ומוצלחת הייתה עוזבת מתוך צרות עין.
"עם כאלו שפתיים את בטח מקצוענית", קינטר רפי שהביט בה דרך המראה, וחשב שיש לה יופי עקום אבל יפֶה. היא נעלבה. "צוחקים איתך, מה את עושה?", ופתאום התביישה לומר שהיא כותבת דוקטורט ואמרה שהיא מורה לספרות, אפילו שהכי רצתה לומר שהיא ציירת או מוכרת בחנות נעליים. מקצועות שנוגעים בחומר.
ובינתיים חנו במערב אלנבי, שם אסור לחנות, אבל להם עושים כבוד ומפנים את המדרכה. נכנסה למרות שקלטה שהיא שוב קרובה לבית. "זה מועדון רגיל?", שאלה בחשד שמשהו לא כשר. אולי הריח העמוס של האלכוהול, אולי העמודים המסיביים, כמו בסרטים, שצעיף נוצות ורוד שנשכח עטף אחד מהם. "בואי, נעלה למעלה למשרד שלנו. כאן זה לא מקום בשבילך", אמר רפי והושיט לה יד שסירבה ליטול.
ליין הלבן שרפי הציע לה היא לא סירבה. שלושתם אמרו ביחד "לחיים", מתעלמים מכך שהמילה הגדולה הזו, חיים, נתפסת אצל כל אחד מהם כדבר שונה לגמרי.
"מעניין איך נראה ציצי של מורָה", ליהג עמית שהיה כבר קצת שיכור. "תחשבי עלינו בקטע מקצועי, כמו גינקולוג", והיא קימרה את החזה בהעזה מבוישת ומיד קיערה. "די, תשאירי זקוף. B-80?", הוא ניחש בדיוק. "והימני קצת גדול יותר, נכון?"
רפי מזג לה עוד יין. "בטח לא האמנת שתהיי פה, אבל אל תראי את זה ככה, הן עושות המון כסף, ולך יש חזה שחבל על הזמן, בדיוק בדיוק בדיוק. אפילו אני מקנא בך", והשתקע על הספה.
"בואי, שבי בינינו", הוא הוסיף ברוך.
"אבל אתם לא מעדיפים להסתכל?", הספה הלבנה בישרה לה דגל שחור.
"בטח יש לך חזייה מפדחת כזו, בז' ישנה", עמית התגרה, והיא לקחה לגימה גדולה מהיין ובפראות גמלונית הורידה את החולצה וחשפה בפני השניים חזייה אדומה נוצצת שרק רצתה שמישהו יתרוצץ סביבה.
"די, מתוקה, את לא צריכה, אנחנו אוהבים אותך גם בלי זה". ומשהו בהצהרה של רפי ריגש אותה עד צמרור כמו בפעמים הספורות שהיו מכסים אותה לפני השינה, אבל הפחד מהאבחנה האינטימית שלו דובב את שפתיה ללא אתנחתא. "אבל אם הייתי רוצה להופיע פה, סתם אני שואלת בגלל היין, אז כמה הייתי צריכה להוריד? בטח את החזייה חייבים, אבל אפשר להישאר עם כאלו נצנצים שמסתירים את הפטמות, אני זוכרת מאיזה סרט, אני יודעת שאני נשמעת מתלהבת וטיפשית, אבל תמיד סקרן אותי איך מדביקים את זה ואיך המדבקות שומרות על פרטיות, כי רק את הפטמות לא רואים, נכון? כאילו הן הלב של השדיים".
"בואי, תנוחי קצת איתנו", רפי טפח על הספה ומשהו בהזמנה הזו כמו אל כלב צייתן הפתיע אותה והיא העדיפה להישאר על כיסא הבר ולשחק לעיניהם. "נו, תעשו לי אודישן!"
"כבר התקבלת", עמית ענה בעייפות, "אבל איך? איך עושים את זה? לא צריך לדעת גם לרקוד?", ורק על מנת שלא תיסחף עוד פעם למונולוג מביך הוא קטע אותה – "את צריכה לגעת בעצמך".
"לא נכון!", היא גיחכה בהפתעה והרגישה את היין מבעבע בראשה, ובגלל התחושה שהם רואים אותה מבפנים, בשלומיאליות ניסתה לפלרטט עם הכיסא ולהזיזו.
"תחשבי כמו במסז' עצמי", עמית לא ויתר.
"תעזבי", פסק רפי, "בואי שבי בינינו", אבל תרצה הרגישה שהיא נכשלת וזה תסכל כאילו היא לא מצליחה להגן על הדוקטורט שלה, והיא כבר מוכנה לפתוח את החזייה – "תנו לי לנסות", והיא חוצה את שערה ומניחה אותו על שדיה כמו ליידי גודייבה.
למזלה עמית קם והדגים לה איך לזוז. בהשתאות עקבה אחריו עד שרפי צחק בקול – "את לא בובה. יש לך חלק שלם למטה, את אישה, את צריכה לנוע, את לא בחנות חזיות ואת לא לשה בצק, תזוזי כולך, את לא מרגישה שיש לך למטה? לא רטוב לך?", והיא ניסתה להציף תחושה שהייתה לה פעם באמבטיה שעשתה במלון ירושלמי ובּועות הסבון כיסו את פטמותיה והגנו כמו תחרה על שער ערוותה. אצבעה נדמתה אז כה קצרה מלהושיע, היא נזכרה בבושה שחיפשה משהו עבה או ארוך יותר ופתאום ראתה שרפי אוחז בעצמו ומרוב בהלה הסיטה עיניים לעבר עמית, וראתה שגם הוא.
ויותר מכול נבהלה מעצמה, חשה מטופשת בחיפוש האישור המתמיד, כועסת שהשניים, כמו שמשון ויובב, רימו אותה, אבל יודעת שכמו פינוקיו, האשמה היא בה, שהצטרפה למשחק שלהם ורצתה להצליח בו. לאורך הדרך למטה ניסתה ללבוש את הסוודר והמעיל שאספה, ופתאום פחדה שסגרו כדי לעצור בעדה ודלת הבטון נעולה, ואולי שמו לה דבר-מה במשקה, והצעיף הוורוד על העמוד לעג לה והזכיר איך בקלות אפשר היה לכרוך גם אותה מסביב. בכל כוחה, עד שהחזה שלה רעד, היא דחפה את הידית הכבדה ובפתיחתה הבינה שהפקירה את החזייה מאחור. מבועתת יצאה לאלנבי המתעורר, ומהעבר השני של המדרכה העזה להתבונן לאחור, בידיעה שתתאכזב שהם אפילו לא יוצאים אחריה. מראה הבליטה במכנסיים הלבנים לא עזב אותה והיא דפדפה בטלפון הסלולרי, מספר מספר, ואף סִפרה לא שידרה שתשמש חוף מבטחים. התעצבה שאין גשם, שישטוף אותה כמו בסרטים, שיסמן שהיא מוצאת חן בעיני מישהו, שיסגור מעגל. בתחושה לא נוחה צעדה תרצה ליבוביץ' הביתה, תוהה לאיזה רופא הולכים לדווח שלא נוח.