ביזה או: דברים שמצאתי במחסן המשפחתי

הרואה את המתים, אין לו מלים להגיד
הוא הולך הצידה וממשיך לחיות, כמי שהפסיד
חנוך לוין – את ואני והמלחמה הבאה

‏[…]‏
חוֹשֵׁב עַל מַסַּע הַמַּחֲשָׁבָה מֵעֵבֶר לַגְּבוּלוֹת
וּמֵעַל הַמַּחְסוֹמִים
‏[…]‏
‏[…] הַאִם
אוּכַל לְדַבֵּר עַל שָׁלוֹם וּמִלְחָמָה
בֵּין הַקָּרְבָּנוֹת וּבֵין קָרְבְּנוֹת הַקָּרְבָּנוֹת, בְּלִי
מִלִּים עוֹדְפוֹת וּבְלִי מַאֲמָר מֻסְגָּר
הַאִם יֹאמְרוּ לִי: אֵין מָקוֹם לִשְׁנֵי חֲלוֹמוֹת
בַּחֲדַר שֵׁנָה אֶחָד?
מחמוד דרוויש, מתוך "קונטרפונקט" לאדוארד סעיד. בתרגום שירן בק (פורסם ב"מטעם" 11, ‏עמ' 17 – 24)‏

—

‏"אמא, איפה היית ב-48?" ‏
‏"את מתכוונת למלחמת השחרור?"‏
‏"אמא, מה עשית, מה ידעת?" ‏
‏"את יודעת שהייתי בחיל הקשר. סיפרתי לך כבר הרבה פעמים את הסיפור הזה."‏
אולי היא מקווה שאוותר ואולי רוצה להרוויח זמן.‏
‏"ספרי שוב בבקשה."‏
‏"הייתי בחיל הקשר. נכנסתי לרמלה בעקבות הכוח הכובש. ראיתי צלחות עם אוכל על ‏השולחנות." ‏
‏"מה חשבת?" ‏
‏"לא חשבתי. הייתה מלחמה."‏
‏"ובכל זאת, בטח חשבת משהו. אנשים עזבו את ביתם, עזבו אוכל על השולחנות."‏
‏"אתם לא הייתם אז. אתם לא יכולים להבין מה היה אז. "‏
כשאמא מתחילה לדבר בלשון רבים, לשון האתם, היא מאותתת שהשיחה נגמרה. לא ‏מדויק. השיחה לא נגמרה אבל הצוהר שנפתח אל האישי נסגר בטריקה. היא צודקת. אני לא ‏באמת יכולה להבין מה היה אז. מה זה להיכנס לבית ולראות שולחן ועליו צלחות עם אוכל. אני ‏חושבת על שולחן האוכל שלנו, שרוט ודביק. סביבו ששה כיסאות. הצבע הירוק של מסעד ‏הכיסאות משרטט רישום ירקרק על הקיר, צל אינספור ישיבות וקימות. מה היה נותר על ‏השולחן? תבשיל ירקות. אורז ועדשים. אולי טורטיות. אולי פסטה ברוטב עגבניות וגוש פרמזן. ‏וסלט. מה הייתי לוקחת אם הייתי צריכה לברוח באמצע הארוחה? אוכל יבש? בגדים חמים? ‏שמיכות וסדינים? בספר האופסימיסט כתב אמיל חביבי על החמורים שנותרו נטושים לאחר ‏הריסת הכפרים הערביים. לנו אין חמורים או עזים אבל מה יקרה לחתולים? מה יקרה לנו? ‏הדמיון שלי מסרב לשתף פעולה, ממאן להיכנס עמוק לתמונה הזאת, מוכן רק לרפרף על פני ‏השטח. יש לי ילדים בסיפור הזה או עדיין לא? זה משנה את התמונה כולה. איך סוחבים את ‏הבנות על הידיים? לאיזה מרחק אפשר? קר בחוץ וגשום או חם בחוץ? הן צמאות, רעבות. הן ‏שואלות שאלות ולי אין תשובות. אני נזכרת בשריפה שפרצה ליד ביתנו במעונות הסטודנטים. ‏התריעו על פינוי צפוי ואני חשבתי אז שאקח את אלבומי הצילומים המשפחתיים. את כל השאר ‏אפשר לקנות שוב. לא באמת יכולה להבין את המשמעות של רגע אחד שבו אנחנו הופכים חסרי ‏כל. רגע אחד שממנו אין דרך חזרה. רגע אחד שבו אנחנו פליטים וגולים. ‏
‏"אמא, קראתי אצל בני מוריס שהיה טבח בלוד. קראתי שהיה חם ועשרות ואולי מאות ‏מתו מתשישות ומצמא כשפקדו עליהם לצעוד מזרחה. שהיו אנשים שמרוב צמא שתו את השתן ‏שלהם." את המשפט האחרון אני לא אומרת לה. אני חסה עליה. היא בת 88. גם לא מספרת לה ‏שמוריס מספר שוועדת שרים מיוחדת מחקה מספר הזיכרונות שכתב יצחק רבין את הסיפור על ‏תנועת ידו של בן גוריון. תנועת יד שאמרה: גרש אותם. ‏
קרב אדירים מתחולל על הנייר. סיפור או ממואר או כתבה עיתונאית? נרטיב או ‏פולמוס? אני רוצה סיפור. העובדות היבשות מספרי ההיסטוריה חודרות בכוח ברוטאלי את ‏קירות הסיפור שקורסים סביבי כמו בית שנהרס. מנסה לחפור את דרכי החוצה מתוך תילי ‏תלים של עובדות. רוצה לעבוד עם הקול שלי. צריכה לכבוש אותו. הוא לא מספיק חשוב. מה ‏כוחו לעומת הספרים שיוצאים לאור וכובשים את המדפים בספריות. מה כוחו לעומת קולם של ‏פרופסורים, היסטוריונים וגיאוגרפים, שוקדים יום ולילה על מחקרים מעמיקים במכוני מחקר ‏מובילים ועתירי תקציבים. הם בני סמכא. אני בורחת. לשווא אני מאשימה את המומחים, את ‏המלים והספרים, את כתבי העת. מרצוני החופשי אני קוברת את עצמי בתוכם. כאילו שם אמצא ‏את התשובה. ‏
מדוע אני מאשימה את אמא שלי? למה אני מחפשת מה היא עשתה או לא עשתה אז? מה ‏אני עושה כאן ועכשיו? מה עשיתי בזמן "שלום הגליל" ו"חומת מגן" ו"עופרת יצוקה" ו"עמוד ‏ענן" ו"צוק איתן", מלחמות בוטיק עם שמות שכמו נהגו במוחותיהם של קופירייטרים ממשרדי ‏פרסום מצליחים? ‏

יום העצמאות 2011. כנסיה ברחוב המגינים בחיפה. שמו הקודם של הרחוב היה 'הדרך ‏הראשית', ובשנת 1935 לכבוד יובלו של המלך הבריטי שונה ל 'המלך ג'ורג". שמו הנוכחי נקבע ‏לאחר קום המדינה לזכרם של מגיני חיפה. באתי לכנסיה לטקס אלטרנטיבי לציון יום ‏העצמאות יחד עם יום הנכבה. הרגשתי שהטקס הזה הוא המקום הנכון לי. כבר שנים שאני לא ‏יכולה לחגוג את יום העצמאות כי הבטן שלי כל כך מלאה בביקורת. העם הנבחר? למה נבחרנו? ‏איך כבה 'אור לגויים'? מה אנחנו מפיצים? אפילו השאלות האלה מאוסות עלי. רוצה להימלט ‏מהסיסמאות. שידלתי את חברתי ליאורה לבוא איתי והייתי במתח: איך היא תחווה את ‏האירוע? מה היא תחשוב על הטקס? מה היא תחשוב עלי? היה לי בגוף כיווץ קטן. אולי אני ‏בעצמי לא בטוחה שזה אירוע נכון. אולי אי אפשר באמת להיפגש ביום הזה שהוא יום שמחה ‏וגאווה ליהודים ויום אבל ואובדן לפלסטינים. לא זוכרת מה היה במעגל. נדמה לי שכל אחד היה ‏מוזמן להדליק נר ולשתף לזכר מי או מה. אחר כך ביקש המנחה שנתחלק לקבוצות קטנות של ‏שלושה-ארבעה וכל אחד יספר סיפור אישי. ליאורה הודיעה לי שהיא עוזבת. אין לה כוח ‏לסיפורים האישיים האלה. איזה שינוי זה כבר יכול לעשות? ובכלל אין לה סבלנות למה שקורה ‏כאן, זה יותר מדי מתיפייף בשבילה. וחוץ מזה איך אפשר באמת להחליף סיפורים הרי אין כאן ‏כמעט ערבים. התביישתי להודות שגם אני הייתי עסוקה בספירה ובניחוש, לא תמיד קולע, מי ‏כאן ערבי ומי יהודי. משהו בי מתערער. אני מסתכלת על עצמי מבחוץ. יש בי משהו שמלגלג על ‏הרוחניות הזאת – מעגלים ונרות – ששואף להגיון ורציונליות. אולי זה באמת בולשיט תמים? ‏ובו בזמן אני טרודה במחשבה איזה סיפור אישי אספר, נודדת בין האובדנים שלי. פרץ שנהרג ‏בתאונת אימונים בצבא? פרץ היה חברו הטוב של החבר שלי. אחרי שנהרג בדיתי לעצמי סיפור, ‏כדי לטעום מעט מהרומנטיקה של השכול, שהוא בכלל היה האהוב הסודי שלי. גזרתי את ‏קלסתר פניו מצילום המחזור בבית הספר התיכון בו למדנו ושמתי במדליון שענדתי. או דני בן ‏דודי היפה והאהוב שהיה בסיירת אגוז ונהרג כשהייתי בת 15 מבזוקה מאולתרת בגבול הצפון. ‏זוכרת איך הצטרפתי לאבא שלי לבשר לאימו, לסבתא שלי ושל דני, את הבשורה המרה. צלצלנו ‏בדלת. היא פתחה. אבא שלי לא היה מסוגל לדבר. בקול חנוק הוא רק אמר את השם דני ושוב ‏דני, והיא התחילה לצרוח. באותו ערב התעקשתי ללכת לפעולה של הצופים ואחותי הגדולה ‏התמרמרה איך אני מסוגלת ואני הלכתי כי רציתי שירחמו עלי. רציתי שיצטופפו סביבי וישאלו ‏אותי שאלות. רציתי להיות מרכז הערב – נוגה, יפה ושותקת. ‏
ניירוז החלה לספר. הוריה פליטים מרמלה. היום הם חיים בירדן. מיד ידעתי שלא ‏אספר על פרץ ולא על דני אלא על אמא שלי. בזמן שאני מקשיבה לניירוז בראשי שאלה רודפת ‏שאלה. איך הם עזבו את העיר? האם הלכו ברגל בשרב של חודש יולי? מה יכלו לקחת איתם ‏ומה השאירו בבתים הריקים שאליהם נכנסה אימי? כשהגיע תורי לספר הבטתי בעיניה ‏העצובות-כועסות של ניירוז. בקול רועד סיפרתי, לא, הקול לא רעד אבל היה חנוק, מצומצם, את ‏סיפורה של אימי שנכנסה ב-48 לרמלה וראתה אוכל על השולחנות. אולי לא היא סיפרה על זה. ‏אולי קראתי על זה. אולי היא שמעה מאחרים כי היא לא הייתה בכוח הכובש אלא נכנסה ‏לרמלה מאוחר יותר. השתררה שתיקה. אני רעדתי וניירוז רעדה. לרגע נוצר סדק בהפרדה ביני ‏לבינה. עור נפער. נפלנו בוכות אישה על צוואר רעותה. ברגע הזה לא היינו סמלים ולא ייצגנו ‏אומות ועמים. כאבה לא מחק את כאבי וסיפורי לא מחק את סיפורה. זאת הייתה בחירה. ‏בחירה שיש לבחור כל פעם מחדש אל מול ההפרדה והניתוק. אל מול האלימות וההתעלמות. אל ‏מול המחיקה ההדדית. ‏
מאז המשכנו ניירוז ואני להיפגש. לא שבנו לדבר על רמלה. בפגישה האחרונה היא ‏סיפרה לי שהוריה מזדקנים והיא רוצה שיבואו לגור איתה כאן בחיפה. הפקיד במשרד הפנים ‏אמר לה שיוכלו להישאר בישראל שלושה חודשים לכל היותר. אני מוצפת בתערובת של בושה ‏ואשמה יחד עם חוסר אונים משתק. יודעת שזה חוק במדינה, התיקון לחוק האזרחות, אין ‏איחוד משפחות של פלסטינים. מרגישה צער עמוק וכאב. מה הייתי מרגישה לו היה חוק שמפריד ‏ביני לבין הורי? ביני לבין ילדיי? ‏

בספר התצלומים של אריאלה אזולאי אלימות מכוננת 1947 – 1950, מתועדת הפרדה בין ‏הפלסטינים לבין בתיהם. הפרדה בין גברים לנשים. בעמוד 40, בצילום שצילם ב-7 ביולי 1948 ‏דוד אלדן מלשכת העיתונות הממשלתית, רואים אישה שעומדת מצידה האחד של גדר התיל ‏ומשוחחת עם גבר דחוק בין גברים אחרים מצידה האחר. בכיתוב לתמונה מצוין ש: "…אותו ‏ייקחו למחנה שבויים. אם יתמזל מזלה שוב, בתוך שנה או שנתיים טופסי הבקשה שלהם ‏‏'לאיחוד משפחות' יאושרו. ברוב המקרים ההמלצה תורה על איחוד המשפחה מחוץ לגבולות ‏המדינה". אז זאת הייתה מדיניות מתחילת קיומה של מדינת ישראל ולא רק התיקון לחוק ‏האזרחות משנת 2003. בספרו של בני מוריס, בדיון על צעדים לפתרון בעיית הפליטים, הוא ‏מספר על תכנית "להקלת גורלן של משפחות ערביות, שהופרדו עקב המלחמה", אך בפועל נהנו ‏ממנה רק קומץ משפחות. על פי פרסום של משרד החוץ הישראלי, עד ספטמבר 1951 נכנסו ‏לישראל רק 1,965 פליטים במסגרת איחוד משפחות. היום, בשנת 2015, הוריה הקשישים ‏והחולים של ניירוז שגורשו מאל-רמלה לא יכולים לחיות בחיפה ליד בתם. מסיבות ביטחוניות ‏או סיבות דמוגרפיות שאינן רלוונטיות במקרה של הורים קשישים ומוסריותן מוטלת בספק בכל ‏מקרה. בתצלום בעמוד 133 רואים נשים ילדים וזקנים יושבים על ערימות של שמיכות ולידם ‏שקים, חבילות וצרורות. בכיתוב המלווה מוסבר שאנשי משרד המיעוטים ניסו אמנם לפעול ‏לעצירת הגירוש, אך "מאמציהם נתקלו בהבטחות שווא ובהונאה. בתוך זמן קצר, מאוכלוסיה ‏של כ- 50,000 איש בשתי הערים (אל-רמלה ואל-ליד) נותרו בהן רק 1,000 איש."‏
‏ בלתי נתפש. צלמים מצלמים גדרות תיל וכפרים מרוקנים. צלמים מצלמים טורי ‏פליטים. נשים וצרורות על ראשיהן, ילדים וזקנים, צועדים אל מחוץ למסגרת התצלום. מה הם ‏חשבו? איפה נשמרו התצלומים האלה? מדוע לא ראיתי אותם בספרי ההיסטוריה? הגיאוגרפיה? ‏במוזיאונים? מדוע שתקו הורים ומורים? בספרו טייס קרב כותב אנטואן סנט-אקזופרי ‏שמלחמה היא מחלה, כמו טִיפוּס. כולנו חולים. איננו מחלימים. האם אימא שלי ראתה מראות ‏כאלה? האם להתעקש ולשאול אותה שוב? להראות לה את הצילומים? אימא גם סיפרה לי על ‏כיסא. היא לא בטוחה אם היא הביאה את הכסא. נדמה לה שחבר הביא לה למזכרת. היא כבר ‏לא זוכרת. לא משהו גדול. כיסא מקש שנקרא בבית הוריה הכיסא המוחמדני. לא זוכרת אם ‏סיפרתי לניירוז על הכיסא. אני חושבת שלא הייתי מסוגלת לספר לה שאימא שלי בזזה כסא או ‏הסכימה לקבל שלל מלחמה. קראתי על היקף הביזה. אדמות. ציוד חקלאי ותעשייתי. רהיטים ‏וכלי בית, שטיחים, ספרים. ספרים עם הקדשות וחותמות אקס ליבריס שעדיין שוכבים בספריה ‏הלאומית בירושלים. בתצלום שצילם בנו רותנברג בעמוד 35 בספר אלימות מכוננת, נראים ‏גברים כלואים בשולי הכביש מאחורי גדר תיל. בכיתוב מתחת לצילום מסופר שמפרוטוקולים ‏של ישיבות ממשלה עולה שבשעה שהגברים רוכזו מאחורי גדרות, נשים בעיר נאנסו ונלקחה ‏ביזה. אני מחפשת בקדחתנות בספרו של בני מוריס. באינדקס מופיע הערך טבח אבל לא מופיע ‏אונס. בתערוכה תסיסה // דיור, שפה, היסטוריה. דור חדש בערים היהודיות־ערביות שאצרה ‏רונה סלע במוזיאון נחום גוטמן בתל אביב, הוצג מיצב של מאיר גל ובו מופיע ציטוט מדברי ‏אהרון ציזלינג שר החקלאות, שאמר בישיבת ממשלה ביולי 1948, בתגובה למעשי האונס ברמלה ‏כי למעשי אונס הוא יכול לסלוח (למעשי אונס הוא יכול לסלוח?) אבל לא למעשים שנראים לו ‏חמורים יותר שבהם חיילים הסירו "טבעות מידיים ותכשיטים מהצוואר". בקטלוג של ‏התערוכה בשנת 2013 אני קוראת במאמר של רונה סלע על תפקידו של מוזיאון עירוני. היא ‏מתארת כיצד המוזיאון של העיר רמלה נמנע מלתת ייצוג להיסטוריה, לתרבות ולהווי של עיר ‏שהייתה פלסטינית עד 1948 וכן נמנע מעיסוק בנושאים פוליטיים מעוררי מחלוקת. בתצוגת ‏הקבע של המוזיאון השם הפלסטיני אל-רמלה אינו מופיע. אין אף צילום מההגלייה ומהגירוש. ‏אין כל אזכור לסבלם של העקורים והמגורשים, למעשי הביזה והאונס. הם ותרבותם מחוקים ‏מההיסטוריה. ‏

מה הקשר שלי לסיפור הזה? את הכעס שלי אני מכוונת אל העבר. יותר קל מאשר ‏להתמודד עם ההווה. איך הם יכלו. הדור של סבא וסבתא שלי, של אמא ואבא שלי. איך הם ‏נתנו ידם לכך? איך הם שתקו? כשהייתי ילדה בת עשר, שנתיים לפני מלחמת ששת הימים, ‏טיילתי עם הורי בכפר האמנים עין הוד. הם לא דיברו על עין ח'וד, על מה שקרה כאן לפני פחות ‏מעשרים שנה. אולי הם לא ידעו? אולי חשבו שאני צעירה מדי? הם לא סיפרו לי על מרסל ינקו ‏שהיה ממייסדי כפר האמנים עין הוד וגם ממייסדי הדאדאיזם, זרם אמנותי שאחד המניעים ‏להיווסדו היה זעזוע מזוועות מלחמת העולם הראשונה. מה חשב ינקו על זוועות מלחמת 1948? ‏בראיון קצרצר עם מרסל ינקו שמצאתי ביוטיוב הוא אמר שייסוד עין הוד היה פעולה חברתית ‏דאדאיסטית. כשנשאל על אסתטיקה באמנות ענה שלדעתו חוקי האסתטיקה באמנות נעלמו מן ‏העולם – יש רק אתיקה. מה חשב על פליטי עין ח'וד שמתגוררים בקרבת מקום ואין נותנים ‏להם לשוב והם רואים אותו ואת האמנים האחרים נכנסים לבתי האבן היפים שלהם וגרים ‏בהם ומקימים סדנאות וגלריות? אולי ביקרנו בסטודיו של מרסל ינקו באותו טיול משפחתי. ‏קרוב לוודאי שראינו סדנאות וגלריות ובתי בד. הזיכרונות שלי מטושטשים ומה שאני זוכרת ‏מורכב מקטעי סיפורים ששמעתי שוב ושוב על הטיול לעין הוד. דבר אחד אני זוכרת בבירור. ‏למכונית שלנו מצא את דרכו גוש של זכוכית ירוקה. זוכרת צחוק כבוש ושיחות נוקבות. זאת ‏גניבה. לא נכון. זה סתם היה זרוק. לא נכון, גנבתם. סתם גוש של זכוכית ירוקה. גדול, כבד, ‏חותך. למה "סחבו" אותו? ולמה לאחר הגניבה או הסחיבה לא הניחו אותו בגינה או בסלון? ‏חבוי מעין כל, מעומעם ואדיש, רבץ הגוש במחסן ועם השנים לבש אבק ושכחה. אולי גוש ‏הזכוכית בכלל לא מעין הוד. פתאום אני זוכרת לוח קרמיקה צבעונית שבור בפינה אחת. זאת ‏גניבה. לא נכון. זה סתם היה זרוק. ‏
את הסיפור האמתי איש לא סיפר לי. הייתי צריכה לגלות אותו בעצמי. יש בכלל כזה ‏דבר סיפור אמתי? אולי זה תמיד כך, דור בונה סיפור והדור הבא מקעקע אותו. מה גילית? ספרי ‏עוד, חשפי את השלדים הפרטיים שלך. את העצם הראשונה הגישה לי כמִנחה אימא שלי. "קחי" ‏הושיטה לי תיק מסמכים ישן נושן שהיה שייך לאביה מנחם, סבא שלי שהיה עורך דין ונפטר ‏לפני שנולדתי. בין המסמכים מצאתי שבראשית שנות 1930 קנה סבי מאנשי תול-כרם (כך ‏במקור) אדמה בעבור ציוני בלגיה (כך במקור) שעליה נוסדה המושבה כפר יונה. מתווך ‏הקרקעות הפלסטיני היה שריף שאנטי. מהו מקור המידע? מהו מקור סמכותי ומי מעניק ‏הסמכות? יש רק מקור אחד? הסופרת הקנדית מרגרט אטווד כתבה שכותבים הם כמו עורבים – ‏את הדברים המבריקים הם גונבים ומשלבים אותם בתוך הקן הסתור שלהם. אם כך, מה ‏ההבדל בין מקור העובדות ומקור העורב ומי גונב ממי?‏
אחד המקורות הוא מכתב שכתב סבא שלי אל שריף שאנטי, שדרות רוטשילד 111, תל ‏אביב. התאריך 1 למאי 1950, יד' אייר תש"י. אני שואלת את אימא שלי אם ביקרה אי פעם ‏בכפר יונה. את כפר יונה היא לא זוכרת אבל כן זוכרת שהיישוב נקרא על שם נדבן יהודי בלגי ‏בשם יונה פישר שקנה את האדמות. מידע על שאנטי אני מוצאת בספרו של הלל כהן צבא ‏הצללים – משת"פים פלסטינים בשרות הציונות. שריף שאנטי היה שייך לפלג היפואי של ‏משפחת שאנטי וכמו רבים מבני המשפחה עסק בקניית אדמות ובמכירתן ליהודים. למה ומדוע? ‏אולי האמין בקיום יחסים טובים עם שכניו היהודים. אולי קיווה שהיהודים יביאו לפריחה ‏כלכלית, צריך היה להתפרנס. אולי רצה לנצל את ההזדמנות להתעשר. ככל הנראה גם אהב את ‏מנעמי החיים הטובים. ‏
סבא שלי נהג לנסוע לשווייץ ולטפס בהרים. "זה מורה הדרך השוויצרי" מצביעה אמא ‏שלי על תצלום – גבר שעומד לצידו של סבא שלי וברקע הרים מושלגים. אני בוחנת את הפרטים. ‏שני הגברים לבושים באורח דומה, למורה הדרך השוויצרי שפם עבות לבן. מכנסי שלושת רבעי ‏מיוחדים לטיפוס הרים עד מתחת לברך, גרבי צמר גבוהים ונעלי הליכה כבדות. כשהתחלתי אני ‏לטפס בנעלי התעמלות בדרום סיני, לא הכרתי את הצילום הזה. ואולי הכרתי והספקתי לשכוח. ‏בקורס מדריכים לטיפוס צוקים בפלס-אי-ברנין, וויילס (‏Plas-y-Brenin‏) הסבירו על חשיבות ‏הביגוד – חשוב לשמור על חופשיות תנועת הברך. הגמישות והקואורדינציה חשובות לא פחות ‏מהכוח, כמו ריקוד על משטח אנכי. אבל לפני שיודעים לרקוד צריך ללמוד ללכת, להגיע עד ‏למצוק עצמו. זה החלק האפור והמייגע. צועדת עם כולם במעלה המדרון. התרמיל כבד והחבל ‏מעיק. המצוק נראה רחוק. למרות הקור אני מזיעה בתוך המעיל. יש בזה משהו מעיק, השחור -‏לבן הזה, הקיצוניות של הטמפרטורות. בחוץ קור צורב, נושך בקצות האזניים ובאף, נוגס ‏באצבעות. בפנים חלקלק ודביק וחם. הזיעה וריח הגוף כלואים בתוך הבגדים, אין להם לאן ‏להתנדף. ממשיכה ללכת, מביטה שוב במצוק. עדיין רחוק.‏
סבא עומס תרמיל גב. על כתף מורה הדרך מוצלב חבל עבה. התקדמות טכנולוגית ‏נמתחת כמו חבל שהולך ומתדקק מסב לנכדה. החבל שבו השתמש סבי בעת טיפוס בהרי ‏האלפים היה עשוי מסיבי צמחים. אולי בננה, אולי פשתן או קנביס. החבל המודרני שבעזרתו ‏טיפסתי אני עשוי סיבים סינתטיים ועובר בדיקות נפילה ובדיקות עמידות בפני קריעה על פינות ‏חדות. ‏
הגענו למצוק. קסדות על הראש. גושי המתכת שיצילו אותנו מנפילה מוצאים מהתרמיל ‏ונתלים בטבעות קפיציות על חגורה מיוחדת. מטפסים בזוגות. הראשון תוחב לסדקים בסלע גושי ‏מתכת שאליהם מחוברות טבעות קפיציות ומעביר דרכן את החבל. השני מזין את החבל. אם ‏ייפול המוביל, יעצור השני את החבל והמוביל יישאר תלוי על אחד מגושי המתכת האלה. ‏הוולשי, מורה דרך מקצועי, סיפר לי שפעם נפל וכל ההגנות נתלשו מהסלע וגם השני שלו נתלש ‏ושניהם נפלו, השני אל מותו והוא אל חודשים ארוכים בבתי חולים. כל הגוף שלו מלא פלטינות ‏וברזלים. אני מנסה לא לחשוב יותר מדי. מחוללת מבליטה לבליטה, מזיז לזיז, אוהבת אותם, ‏את הבליטות והזיזים, מוכנה לנשק את כולם, כל דבר שיציל אותי מעוינותו של המשטח ‏המאונך שמנסה להשליך אותי מעל פניו. מרגישה את המאמץ, מחפשת משהו להיאחז בו. ‏
באצבעות כבדות ובלב מתרגש מיראת כבוד אני מדפדפת בתיק המסמכים הישן. שוב ‏מתפתה למלים של אחרים, הולכות ומכבידות עם הזמן, מאיימות להפיל אותי מטה, אני מטפסת ‏לבדי, מחפשת משהו להיאחז בו. שוב המרוץ אחר העובדות, כאילו זה עושה את הסיפור שלי ‏מוצק יותר, אם כי למעשה מחורר בו חורים כעכבר משרדי חרוץ. על גב התיק כתובת: "קנה עט ‏פרקר. הסוכנים היחידים האחים אליהו" ולצידה ציור מדויק של עט נובע. העט הכדורי הומצא ‏רק בשנת 1938. ‏
בשנת 1950 נסעה אמא שלי לפריז וניסתה להתפרנס מהפצת הכרך הראשון של ‏האנציקלופדיה העברית. היא הייתה דחוקה בכסף שכן באותם שנים ההקצבה לנסיעה לחו"ל ‏הייתה של 10 דולרים בלבד. גם שריף שאנטי היה בפריז באותו זמן. האם עזב בגלל המלחמה? ‏האם תפסה אותו המלחמה בפריז? בחודש אייר של אותה שנה שלח סבי מכתב ממוען אל שריף ‏שאנטי בשדרות רוטשילד 111, תל אביב. "על פי בקשתך הנני לאשר בחפץ לב את הדברים ‏הבאים:" כך במקור. "הנני מכירך זה כ-20 שנה… על ידך קניתי בשביל ציוני בלגיה את רוב ‏האדמות שעליהן נוסדה המושבה כפר יונה." אם נמצא שאנטי באותה עת בפריז, מדוע נשלח ‏מכתבו של סבי לכתובת בתל אביב? ‏
אמא זוכרת שפגשה את שאנטי בפריז, בשנת 1949 או 50. "פגשתי אותו כי הוא היה ‏חייב לאבא שלי כסף ואבא שלי אמר שכל מה שאצליח להוציא ממנו יהיה טוב. לא הצלחתי ‏להוציא ממנו דבר. לא זוכרת איך ידעתי שהוא בפריז."‏
‏"איפה נפגשתם, אצלו בבית?"‏
‏"לא זוכרת איפה נפגשנו. לא, לא בבית, אולי בבית קפה. מוריס פישר, הבן של יונה ‏פישר שקנה את האדמות, היה שגריר שלנו בפריז. אולי דרכו פגשתי את שאנטי. אני כל הזמן ‏חושבת איך פגשתי את שריף שאנטי. אולי דרכו. הכל ספקולציות. לא זוכרת. העובדה היחידה ‏בכל הסיפור הזה היא שפגשתי את שריף שאנטי." ‏
היא צודקת. מצאתי כתבה בעיתון מעריב מאוגוסט 1965, שמדווחת על פטירתו של ‏מוריס פישר. בסקירת פועלו מצוין שהיה הציר הראשון של מדינת ישראל בפריז, החל משנת ‏‏1949. בשנת 1932 הוא ייסד את כפר יונה וקרא ליישוב על שם אביו יונה פישר. ממי הוא קנה ‏את האדמות? באתר של "זוכרות" אני מוצאת מפה. ממערב לכפר יונה היה קיים היישוב ‏הפלסטיני ח'רבת בית לִד. באתר כתוב ש 2,200 דונם מאדמות הכפר נרכשו בידי יהודים. לא ‏צוין מתי ולאיזו מטרה. ‏

אני ממשיכה לחפור. מוצאת מכתב ממוען אל סבי מהנהלת הסוכנות היהודית לארץ ‏ישראל מה 16 לדצמבר 1945, ובו פירוט תפקידיו של סבי בנסיעתו ליוון מטעם הסוכנות ‏היהודית על מנת לאתר: 1) רכוש יהודי שאין לו בעלים או יורשים. 2) רכוש הקהילות היהודיות ‏ביוון. 3) רכוש שאין לו בעלים אך יש לו יורשים. 4) רכוש שיש לו בעלים ידועים. בדרכון ‏הפלסטיני-בריטי של סבי מוטבעת הוויזה ליוון שהונפקה לו בקונסוליה היוונית הכללית ‏בירושלים בפברואר 1946. ‏
בתיק הצהרה בפני הועדה החוקרת האנגלו-אמריקנית בדבר יהודי יוון, מתאריך 27 לפברואר ‏‏1946. את ההצהרה כתב יו"ר מועצת הקהילות היהודיות. מתוך 75,000 יהודי יוון שרדו כ ‏‏10,500. מתוכם חזרו ליוון 4,500 יהודים, חלקם מההרים שם לקחו חלק בפעולות ההתנגדות, ‏וחלקם ממחנות הריכוז בפולין ובגרמניה. העתקי דוחות על מצב הרכוש העזוב של יהודי יוון. ‏הערכות בדבר הערך הכספי של הרכוש. שני מכתבים בכתב יד חתומים בידי הרב של קהילת ‏שלוניקי (כך במקור). שני המכתבים ממוענים אל סבי. הרב מבקש לשלוח לסלוניקי ספרי לימוד ‏והוראה, ספרי תפילה ותשמישי קדושה כמו תפילין, תליטות (כך במקור) ומזוזות. מצאתי ‏תשובה מודפסת, העתק על נייר דק. חתימתו של סבי חסרה אך הוא עונה שישתדל להשיג ספרים ‏דתיים. מכתב פחות קריא מאשר קבלת שולחן ערוך וכן קופסאות מלאות ספרים שדודים ‏שנמצאו בגרמניה ובעזרתם הוא מקווה שיוכל לייסד ספריה. כתבי יד עברו גם בכיוון הפוך. שני ‏מאמרים בצרפתית נמסרו למערכת "עדות" בירושלים. הכותב, סבי ככל הנראה, מבטיח כי ‏ישתדלו להוציא לאור את ספרו של הרב בסדרת הספרים מטעם המכון הארץ ישראלי לפולקלור ‏ולאתנולוגיה.‏
בסתיו 1989 טיילתי ביוון, יוון של ים ובתים לבנים ועתיקות וחופש. זוכרת טיול רגלי בחלק ‏העתיק של העיר יאנינה. לא חשבתי כלל על יהודים ועל שואה. עד שראיתי במקרה על אחד ‏הבתים כתובת בעברית "זה השער צדיקים יבואו בו." התחלתי לחפש. מצאתי מוזיאון קטן ובו ‏פמוטים וכמה כתובות. ברשימה אשר בתיק המסמכים של סבא שלי כתוב שביאנינה חיו 1850 ‏יהודים. לאחר המלחמה נותרו 163. מה חשב סבא שלי שנסע ליוון כדי לעזור בנושא הרכוש של ‏יהודי יוון? מה הוא חשב כמה שנים מאוחר יותר לגבי הרכוש של ערביי ישראל שהפכו נפקדים ‏בישראל ופליטים ומחוצה לה? מה חשב על הנכבה?‏
העתק מכתב מתאריך 1 במאי 1950, י"ד אייר, תש"י. לכבוד שריף אפ. (אפנדי?) שאנטי, שד' ‏רוטשילד 111, תל אביב. סבי מאשר בחפץ לב, על פי בקשתו של שריף שאנטי, שהוא מכיר אותו ‏כ-20 שנה. באמצעותו קנה סבי מאנשי תול-כרם בשביל ציוני בלגיה את רוב האדמות שעליהן ‏נוסדה המושבה כפר יונה. "עבדת בנאמנות רבה וידוע לי כי פעולותיך למעננו הביאו אותך לידי ‏חיכוכים עם אנשי המופתי." כמה טרגדיות מקופלות בשניים או שלושה משפטים? אלו חיכוכים ‏היו עם אנשי המופתי? מה חשב סבי על שאנטי ששיתף פעולה, "שפעל למעננו" שבגד למעשה? ‏האם כיבד אותו או בז לו? האם היו אריסים שעיבדו את האדמות לפני המכירה? מה קרה להם? ‏ואולי הגבר השני בתצלום הוא בכלל לא מורה הדרך השוויצרי? אולי הצטרף שריף שאנטי ‏לסבא שלי לחופשה בשוויצריה? לפי ספרו של הלל כהן זה לא רעיון כל כך מופרך. שאנטי אהב ‏את החיים הטובים. היה מרבה לנסוע לחו"ל. אהב לשתות ולאכול. לא רק ששריף שאנטי עבר ‏לחיות בתל אביב והיה נשוי לאישה יהודיה אלא שפרק מעליו את עול האסלאם ואכל בפרהסיה ‏בזמן צום הרמדאן של שנת 1935, ואף הועמד בשל כך לדין והורשע.‏
סבי היה משפטן אך גם לימד באוניברסיטה בליידן שפות עתיקות ואת משפט האסלאם. הוא ‏דיבר ערבית – אמא שלי חושבת שלמד תוך כדי החיים בפלסטין/ארץ ישראל. כשהיה עורך דין ‏היו לו קליינטים ערבים רבים. בתל אביב התגוררו סבי וסבתי ברחוב ביאליק 24, בין ביתו של ‏ביאליק לבין משכנה של עירית תל אביב. אימא מספרת שסבי לא רצה לעבור לגור בדירה ‏מרווחת יותר בבית שבנה ברחוב קטן ליד ככר דיזינגוף. הסיפור המשפחתי המיתי היה שסבי ‏לא רצה לעבור כי לב העיר מבחינתו היה אז ברחוב ביאליק ולמה שיעבור לבית שנבנה על ‏דיונות וחולות? המיתוס הזה התפורר כשאמא שלי סיפרה לי שאביה לא רצה לעבור דירה בגלל ‏השכנים העיראקים. סבא שלי לא רצה לשבת במרפסת מול הגברים העיראקים הלבושים ‏בפיז'מות. כולנו גזענים. למה עיראקים נועלים נעלי שפיץ? כדי להרוג ג'וקים בפינות. זוכרת את ‏עצמי כילדה מספרת את הבדיחה הזאת ומתגלגלת מצחוק. והנה, למרבה האירוניה, סבא שלי ‏מונצח לבוש בפיז'מה בפורטרט שאותו צייר ידידו הצייר פנחס ליטווינובסקי. הציור תלוי מול ‏שולחן הכתיבה שלי. אני מביטה בעיניו ושואלת – מי היית? אני שואלת כדי להכיר אותו יותר. ‏כדי להכיר אותי יותר.‏
בכתבה של דליה קרפל על אליענה אלמוג, שהתפרסמה בעיתון הארץ ב-2004, מספרת אלמוג על ‏סבה התימני, אביו של אביה המשורר אהרן אלמוג. הסב היה חזן בבית כנסת "ועבד כפקיד אצל ‏עורך דין אשכנזי, מנחם דונקלבלום". הנה סבא שלי שוב קופץ לביקור לא צפוי. אני ממשיכה ‏לקרוא את דבריה של אלמוג: דונקלבלום לימד את סבי איך צריך לחיות – "לא להביא יותר ‏משני ילדים לעולם. ואכן, לאבי יש רק אחות אחת." ואכן לסבי, מנחם דונקלבלום, הייתה רק ‏בת אחת, אימי רות. אני לא בטוחה שהוא ידע איך צריך לחיות – חיי הנישואין שלו עם לאה ‏סבתי לא עלו יפה. כשנפגשו בפעם הראשונה בבית קפה הוא לא אזר אומץ לפנות אליה בדיבור ‏ושלח לה פתק. את אהבתו לא ידע להביע במלים ואולי עם הזמן קצה נפשה בשתיקותיו. הרגש ‏סער בה – היא הייתה שחקנית תיאטרון. רצתה שהאהבה תדבר. שיתחייב לה. שימלל אותה. ‏כעורך דין היה מומחה לדיבור אבל לא לדיבור שחפצה בו. ובכל מקרה משחק לא היה מקצוע ‏ראוי לרעיית פרקליט. היא פסקה לשחק. ואולי פסקה כי לא הייתה שחקנית מספיק טובה. ואולי ‏גם בשל התפוררות התיאטרון הארץ ישראלי בשנת 1926 והולדתה של בתה, אימי רות, בפברואר ‏‏1927. לאה ומנחם נפרדו כזוג אך המשיכו לגור באותה דירה ומעולם לא התגרשו. עם מעבר בית ‏המשפט העליון לירושלים עבר סבי להתגורר שם וחי עם מזכירתו. אמא שלי חושבת שהסידור ‏הזה היה נוח לו. היא זוכרת שדיברה איתו על כך, שהפצירה שיתגרש מאימה, שישחרר אותה. ‏‏"היא הייתה כל כך יפה והיו לה הרבה מחזרים". ומה רצתה אשתו היפה? אמא שלי לא יודעת, ‏עם אימה היא לא דיברה על הנושא. אולי גם לה זה היה נוח. לחיות כאישה גרושה לא היה ‏מקובל באותם ימים. בתיק המסמכים של סבי מצאתי מכתב מהראשון במרץ 1948, מאת ‏התאחדות נשים לשווי זכויות בארץ-ישראל. הוא נשלח לסבי, כמו גם לשופטים האחרים אני ‏מניחה, לרגל "המנות כבודו לתפקיד הנעלה של שופט בית דין עליון במדינתנו". על המכתב ‏חתומה בכתב יד ברור אסתר אורן-חבויניק, ובו היא מציינת שהאשה "סבלה עד כה מחוסר חוק ‏מתאים ומחוסר הבנה נכונה", ומביעה תקווה שברגע היסטורי זה, יבוא על תיקונו גורל האשה ‏ומעתה פסקי הדין שיפסוק בית המשפט העליון "יהיו לאור גדול ויקבעו מסמרות בכללים ‏שלפיהם ינהגו יתר בתי הדין." גורלה של סבתי לא היה מר. אני זוכרת אשה יצירתית, עליזה ‏ותאבת חיים. היא תפרה את כל בגדינו, אספה בולים והתכתבה עם עשרות אנשים ברחבי ‏העולם. מדי פעם נסעה לבקר בחו"ל או שביקר אותה "אחד הקורספונדנטים שלי." אוסף בולי ‏הנשים שלה שזכה במדליית כסף בתערוכה בולאית, שמור אצלי. זוכרת שסבתא מסבירה לי – ‏לא רק הבולים חשובים, גם החותמות. אסור באיסור חמור לגעת בהם באצבעות – רק בפינצטה. ‏את האוסף עצמו השאירה סבתי בסדר מופתי. כל עמוד בתוך שקית מיוחדת. כל בול בתוך ‏מעטפה קטנה מיוחדת. הבולים מוצגים על ניירות משובצים ומתחת לכל בול הסבר. דיוקנאות ‏של רופאות, מלחינות, משוררות, סופרות, אמניות, מנהיגות, סופרגי'סטיות, פמיניסטיות, ‏קדושות, קדושות מעונות וזוכות פרס נובל. וכן גם שחקניות. האם חלמה שיום אחד יתנוסס ‏דיוקנה על בול ישראלי? נראה לי שסבתא שלי העצמאית והיצירתית יכולה הייתה ללמד את סבי ‏פרק בתיקון גורל האישה. אולי אף עשתה זאת ויתכן שבשל כך נפרדו. ‏
אליענה אלמוג מתארת את אביה המשורר כאלמוג שחור שחוזר בשירתו אל הזהות התימנית ‏השחורה. שם משפחתו של סבי דונקלבלום – פרח כהה או פרח אפל. אני מתקוממת על ‏הפטרונות וההתנשאות של סבי. ובי אין התנשאות? כלפי אימי? כלפיו? אני נחלצת להגן עליו. ‏גאה בו. בספרו של אליקים רובינשטיין – שופטי ארץ – לראשיתו ולדמותו של בית המשפט ‏העליון בישראל – מספר רובינשטיין כי בזמן הדיון באשר לגודלו ולהרכבו של בית המשפט ‏העליון הראשון של מדינת ישראל, סבי, ד"ר מנחם פרח כהה, היה היחיד שהציע שיהיה בבית ‏המשפט העליון שופט ערבי. סבי ודאי לא תיאר לעצמו שתחלופנה חמישים וחמש שנים עד ‏למינוי הקבע הראשון של שופט ערבי בבית המשפט העליון, סלים ג'ובראן, בשנת 2004. האישה ‏הראשונה, מרים בן פורת, מונתה בשנת 1977. השופט המזרחי הראשון, אליהו מני, מונה בשנת ‏‏1962. לפי ויקיפדיה, בהרכב הנוכחי (נכון לספטמבר 2012) נכללים 13 שופטים ממוצא אשכנזי ‏ומהם ארבע נשים, שופט אחד ממוצא מזרחי ושופט אחד ערבי. בבית המשפט העליון גברו ‏הנשים היהודיות על הגברים המזרחים והערבים. ‏
מכתבו של סבי בתיק המסמכים אכן מפרט כי בשל עבודתו נשקפה סכנה רבה לשריף שאנטי ‏מצד הכנופיות הערביות והוא נאלץ לעזוב את מקום מגוריו ביפו ועבר לגור בתל אביב. המילה ‏חיכוכים אינה מתארת נאמנה את מצבו של שריף שאנטי. בהמשך המכתב כותב סבי: "ידוע לי ‏גם כן כי אחיך או שנים מאחיך נהרגו, כנראה על ידי אנשי המופתי בגלל עבודתך אתה." סבי ‏מזכיר טרגדיה נוספת – המציאות עולה על כל דמיון -: "ידוע לי כי אשתך היא יתומה מפולניה ‏שנישאה לך לפני 20 שנה." רק בסעיף האחרון מתברר למה ביקש שאנטי מסבי שיכתוב בשבילו ‏את המכתב. "אם המוסד הממשלתי המטפל במתן רשות לערבים להיכנס ארצה ישאל את דעתי ‏אמליץ בלי הסוסים עליך כעל אדם הראוי לקבל היתר ישיבה בישראל. אינני מתנגד כי תראה ‏מכתב זה למוסד הממשלתי הדן בבקשתך להיתר ישיבה בארץ." מהו היתר ישיבה? האם לא ‏היה שאנטי אזרח ישראלי? ‏
רוצה לדעת עוד ולא רוצה. על הגורלות השלובים לבלי הפרדה. סבי לא רק גולל סיפורים טרגיים ‏אלא גם נתן עדות אופי. במכתבו הוא מזכיר עסקת קרקעות נוספת שבה הועברו לשריף שאנטי ‏סכומי כסף גדולים וכי אפשר לתת בו אמון. לעומת זאת, אהרן דנין בספרו של הלל כהן צבא ‏הצללים, מתאר את שריף שאנטי כ "פיקח, ערום, סכסכן פאר-אקסלנס." שאנטי נהג להשתמש ‏בתחבולות כדי לעורר סכסוכים בכפרים ולאלץ בדרך זו את בעלי הקרקע למוכרה שכן נזקקו ‏לכספים לצורך הגנה משפטית או הגנה עצמית. הלל כהן מסכם את הנושא: בעזרת משתפי ‏הפעולה "הצליחה קק"ל לא רק לרכוש אדמות אלא גם לשמור על הדימוי העצמי ההגון שלה." ‏משתפי הפעולה עשו את העבודה המלוכלכת. הם סכסכו, רימו, זייפו מסמכים, ולקחו בעלי ‏קרקעות לבארים ולזונות. הם פעלו בשטח האפור בין חוקי לבלתי-חוקי ועשו אף את "הבלתי-‏מוסרי בעליל" בעוד שהמוסדות הציוניים יכלו לשמור על "מראית עין של יושרה." ‏
מה היה חלקו של סבא שלי בתהליך הזה? האם סייע בעסקאות נוספות של מכירת קרקעות? לא ‏מצאתי לכך עדויות בתיק המסמכים שלו. אולי הציק לו מצפונו? אולי לא רצה להיות מעורב ‏בעסק מפוקפק, בשטח אפור ולעתים לא מוסרי. סבי הצליח לשמור על ניקיון כפיים. בזמן שכתב ‏את המכתב לשריף שאנטי כיהן כשופט בהרכב הראשון של בית המשפט העליון של מדינת ‏ישראל. לפני כן היה פרקליט נודע בתל אביב של אותם ימים. היה היועץ המשפטי של עירית תל ‏אביב.‏

אני רוצה להכיר אותו. לנחש אותו מתוך המסמכים. העדויות הקטועות. לבנות סיפור. בכל זאת ‏עשרים וחמישה אחוזים מהגנים שלו נמצאים בי, בונים אותי למי שאני. אמא שלי תמיד אמרה ‏שחבל שלא הכיר אותי, שיש לנו הרבה מן המשותף. סבא שלי היה משפטן אבל אהב אמנות ‏וספרות. אני מתחילה בויקיפדיה, מגיעה לערך מנחם דונקל… אני מפסיקה. מתנגדת. נאבקת. ‏כאילו זקוקה לאישור רשמי וסמכותי כדי לדעת את מה שאני יודעת. את מה שאני לא יודעת. את ‏מה שאני לא רוצה לדעת, ומשתוקקת לדעת. את מה שהיה ומה שיכול היה להיות. כמו ‏ארכיאולוגית סבלנית. כמו פליאונתולוגית קפדנית, חופרת בעפר, מסירה גרגרים אחרונים ואבק ‏במברשת עדינה, נושפת על הדגימה, פירור עצם, שבריר שן, מקלפת את שכבות הזמן והשכחה, ‏מוציאה מן הקבר. מנסה לאחות את השברים, להרכיב מהם סיפור אחד. מרגישה חתרנית וגם ‏בוגדנית ומשתפת פעולה. ‏
בתיק המסמכים של סבי אני מוצאת עיתון מקופל. פורשת את הדפים. זהו גיליון "קול העם, ‏לספרות אמנות וביקורת", עיתון יומי של המפלגה הקומוניסטית, מתאריך 27 בדצמבר 1963. ‏סבי כבר לא היה בחיים. כותרת המאמר: "'המאבק' עם ביאליק – זכר מעשה שהיה", מאת ‏אלכסנדר פן. המאמר נכתב לציון 90 שנה להולדת ח.נ.ביאליק, שאף הוא כבר לא היה בחיים. פן ‏מסביר כי המאמר לא יעסוק בביאליק המשורר, וגם לא בביאליק ההוגה והמפרש, אלא ‏בביאליק הספורטאי. השנה שנת 1932. פן חוזר לתל אביב מביקור רעים בשיך-אבריק, אצל ‏אלכסנדר וציפורה זייד. ערב חורפי "פברוארי" טיפוסי. בקפה רצקי הוא מבחין בביאליק, ‏‏"היושב בעומקו של האולם, אצל שולחן מעוגל, בחברתו של מיודעי ורעי הטוב, הפרקליט הנודע ‏מנחם דונקלבלום." פן תמה על ההבדל בין שני האישים "כל כך שונים היו במראם החיצוני ‏ובסגנון התנהגותם." הוא מתאר בפרטים רבים את ביאליק המרושל למראה, בעל "גוף בעל-ביתי ‏רגיל", אולם הראש, הראש, חריצי וקמטי המצח "שכל אחד מהם כאילו מכיל בחגוויו מתח ‏דראמתי עצום ובעיניים תערובת של עצב עמוק והתבזקויות צחוק לגלגני ומבויש כאחד." ‏דונקלבלום לעומתו "מגולח למשעי, שקט ורגוע, מסופר קצרות, נוסח אנגלי, צווארון גבוה ‏ונוקשה בשבי עניבתו הניצחית בכל עונות השנה, מדבר לאט ובנחת […] איש רעים בעל מידות ‏תרומיות וגב זקף יתר על המידה. 'גליצאי אנגלי' – כך, מאחורי גבו, כינוהו ידידיו." פן מספר ‏לשני הידידים שהיום יום הולדתו. ביאליק מודיע שיערכו לפן יום הולדת בביתו. דונקלבלום ‏מציע את ביתו ומנמק בכך שרעייתו לאה נמצאת בווינה ולכן "אין את מי להטריד, והעיקר, ה-‏‏'בַּאר' שבביתו ומיני מטעמים השמורים במקרר, עדיפים על ההטרדה שתיגרם למרת ביאליק ‏הנכבדה."‏
וכך היה. בביתו של 'דונקל' התכנסו אלכסנדר פן, חנה רובינה ופאניה ליוביץ, שחקניות הבימה, ‏פנחס ליטווינובסקי ויצחק פרנקל, ציירים ותיקים וידועי שם, כמה מותיקי 'חברה טראסק', ‏ביאליק ורעייתו. המסיבה‎ ‎הייתה "חינגא ראויה לשמה […], שמחת רעים אמיתית, שצחוק ‏ורצינות מהדהדים בה באיזון הדדי." הם קראו שירים והרבו לשתות. ביאליק ברך את פן ליום ‏הולדתו והוסיף "ומעתה מזמין אני את שנינו / לקרב ביניים בינינו. / יעמדו העבה והדק / לשחק ‏משחק המאבק." ואכן ביאליק ופן התגוששו ואחר כך "שוב החלו הכוסיות לגאות על גדותיהן" ‏ואייזין "צבע במקצועו ומשורר אידיש" רקד וביאליק לחש על אוזן פן "כך מרקדים עובדי ‏אלילים או משוררים טרופי חושים." אז הציע דונקל שישגרו לרעייתו מכתב קולקטיבי. פן כתב ‏מכתב מחורז ברוסית וכולם חתמו עליו. בעיתון הובאו צילומי החתימות על המכתב שנשלח אל ‏מרת לאה דונקלבלום. ביאליק הוסיף בעברית: "החבריא הנעימה, בני הבימה, זוללים דגים ‏מלוחים בזיתים, ומוטלים שכורים כמתים, ושרים ומזמרים ומרקדים, ובראשם שר המשקים, ‏המשקה את עצמו תחילה, הצייר המהיר ליטווינובסקי השתיין המפורסם בכל תפוצות ארץ ‏ישראל – ואף אני ואשתי בתוכם – כולנו אומרים לך שלום וברכה על כוסות קוניאק וליקור ויין ‏מלאים וריקים – לחיים! ח.נ.ביאליק." ‏
בזמן החינגא שנערכה בפברואר 1932 הייתה אימי רות בת חמש. היא לא מוזכרת במאמרו של ‏פן כיוון שנסעה עם אימה לווינה. הוריה מנחם ולאה הכירו בתל אביב ונישאו בשנת 1926. אני ‏יודעת שביתם היה בית ועד לאנשי הבוהמה התל אביבית, ציירים, משוררים וסופרים. סבתי ‏הייתה שחקנית – עיסוק יוצא דופן לעלמה יהודייה. לפני הגעתה לארץ ישראל נסעה לאה לוין ‏לברלין ללמוד שפות אך משהכירה את קבוצת השחקנים שהגיעו מארץ ישראל הצטרפה אליהם ‏מיד. מתוך המאמר על התיאטרון הארץ ישראלי שכתבה שלי זר-ציון אני לומדת שהם למדו ‏תנועה ופיתוח קול. צפו בהצגות. ז'בוטינסקי יצר קשרים הדוקים עם הלהקה ואימן את ‏השחקנים להגיית עברית, על פי שיטתו, בדומה להגיית שפות אירופאיות ים-תיכוניות ובניגוד ‏לשפה הערבית. סבתי לאה שיחקה בתפקידים שונים. אני מסתכלת בתצלומים באלבום ‏המשפחתי. לאה בתפקיד היהודייה השבויה במחזה בלשצאר. בפאה גבוהה ומפודרת ונקודת חן ‏מלאכותית ליד שפתיים מצוירות בקפידה בהצגת 'החולה המדומה' של מולייר. על ראשה מעין ‏כפייה משונה בתפקיד בושמת בהצגה 'חלום יעקב'. במאמר אני קוראת שבלשצאר הייתה ‏ההפקה הראשונה של התיאטרון והועלתה בברלין. הם המשיכו להציג את בלשצאר לאחר ‏נסיעתם לפלסטין, וסבתי עימם, בראשית 1925. להצגת הבכורה בקולנוע עדן בתל אביב קדמו ‏נאומים חגיגיים של ביאליק ושל דיזינגוף. במאמר מפורטים השמות של השחקנים והשחקניות ‏שהצטרפו ללהקה בברלין. אני מחפשת את שמה של סבתי, לאה לוין, ולא מוצאת. מופיע השם ‏אסתר לוין. אולי טעות? אולי הייתה גם אסתר לוין? השמות פינקל ומרים ברנשטיין כהן עוד ‏ריחפו באוויר בשנות ילדותי. פעם אחת לקחו אותי לפגוש את מניה ביאליק שגרה ברחוב מלצ'ט ‏‏3. רחל או 'רוּחְ'לַה', אלמנתו של אלכסנדר פן, הייתה ידידה של סבתי. רחל שהייתה אחות ‏במקצועה סעדה את פן במחלתו עד מותו. סבי היה עורך דינו וידידו של ביאליק והציירים ‏ליטווינובסקי וראובן רובין היו מבאי ביתם. תרבות הולכת ונבנית ותרבות שתיהרס ותתפרק. ‏
מוצאת בתיק ייפוי כוח שנתן חיים נחמן ביאליק לסבי עו"ד מנחם דונקלבלום, לרגל נסיעה ביוני ‏‏1924, למלא את מקומו בתור חבר ההנהלה בחברת "דביר" בע"מ, "המתיסדת כעת בתל אביב." ‏מוצאת מסמך מינואר 1924 שבו מאיר דיזינגוף, ראש עירית תל אביב, מייפה את כוחו של סבי ‏להיות בא כוחו במשפט פלילי. אני מחפשת את מכתב הבקשה של שריף שאנטי אל סבי ולא ‏מוצאת. המכתב הזה חסר, נעדר, כמו שולחו. וכמו שולחו אפשר לנחש אותו, להעלותו מן האוב, ‏מקבר השכחה. המשאלה שיראו אותי. הייתי קיים. הייתי בעל בית. הייתה לי אישה. היה לי בן. ‏אמא שלי זוכרת את הבן של שאנטי. "קראו לו יוסי והוא למד בגימנסיה הרצליה". גם את ‏אשתו, אימו של יוסי, היא זוכרת – שמנה ובלונדינית. עכשיו אני מבינה למה נשלח המכתב ‏לשדרות רוטשילד ולא לפריז. קרוב לודאי שאשתו היהודייה של שאנטי שהשתדלה בעבורו, ‏פנתה למוסד הממשלתי האחראי מצוידת במכתבו של סבי. ואיך שרד דווקא המכתב שנשלח ‏ולא זה שנתקבל? סבי הקפדן שמר העתק מכל מכתב. היו מדפיסים אז במכונת כתיבה עם דף ‏לבן, תחתיו נייר קופי שחור ותחתיו נייר העתקה עדין, שקוף כמעט.‏
בכל מקרה, מכתבו של סבי סייע ככל הנראה לשאנטי והוא קיבל היתר לחזור לישראל לדירתו ‏בשדרות רוטשילד, לאשתו היתומה מפולניה ולבנם יוסי שלמד בגימנסיה הרצליה, שנה מתחת ‏לאמא שלי. שאנטי המשיך לעסוק בתיווך קרקעות. בספרו של הלל כהן אין כל אזכור לכך ‏ששאנטי נזקק לעדות אופי כדי שיותר לו להיכנס למדינת ישראל. נכתב בקיצור יבש שהוא ‏המשיך לעסוק בקניית ומכירת קרקעות וכי נרצח בשנת 1961. לעומת זאת, בסרט שביים יהודה ‏קווה בשנת 2000, שכותרתו מי רצח את שריף שאנטי? מסופר ששאנטי נרצח בפתח ביתו בתל ‏אביב בשנת 1965. הרצח לא פוענח ומשטרת ישראל סגרה את תיק החקירה. מי רצח אותו? האם ‏בגלל מעורבותו במכירת קרקעות פלסטיניות ליהודים? ואולי סיפור שקשור למשפחת פשע? האם ‏עזר מכתבו של סבי לשאנטי או שדווקא הביא למותו?‏

מה אני יכולה לעשות עכשיו? הרי שיטות דומות ממשיכות לאפשר נישול הולך וגובר. הנכבה ‏ממשיכה: הריסת כפרי הבדואים בנגב וריכוזם בעיירות אותן הם מכנים ערי השעמום וגטאות ‏הפשע; שימוש בחוק נכסי נפקדים בשטחים שנכבשו ב-1967, בניגוד להנחיות היועץ המשפטי ‏לממשלה; הכרזה על קרקע פלסטינית "שטח צבאי סגור" והעברתה להתנחלות לאחר שלוש ‏שנים, על פי חוק עותמאני כי מי שאינו מעבד את האדמה מאבד את בעלותו עליה; רכישת ‏קרקעות באמצעות שימוש במסמכים מזויפים או בסחיטה לאחר תצלום עם נערות ליווי. ‏
איך אעזור להוריה של ניירוז לקבל היתר לחיות בישראל? לפי דו"ח של כייאן – ארגון ‏פמיניסטי, בישראל חיות כיום כ 22,000 משפחות שבהן אחד מבני הזוג פלסטיני, בדרך כלל ‏האישה, והשני אזרח ישראל, ערבי בדרך כלל. ילדי הזוג הם אזרחי ישראל. לפי התיקון לחוק ‏האזרחות בת הזוג הפלסטינית אינה מקבלת מעמד של קבע בישראל ונמנעות ממנה זכויות ‏בסיסיות כמו ביטוח בריאות וניידות – אסור לה להחזיק ברישיון נהיגה. לחלקן יש אישורי ‏שהייה זמניים שחידושם לא ברור מאליו. חלק מהמשפחות נקרעו לשניים במקרים בהם בת/בן ‏הזוג הפלסטינים עזבו או גורשו. משפחות אלה חיות במשך שנים ארוכות במחסור במתח ‏ובחרדה. חלק התייאשו ועזבו את ישראל – טרנספר שקט. במפגש האחרון של קבוצת נכבה-‏עצמאות פגשתי זוג כזה עם בנם בן השלוש. הוא דילג בחדר בעליזות כאשר אביו התחיל לבכות ‏כשסיפר על מצוקתה של אשתו. היא ישבה בפנים קפואים. אסור לי לפרסם פרטים מזהים – זה ‏יכול לפגוע בהם. לפי החוק היא אינה זכאית למעמד בישראל. הכול חוקי וכל כך לא אתי. חוקי ‏ולא מוסרי. מה אני יכולה לעשות נגד חוקים גזעניים? ‏
גוש הזכוכית רובץ באפלולית המחסן. המסמכים רובצים באפלולית הארכיונים, ומצטברים אצל ‏מי שלא נכבש, שלא יצא לגלות. אני מוציאה אותם לאור, בונה סיפור. מזמינה את הוריה של ‏ניירוז להתגורר בו כמה זמן שיחפצו. מחליטה לגמוע את המרחק, לצעוד ברגל מביתה של אימי ‏בתל אביב, לבית הוריה של ניירוז ברמלה. הבית ברחוב ביאליק 24 שבו התגוררה אימי עומד על ‏תילו. משפצים אותו עכשיו. את הבית שבו התגוררו הוריה של ניירוז הרסו. אני הולכת אל הבית ‏המחוק. מה בנו במקומו? קניון? שיכון? מפעל? אני לא יודעת – עוד לא הגעתי – אבל אני הולכת. ‏החלטתי להחזיר להם את הכסא שנבזז. ‏
הכסא כבר לא קיים ועלי לברוא אותו מחדש. אני מחפשת באינטרנט על טכניקות מסורתיות ‏לקליעת סלים ורהיטים. את שלד הכסא עושים מראטאן שמיובא מהפיליפינים. אני מחממת את ‏קני הראטאן ומכופפת אותם לצורה הרצויה – הם גמישים ועמידים. את המושב והגב אני ‏שוזרת וקולעת מנצרים שהושרו במים. כריות אצבעותיי נשרטות. כשהכסא מוכן אני אוחזת ‏אותו בידיי ומתחילה לצעוד מרחוב ביאליק בתל אביב לבית של הוריה של ניירוז ליד חמאם ‏רדואן באל רמלה. המרחק בין רמלה לתל אביב הוא עשרים ושניים קילומטר. את המרחק הזה ‏אני יכולה לעבור ביומיים. אולי שלושה. כשהשרירים מתעייפים אני מתיישבת על הכסא ונחה. ‏לפעמים אני נרדמת וחולמת. על הכסא שקלעתי. האם יתאים לחדר האירוח? לחדר השינה? אולי ‏למרפסת. חולמת שהבית עומד על תילו. שההורים חיים בו. אולי הם ההורים שלי ואני בתם? ‏ההורים שלי שנלחמו בהורים שלי. לא יודעת איך הם יקבלו אותי, את בתם הזרה, האובדת. הם ‏לא רוצים לדבר איתי. הם אינם מבינים מדוע אני מביאה להם כסא שאינם מכירים. הוא צועק ‏והיא בוכה. שניהם בוכים. יושבים כפופים, שותקים, קפואים. רק דמעות זולגות. אני ממשיכה ‏ללכת לקראתם, יודעת שלא אגיע לעולם אבל אני צועדת וצועדת.

מהדורה מקוונת | דצמבר 2017, בעריכת ארנה קזין ודנה אולמרט
דימוי: מתוך אוסף משפחתי, באדיבות עדנה גורני