בין שני עולמות: שיחה עם אנדרס נאומן

יהודי לא יהודי

אני בא ממשפחה חצויה מבחינת הזהות שלה. המשפחה של אבא שלי היתה יהודית. המשפחה של אמא, לעומת זאת, הגיעה לארגנטינה מצרפת, מספרד ומאיטליה וראתה את עצמה כקתולית או כאתיאיסטית. כשההורים שלי נישאו, הם החליטו לשמור על ניטרליות וגידלו אותי ואת אחי לא כקתולים ולא כיהודים. לא קיבלנו שום חינוך דתי. לא עשו לנו בר מצווה ולא הלכנו לכנסייה. הרקע היהודי שלי לא הוסתר או נדחק הצדה כשגדלתי. הוא פשוט הוזנח. אבא, לדוגמה, ידע יידיש ועברית, אבל הוא לא לימד אותי אף פעם ולא טרח לספר לנו על הרקע היהודי של המשפחה. היום אני מצטער על כך, ולכן כנראה התחלתי לחקור את השורשים היהודיים שלי כשגדלתי. ככל שאני חוקר אני מגלה יותר מאפיינים של החיים היהודיים בגלות שאני מזדהה איתם. למשל, הקיום הרעוע והארעי; או היכולת, לפעמים מתוך הכרח, לאמץ שפות זרות כדי לשרוד; וכמובן היחס לספר ולמילה כמרכיבים מהותיים של התרבות; את כל אלה זיהיתי כמאפיינים שלי, והבנתי שהם קשורים כנראה לצד היהודי שלי. מצד שני, אני לא יודע אם אני, או אפילו אבא שלי, באמת יכולים להגדיר את עצמנו כיהודים.

סבתא שלי, ששמרה על הזהות ועל המסורת היהודיות שלה, תמיד היתה מספרת לנו בדיחה שאולי מגדירה הכי טוב את היחס שלי לשאלה אם אני יהודי. אישה זקנה ניגשת לאיש ברחוב ושואלת אותו אם הוא יהודי. הוא עונה לה שלא, לצערו. היא מתעקשת ושואלת אם הוא בטוח, והאיש עונה לה שכן, הוא בטוח לחלוטין. אחרי כמה דקות היא ניגשת אליו שוב ושואלת אותו אם אולי בכל זאת הוא יהודי, ושוב האיש עונה לה שלא. לצערו הוא לא, ושהוא בטוח בכך לחלוטין. כשהאישה פונה אליו בפעם השלישית האיש עונה לה בתסכול, "מה את רוצה שאני אגיד? שאני יהודי? טוב בסדר, אז אני יהודי". האישה הזקנה מסתכלת אליו ומחייכת: "מוזר, אתה לא נראה יהודי". וזה היחס שלי ליהדות. אני יהודי ואני גם לא יהודי. אני חושב שההתחקות שלי אחר השורשים היהודיים קשורה אולי יותר לאהבה שלי לסבתא שלי ולהשפעה שלה עליי. היא בן אדם מאוד חשוב בחיי, ורציתי להכיר את התרבות שממנה היא באה. בשנות הארבעים היא תרגמה למשל ספרים מיידיש לספרדית. גיליתי את זה מאוחר, רק כאשר עבדתי על הספר. נדהמתי איך היא לא סיפרה לי על זה, כי גם אני מתרגם.

על התרגום

אני חושב שכל תרבות מגדירה את עצמה על ידי תרגום, ושהתרגום הוא אולי המטפורה המושלמת למה שחסר וכה נחוץ בזמננו, כולל ההיבטים הבעייתיים של התרגום. כי התרגום הוא לא פעולה נאיבית. המתרגם יכול לבחור להיות יהיר ואתנוצנטרי. הוא יכול לעוות משמעויות או לכפות את הערכים שלו על הטקסט שהוא מתרגם. כל האפשרויות האלה כלולות במלאכת התרגום, אבל תהליך התרגום, על כל המכשולים והבעייתיות שבו, יכול להיות עמוק יותר מכל עשייה פוליטית אחרת. אתה חייב לתווך בין הזהות שלך לבין הזהות והאמת של האנשים שאתה מתרגם. בפוליטיקה אתה יכול לנסות ולמחוק את הצד השני. בתרגום אתה חייב להיות קשוב למי שאתה מתרגם. גם כשאתה חייב לשנות משהו, כי קהל הקוראים כנראה לא יבין למה הכוונה, עליך לעשות זאת מתוך כבוד והקשבה. שאלת הנאמנות למקור היא הרבה פעמים גם שאלה אתית. לפעמים אין לך ברירה, אתה פשוט לא יכול לתרגם משהו כפי שהוא נכתב עבור קהל הקוראים של ימינו, לדוגמה שיר סיני עתיק. למרות זאת, עליך עדיין להיות נאמן למשמעות הכתוב. גם כשאתה משכתב באופן נגיש יותר, בשפה של ימינו, עליך להישאר נאמן למוזיקה של המקור. עליך להקשיב לשיר שאתה מתרגם, למה שהוא מנסה לומר, מבלי לנקוט אלימות. הספרות הרבה יותר קרובה לתרגום מאשר לפוליטיקה או במילים אחרות, אפשר להגיד שהתרגום הוא המעשה הספרותי הפוליטי של ימינו.

בין מקום למקום

אנחנו שמים יותר מדי דגש על ההיבט האנקדוטי כשאנחנו מדברים על ההשפעות של המקום על הספרות ועל סופרים. מנקודת המבט שלי, הרחוב שבו גדלתי בבואנוס איירס, או העיר בספרד שעברתי אליה, הם רק רקע להתרחשות האמיתית, שהיא ההוויה שלי כמהגר. מעניין אותי איך חוויית המהגר השפיעה על היחס שלי לשפה ומאיזה קיום השפה הספרותית שלי התעצבה. אני חושב שתחושת חוסר השייכות כמצב נתון היא שעיצבה אותי כסופר, בלי קשר להיבט האנקדוטי של המקומות הספציפיים. עזבתי את ארגנטינה לספרד כשהייתי ילד, ולכן אני מרגיש זר בשני המקומות. אני מרגיש כמו זר בארגנטינה ואני מרגיש כמו זר בספרד. העובדה שהזהות שלי חצויה בין ספרד לארגנטינה, בין דרום אמריקה לאירופה, היא הגורם המשמעותי המעצב אותי כסופר.

תודעת הזרות עיצבה גם את היחס שלי לשפת האם שלי. כביכול זו אותה שפה, ספרדית, אבל כשהגרתי מדרום אמריקה לאירופה, הייתי צריך ללמוד אותה כמעט מחדש. זאת חוויית גלות מסוג אחר. זו הגלות של השפה. חוליו קורטאסר, לדוגמה, אמנם היגר לצרפת, אבל לא היה צריך לעמת את שפת האם שלו עם הסביבה. מחוץ לבית, העולם דיבר צרפתית. אבל מה עושים כששפת האם שלך היא גם השפה שהעולם מחוץ לבית מדבר, אבל באופן שונה לגמרי? זו היתה ההתמודדות שלי כשגדלתי, איזו ספרדית לדבר בבית ואיזו ספרדית לדבר ברחוב, והיא עיצבה את היחס שלי לשפה. לכן השפה היא לא משהו שבא לי בקלות או בטבעיות. השפה היא בשבילי כלי ספרותי, ישות דיבור משונה ויפה שניתנה לי, ועליי לדאוג לה ולשמור עליה. חוויית ההגירה הטביעה בי את היחס הזה שלי לשפה.

גם רוב הדמויות בספרים שלי מרגישות חסרות מקום או בתנועה מתמדת. הן דמויות נודדות שאינן מאובחנות על ידי ההשתייכות שלהן למקום ספציפי, לארגנטינה או לספרד. לכן התפיסה של ספרות דרום-אמריקאית כספרות שנכתבה בדרום אמריקה ועוסקת בה מקוממת אותי. זו נראית לי גישה צרה מדי. היום אנחנו יודעים שיצירתו של קפקא עוסקת בזהות היהודית שלו, אבל אם אינני טועה, היא אינה מוזכרת בספרים שלו כלל, וזה מה שנותן להם את כוחם. היכולת של קפקא להפוך את העיסוק שלו בזהות היהודית למטפורה קיומית. זו גישה שאני מזדהה איתה. כוחה של המטפורה להתעלות מעל הפרטים האנקדוטיים של העלילה.

הנה סיפור שמדגים את זה. סבא רבא שלי היה יהודי עני שחי בפולין לפני מאה שנה בתקופת השלטון הרוסי. הרוסים היו מגייסים אז את כל היהודים העניים לצבא ושולחים אותם לסיביר. זה היה סוג של פוגרום מוסווה. אחרי שלוש שנים בקור הסיבירי ללא מזון ומחסה, איש לא היה חוזר חי משם. זו היתה דרך נהדרת להיפטר מהיהודים. סבא רבא שלי לא רצה להתגייס. בזמן שחברים מסביבו כרתו לעצמם זרוע או ניקרו לעצמם עין כדי לקבל פטור מהצבא, הוא הצליח איכשהו לגנוב דרכון מחייל גרמני, וככה התחמק משירות צבאי. זו הסיבה שקוראים לי נאומן (Neuman). השם האמיתי של סבא רבא שלי היה חסצקי (Hazazky) שם יהודי פולני אופייני. באופן אירוני, דווקא שם גרמני הציל את חייו. שם שהמשמעות שלו בגרמנית היא "איש חדש". וסבא שלי אכן נמלט לארגנטינה בזכות הדרכון הזה, והפך לאיש חדש. כלומר שם המשפחה שלי הוא פיקטיבי לחלוטין, המצאה מוחלטת. השימוש בפיקציה עיצב את הזהות של סבא שלי, וגם הציל את חייו, בזכות הזהות החדשה שהוא הצליח לאמץ לעצמו. לכן אני לא מתייחס לזהות כאל משהו מוחלט, ולדעתי הספרות יכולה להיות כלי נהדר לשינוי הנחות היסוד החד-ממדיות של אחרים.

בין שני עולמות

כסופר אני רואה את עצמי קודם כול כזר, והזרות איננה זהות מעבר בשבילי. הזרות היא הזהות האמיתית שלי. אני כבר לא ממתין להפוך למישהו אחר. הרגישות שלי כזר התעצבה במשך שלושים שנה, בכמה שלבים. אני חושב שכל מי שחווה הגירה עובר אותם. השלב הראשון הוא להתכחש למקום החדש, לפסול אותו, להיאחז בזהות הישנה מחשש לאבד אותה, להפוך במובן מסוים לשמרן. אתה עסוק כל הזמן באופן כפייתי בניסיון לשמר את כל מה שהיית, את כל מה שהיה שלך, את כל מה שאתה זוכר. השלב השני מתחיל בהסתגלות למקום החדש, בתחושה שנוח לך עכשיו והיית רוצה להרגיש חלק מהמקום. זה השלב שבו אתה מנסה להדחיק, לא לשכוח, את המקום שממנו באת, לשלול אותו במאמץ  סיזיפי להתקבל במקום החדש. זו קיצוניות הפוכה שמבקשת להכחיש את הזהות המקורית כדי להרגיש יותר בבית.

השלב השלישי הוא שלב ההתעוררות. אתה אומר לעצמך, רגע, אולי אני שייך לשני העולמות, שמעצבים אותי בו-בזמן? אולי אני שייך גם למקום שממנו באתי, וגם למקום שאליו אני מנסה להתאים את עצמי? יש לי בעצם שתי זהויות, שתי שפות שונות, ומה שעליי לעשות הוא לבנות את הגשר שמחבר בין שתיהן. אחר כך ישנה ההבנה שאתה באותה מידה זר ושייך לשני העולמות שאתה נע ביניהם. וזה גורם לך לאבד את הכמיהה להיות שייך למקום אחד מבין השניים, כי אתה מרגיש זר בשניהם. כאן מגיע השלב שבו אני נמצא עכשיו, ההחלטה שמקום המגורים שלך יהיה הגשר שהקמת בין שניהם. אני לא מתכוון לבחור בין הר אחד לשני, אז אני גר על הגשר שמקשר בין שני ההרים. הגשר הוא הכתובת שלי. זה קצת כמו הלימבו באמונה הקתולית. רק שהלימבו הקתולי אינו מושפע מהגיהינום ומגן העדן שסובבים אותו. הוא פשוט שוכן בין שניהם. הגשר שלי, לעומת זאת, הוא כמו לימבו נטול חומות. הוא לימבו לא ניטרלי החשוף ופתוח לשפע העולמות הסובבים אותו.

גם כקורא אני מחפש פגיעה כלשהי כשאני פותח ספר. אני רוצה שהספר שאני פותח יעצב וישנה אותי. הספרות היא לא כמו מראה, מבחינתי. זו דרך נרקיסיסטית להתייחס לספרות. לצפות שהספר יאשר לי שאני כפי שאני רוצה לראות את עצמי. זה לא נשמע לי מלהיב. אני מעוניין שהספר שאני קורא בו יהפוך אותי למישהו אחר.

על הכתיבה

האוניברסיטה יכולה להיות מקום מסוכן מאוד לסופרים. נרשמתי ללימודי פילולוגיה והייתי סטודנט נלהב, וגם לימדתי אחר כך פילולוגיה במשך שנים. למדתי המון, אבל כל הזמן קיננה בי התחושה שהאקדמיה לא תורמת לכתיבה שלי. הרי אי-אפשר לחשוב תיאורטית והגיונית כשאתה כותב. כסופר אתה מחפש את החיבור לאינטואיציה ולתת-מודע שלך, ואם תכפיף אותם למערכת של חוקים והנחות יסוד נוקשים, התוצאה עלולה להיות מאוד יבשה ומאובנת. לכן, כשהרגשתי שזו ההשפעה של האקדמיה על הכתיבה שלי, פשוט קמתי ועזבתי הכול. עבדתי פרילנס בכל מיני עבודות מזדמנות. כל מה שבא ליד. לימדתי לטינית, תרגמתי מאמרים, עבדתי בטלוויזיה ובעיתונות, מכרתי גלידה, אפילו לימדתי ילדים כדורגל איזושהי תקופה, עשיתי כל דבר כדי לחסוך קצת כסף ולכתוב מחוץ לעולם האוניברסיטה. מצד שני, באתי מהעולם הזה וקיבלתי מהפילולוגיה את הרגישות למילים, את המודעות להשתלשלות ולתהפוכות המשמעות שלהן מדור לדור. למילים יש לרוב היסטוריה עתיקה יותר מבניינים. זו הכרה שנוגעת בי וגורמת לי להתייחס ביראה למילים שאני בוחר להשתמש בהן.

אני זקוק לקול כדי להתחיל לכתוב. אני צריך לשמוע מוזיקה מסוימת. אני אוהב עלילה, אבל אני לא חושב שהעלילה היא מה שחשוב לספר, אחרת אפשר היה להסתפק בתקציר. מה שחשוב הוא הקול המדבר ואיך שהוא מדבר, ולכן המוזיקה של הקול הזה היא מהותית מבחינתי. למצוא את הצליל הנכון לקול. לא מפני שהדברים האחרים לא חשובים לי, הם חשובים לי מאוד, אלא מפני שעד שאני לא שומע את הקול הזה, עד שאין לי אותו, אני לא מתיישב לכתוב את הספר. הדבר השני שחשוב לי הוא הדמויות. אני נמשך לדמות דמיונית מסוימת מבלי להבין מדוע, אז אני מתיישב לכתוב עליה כדי לגלות באמצעות הכתיבה מה מושך אותי לדמות הזאת באופן מסתורי. מבחינת הקול, אני צריך לחוש כל פסיק, להרגיש באופן קונקרטי את אורך והתפתלות המשפטים, כאילו מכשיר רדיו שלא מפסיק לדבר תקוע לי בראש. בזמן ההמתנה אני ממלא פנקסים ברעיונות ובמשפטים. אני צובר בתוכי תחושות, ריחות ודימויים. עד שהספר מתחיל לקבל צורה. רק אז אני מתיישב לכתוב. הדבר הכי קשה מבחינתי כשאני כותב ספר הוא להתחיל. מובן שאני משנה דברים במהלך הכתיבה ועורך כל הזמן את מה שכתבתי עד לירידה לדפוס, אבל הדבר הכי קשה בספר הוא שלב ההמתנה. עד שאני לא מתיישב לכתוב, אני לא יודע אף פעם אם יצא לי בסוף ספר מכל הדימויים המשפטים והרעיונות שאני רושם. אני לא יודע.

על העריכה

העריכה חשובה לי. אני אוהב לערוך ולשכתב את עצמי כל הזמן. אני כותב כבר שלושים שנה, וכל מה שאני יכול להגיד זה שאני לא סופר טוב יותר היום, אני עורך טוב יותר. הטיוטה הראשונה שלי היום לא טובה יותר מכפי שהיתה לפני שלושים שנה. הגרסה הסופית, אחרי העריכה, בהחלט כן. כשאני כותב את הטיוטה הראשונה אני לא נוגע בעריכה. אני נמנע ממחלת המודעות העצמית המכרסמת בתוכי, מתוך ידיעה, שאם אתן לה מקום, לעולם לא אשלים את הספר ואתקע. אני מכין את עצמי ומתכנן את הכתיבה של ספר במשך שנים כדי ליצור את השילוב הנכון בין נינוחות וספונטניות לבין דבקות והתמדה בשלב כתיבת הטיוטה הראשונה. כשאני מסיים, אני מניח את מה שכתבתי בצד, ואז ניגש אחרי תקופה מסוימת לשלב העריכה. בשלב העריכה אני מוסיף דברים רק לעתים נדירות. תשעים אחוז מעבודת העריכה שלי מוקדשים למחיקה. לפעמים אני משנה את סדר המשפטים או הפרקים, אבל כמעט אף פעם לא כותב משהו חדש. לדוגמה, בטיוטה הראשונה של הספר האחרון שלי היו 650 עמודים. בגרסה האחרונה נותרו 450. חתכתי מהספר כמאתיים עמודים, ואני ממשיך לחתוך ולהוריד בעריכה של התרגום לאנגלית.

פוליטיקה וספרות

אני חושב שהדרישה מהספרות להיות פוליטית היא מעט נאיבית. אני דוחה את ההנחה העומדת בבסיסה, שהסופר הוא חלק מאריסטוקרטיה מורמת מהעם, המסוגלת ברגישותה להבין את המציאות הפוליטית טוב יותר משאר החברה, ולכן מחובתה לכתוב עליה. עצם המחשבה שהסופר יכול להבין דברים טוב יותר, נניח, מנהג מונית היא בעיה פוליטית מבחינתי. אני לא מאמין בעליונות או אריסטוקרטיות מכל סוג. לחשוב שמלצר או נהג משאית מבינים או מעורבים בפוליטיקה פחות מאשר אמנים או סופרים נראה לי בעייתי, משום שאלה מעצם הגדרתם מקצועות מאוד פוליטיים. אני חושב שכל אחד צריך להיות מעורב בפוליטיקה, ולא לתת לשום אריסטוקרטיה אינטלקטואלית לחשוב עליה בשבילו. הפעילות שלי כאזרח לאו דווקא חייבת להיות קשורה לכתיבה שלי. אני יכול לקחת חלק בפעילות פוליטית, ללכת להפגנה, להצטרף לתנועה חברתית, אבל אלה פעולות שאינן קשורות ספציפית לכתיבה עצמה. לכן לדעתי יש משהו נאיבי בדרישה מסופרים להיות פוליטיים.

מנגד, הדרישה להסתגר מהעולם כדי לא לאבד את הקול האישי והפנימי נראית לי לא פחות נאיבית. הרי כל קול פנימי כביכול נגוע מראש בדעות הקדומות, באידיאולוגיה החברתית ובערכים התרבותיים שהסופר ספג, בתובנות ובנרטיבים שעוצבו על ידי החברה והמשפחה שלו, על ידי התקופה ההיסטורית שאליה הוא נולד. לא קיים דבר כזה קול אישי, אותנטי, טהור, שאינו נגוע או מוכתם בהשפעות העולם סביבו. מהבחינה הזאת, לדעתי, כל טקסט הוא פוליטי. אני חושב שהפוליטי נמצא בכול, ולכן טעות היא לחשוב שרק מה שכתוב בעיתונים הוא פוליטי ולהרגיש את המחויבות לכתוב ספרות כזאת. אפשר לקרוא כל טקסט ספרותי באופן פוליטי, אפילו את קפקא. הרעיון שרק הדיבור על נושאים מסוימים ובאופן מסוים הוא פוליטי, האתיקה של המגויסות שניסחו סופרים כגון אלבר קאמי, סימון דה בובואר וז'אן-פול סארטר במאה שעברה, נראים לי לא הגיוניים. מדוע כתיבה על דיקטטורה או על מלחמה בעולם השלישי אמורה להיות יותר פוליטית מאשר כתיבה על היחסים בין אם לבנה? הכשל בחשיבה הזאת הוא, לדעתי, שאנחנו מתבלבלים בין הפוליטי לפובליציסטי. אני חושב שכסופרים אנחנו צריכים לכתוב על המציאות ולא על החדשות. זה נראה לי מורכב יותר וקשה. מבחינתי אין דבר כזה נושא חשוב יותר מאחרים. הכתיבה היא דרך מסוימת להתבונן בעולם ולהקשיב. זו ספרות מבחינתי.

גרנטה 9 – כתיבה ספרדית חדשה | אביב 2019
דימוי: Tigre, פאולה הררה נוביל