בית הנתיבות

לתת לאהוב מיליון שמות, למשוח אותו בכל מילה בשפה, לברוא אותו בכל מילה בשפה, לקרוא לו המקום. לשרטט בשפה את המפה הגיאולוגית שהיא לבו: אני רוצה ללמוד את הסלעים והטקסטורות, את המאובנים שננטעו במעמקי הגוף כשנולד, כשנעשה גוףרקיע מן גוףמים. כל הזמן בעולם (ינוארפברוארמרץאפריל, אלפייםוארבעאלפייםוחמש), ההליכות הרגליות המתישות, הכוויות מן התה הרותח, האצבעות הקטנות שנחבטות בפינות, כל אלו ללמדני את מקצוע הקרטוגרפיה שאדע להתמצא במרחקים ובקִרבות בינינו, שאדע לבטל את הקרבות בינינו במדע, להבדיל בין גוףמים שלי לגוףמים שלך.
לקרוא לו המקום.
לחרוט על דופנותיה הפנימיות של הגולגולת, בסלעי העצם, את סיפור ההיסטוריה הזו, אני לא בטוחה שאני מאמינה בזה, המורה שלי אמרה, אני לא יודעת אם יש לי עולם פנימי. גם אני בפנים יש לי רק את מה שלמדתי, זה הכול ספרייה, זה היכל, אין לו משל עצמו.
לספר בציור מערות את שקרה במערות ההן שכרינו בסלון ובחדר השינה, את המערות שכרינו באוטובוסים ובחשכת בית הקולנוע, נפלנו לתוכן בלי דעת שאנחנו קדמונים. וכל העת הכישלון הידועתמיד שנופלים לזרועותיו כמו מלכודת אהובה, כמו לדעת שתיבהל ובכל זאת לשחק, והוא גדמיה המביכים הטיפשיים של השפה שנחשפים אלינו חלקים וקצרים כשאנחנו מנסים לייצג את הדבר במילים.
עזוב אותך מזה. תגיד לי רק את כל האלף-בית, צליל אחרי צליל, ואז את הצלילים ההם שאנחנו לא בדיוק יודעים, את הצדי הכבדה של הערבית והדלת שנלכדת בלשון והקוף שמכאיבה בגרון, את השין של הפורטוגזית, את הסמך התקועה בין השיניים של הספרדית, תגיד לי את כל השוואים הרצופים של המרוקאית, שום מילים בעולם לא יכולות לעשות בלב מה שעושים השוואים הרצופים של המרוקאית.
כאילו אין תנועה בעולם, שווא אחרי שווא. הכל במקום.
בחברון ירדתי מהאוטובוס ברחוב השוהדא, לא היה כלום רק שלושה או חמישה כלבים לבנים גדולים ועל הקיר כתוב שיקגו. ופעם הכרתי מישהו שהלך ברחוב ונפל ברבור מהשמים על הכביש והוא שכב לצדו והסתכל לו בעיניים עד שמת. הכול במקום, הוא אפילו לא היה עצוב אחר כך, או היה עצוב נורא, הכל במקום.  // חברון / המקום

חשבתי על ערבית. צורות השפה ניחמו אותי, האופן בו משפטים נבנים ומתרסקים. חשבתי על המשפט, הוא פאהם עליי. משהו בו מתרחק ומתקרב בו בזמן. הוא אינו מבין אותי, אלא עליי. הוא מבין על אודותיי דבר מה, הוא מבין על אודותיי דבר מה שאיני מבינה בעצמי. מבין מתוך קרבה שהיא מרחק, מבין מתוך שהוא הן מזדהה עמי והן צופה בי. הוא פאהם עליי.
אני מרגיש שאת משלימה אותי וגם דומה לי, אמר לי אחד. איכשהו, אמר, והמילה שרטטה באופן מדויק את דרכה של השפה לצייר דרך, מן המקום בו נוכח אל החוץ. המילה איכשהו נתפשטה כמו תמנון שזרועותיו חצים, מן היחיד העומד ניצב, ניצב בפינת הרחובות נווה שאנן וראש פינה, ניצב בפינת הרחובות קינג ג'ורג' ואלנבי, ניצב בפתחו של בית הקולנוע, הלאה אל החוץ, דרך מעורערת, נלוזה.
וכך השתרטט בעיניי כי הוא פאהם עליי. מבין דרכי ועליי. החוץ והפנים.
היו זמנים אחרים, של שפע. זמני שפע שהגדישו עד כדי רטט והעמיסו את הסרעפת בפקעת ואקום משונה, תופחת אך חסרת מקום, כרית אוויר. הלכתי במעלה רחוב אברהם אבן שושן ביפו עם אופניי. הרחוב היה בשיפוצים ועל כן, באופן הרגיל, באופן בו פעימות הלב הבלתי סדירות הופכות למצב הסדיר, השגור, הרחוב הפך תלי חול. ירדתי מהאופניים ועליתי כשהן בידיי, הכידון מותיר איזה חותם ריח שמנוני על האצבעות. עצר אותי ילד, אולי בן ארבע או חמש, או שמונה. רוצה אופניים כמו שלך באלף שקל? בדיוק כמו שלך? ניסיתי להסביר את עקרון הבעלות, את האופניים האלה שהם כבר שלי, את הדברים שאין צורך ביותר מאחד מהם. הילד כמו הבין מעבר אליי משהו, הבין משהו שנמצא היה מאחוריי, הבין משהו מבעד לי ואמר, רוצה עוד ממה שכבר יש לך? מדבריו הצטלל איזה היגיון שלא יכולתי להתחרות עמו. רציתי עוד ממה שכבר היה לי ובה בעת לא ידעתי מה היה לי.
בבת אחת התבהר לי פשר הטעות, משקר עליי. השגיאה המקופלת לתוך הביטוי הזה. הבנה חדה את כל הילדים העילגים, חצויי הלשון, שצעקו בחצר בית הספר מענית מה אתה משקר עליי. פעולת השקר נעשתה דרכי, היא באמצעותי, שיקר דרכי אל משהו שנמצא היכנשהו מאחוריי. באופן מוחשי האוויר בינינו התגלגל, התקפל כמו שמקפלים קמח אל בלילה, ונאגר אל תוך עצמו מאחורי העורף שלי. הוא משקר עליי.
ובינינו ישבו שכבות של לובן שצבענו את עצמנו בסיד שוב ושוב.
כל שנה שכבה או שתיים, וכבר לא יכול היות המפגש הגרעיני בין אני בת השבע והוא בן הארבע עשרה:
אהיה שם ברצינות החמורה של גיל שבע, שיער שחור מיושר על הגבות, ואראה מבעד לגופו המתכבד על ספסל את מהותו האמיתית ואדע מיהו.
בכל אופן, כעת כבר ישבו בינינו השכבות הללו, טמבורייה שלמה בינינו, וחוקי הריחוק הבלתי כתובים של השוכבים בפגישה הראשונה, וחוקי ההוויה הכמומסתורית (העאלקמסתורית, הקאלכמסתורית) של הנערות המתפשטות מהר מדי.
רציתי רק שיאמר לי את המילה ההיא שמדייקת את יופייה של אישה. המילה של ההורים. ואז גבר עליי גבי המקומר עד כדי שבירה והתמסרתי לכאב המוזר וראיתי בבירור את עצמי בעיניו. אז רציתי רק שיאמר לי את המילים ההן ששמורות בשפה שלנו לנשים ההן שנכרעו תחת גורל סמיך ומשניק. מקוחה. מרבונה. מדרובה. מז'נונה. עמא. עמיה. הבלה. מסכינה. משמומה.
כמו הילד מאבן שושן נחצתה לשוני לכל אורכה ושני חצאיה נאבקו זה בזה בפי, עתים שרו שיר אחד כמפלצת כפולת ראש, עתים ניסו לאכול זה את זה בקול צורם. // רחוב אבן שושן

המונית שלי הביתה נסעה בגשם כלויתן, משני צדיו עמודי מים קירות מים, במורד הדרך המובילה מעיר ההווה לעיר העבר, הדרך בה הלכנו בגשם האחרון לפני הגשם הזה של עכשיו, אז כשליוויתי חבר אל אהובתו. עכשיו אני בתוכה כמו יונה, לא שלושה ימים ולא שלושה לילות, אבל הרחוב הזה אוכל את הנשמה כמו פחד, והנעליים שלי ספוגות מים והגוף מקופל, על כף המאזניים אין דבר, אין בשורה ואני לא יודעת את האמת, ובפה לא תפילה יש שפה אחת נכחדת רק אני יודעת.
אז היו זמנים אחרים בהם הדברים גאו מסביב, אנחנו יצורים היברידיים, חשבנו, איש אינו דובר את שפתנו ואיש אינו מבין אותנו, אינו מתרגם את דברינו לכדי מגילה נהירה, קוהרנטית, לכדי קריסטל בהיר. אנחנו יצורים היברידיים, חשבנו, ואנחנו לכודים בין תשוקותינו אל המערב ובין הכבלים הגסים, החבלים המגולגלים, הקושרים אותנו אחורה, לסלעי זמן אחר, ללשונות הגרוניות המלעלעות של אמותינו. אמך מגלגלת במטבח, אמי מעשנת במרפסת, מחניקה בכי, מבטלת אותו בתנועות ידיה. לנגד עיניי נעו ידי הסבתות שלנו מצד לצד, צמידי זהב מיטלטלים עליהן, היי היי, הן אומרות. אנחנו יצורים היברידיים, אמרתי לך, זו הטרגדיה שלנו. כמו שמישהו אמר לי פעם, את התיקון שלי (יימח שמך את התיקון שלי) על כל מה שעשיתי. את התיקון והעונש.
כל העת יש שתיים ממני, כמו שתי הפְרִידוֹת, אך אלו שלי חותכות זו את זו, מבין, כמו פעם כשהייתי יוצאת מהגוף של עצמי, ורואה את הגוף של עצמי נחתך על ידי הגוף של עצמי, מבין, כמו כשישבתי עם נטע במסעדה הנטושה חיוך רחוק על פניי וידיי חתוכות חתוכות, והוא ראה הוא ראה ודאג, אז מבין, נאלצתי לטיפול, עכשיו הדבר אחר. כל העת יש שתיים ממני והן לא שונות כל כך זו מזו, הן רק משטות בי מתחלפות בתפקידיהן כל העת אתה מבין. יעקב מאמן האִגרוף סיפר לי על קרב-צל מופלא איןסופי בו גופך נאבק בגוף יריבה דמיונית, את חוזה את התנהלות הגוף שלה ומגיבה לפעולות הדמיוניות שלה, מבינה, אני חשבתי אולי זה מה שהיה ביני לבינה אותה העת, אולי מפאת שתינו נגועות יצרנו זו את זו ודמיינו את התנהלויות הגוף שלנו והגבנו רק לאותו דמיון, לא לדבר האמיתי.
ובמציאות, שני ילדים יושבים על עץ סנדוויץ' מצופה פורמייקה לבנה על קצה ערימת אספלט ביפו א׳. לבושים במעילים ומחליקים כמו על מזחלת שלג. אימא שלהם במרחק מסוים, בחליפת טרנינג, מעשנת סיגריה ומסתכלת בהם. אחד בלונדיני, לשני שיער חום.
ובמציאות, שתי נשים רוסיות בנות כשישים יושבות באוטובוס. אחת במשקפי ראייה כהים, ז'קט גברי משובץ, כובע משונה, מוציאה מעטפה מלאה תמונות ספיה ושחור-לבן ומראה לשנייה.
ובמציאות, אמי מספרת על המעברה בה גרה מגיל שלוש ועד כיתה ה'. היא מספרת הייתה טריטוריה סגורה את מבינה ומסביב עשו תעלה, עשו לנו שוחה שלא נברח, אני זוכרת כשהיה גשם הכול היה מוצף, והצריפים שהיו אז קרובים לוואדי נהרסו. וזה מזכיר לי איך היא אמרה לי פעם מתוך שינה וכתבתי על פתק –
אמי סיפרה לי בשנתה כי כשתגמור את השירות הצבאי
הוואדי עוד יעמוד בתוך הנחלים
ויהיו מלא נחלים  //יפו א׳

על מנת להסביר כל אחת ממילותיה נכנעה אמי לנכותה המטופשת של זו העברית והסבירה במשפטים שלמים שבורים ובמילים שאין ביניהן כל קשר לוגי את שרשרת הרגשות הנלווים לדבר. כך למדתי מוקדם, מוקדם מדי, את המועקה מבשרת הרעות, את הטעם המעורפל והחמקמק, ועם זאת שאין לטעות בו, שהם המילה רְמה. ובעיני רוחי כמו גם בפועל תמיד נדבקה המילה הזו למוצאי שבת לאים בהם הדברים יושבים על כתפייך ומושכים בראשך אחורנית ולבקרים מוקדמים בהם חוסר המוחלטות של אותם דברים ממש, של הרחוב הלבן הנע באופן הרגיל, אינו יכול להביא עמו שום חדשה טובה. בילדותי ביקשתי להסביר לעצמי: הרְמה היא שרמוטה שמשתלטת על נפשה של אמי, בבוא היום תשתלט גם עליי, נישא אותה שתינו. אינמהלעשות.
המרוקאיות היא מצב מתמיד של געגוע.
יושבים אנשים צעירים מול המסך הקר ומנסים לחמם אותו בבדלי הזיכרונות שלהם, כמו טבלו אצבעות במים שהם תמצית ההוויה המגרבית ודלו מעט מעט כל כך, והמים כבר נעכרו ונספגו באדמת ציון. הם מנסים להיזכר כרותי לשון וידיים ברחובותיה האדומים של דאראלבידה ובצלילי הדלתות הנטרקות. בחדר השינה של ההורים מראות מראות גדולות ובת השלוש עומדת מולן. בקרוב תבוא האונייה ואז צריף הפח ואז הפחת. בחלוף עשרות שנים בחדר השינה בארץ החדשה תהיה פורמייקה לבנה, וטייפ שחור המכוון לא מכוון תמיד על רדיו. לדלתות הארון הגדול צמודות מראות, בצד המיטה מראות. במעלית שתי מראות זו מול זו, משקפות האחת את השנייה עד אינסופן. אלו לא אותן מראות, היא מסבירה לי, כאן לא דאראלבידה. הזמנים ההם תמו, אח אַימא איפה הזמנים ההם תמו. שמה של סבתי, תמוּ, חתם את רצף הבנות במשפחתה. הבנות תמו, עכשיו יבואו בנים, בארץ החדשה הפכה להיות תמר במסמך הרשמי אבל השם הרשמי אין לו משמעות כשהאצבעות אינן מוכשרות לכתיבה, שם האמת דבר האמת דבר תורה נותר מדובר והוא נותר כשהיה, תמו. סבתאתמו המילים בלתי נפרדות. תדברי איתי, תסלסלי לי, תתקשרי אליי אחר כך אבל אולי אני כבר יהיה יושנת. // דָארְאֶלְבֵּידָה (קזבלנקה)

למדתי על בוריו את שלד הלויתן. זאת מתוך תחושה בהולה, פאניקה במורד הגוף, על איזה מקלט מתקרב ובא אליי, שיהיה אולי צלעותיו של הלויתן הזה. למדתי את האנטומיה המתוחכמת שלו, בחיי, את חוליותיו. למדתי היכן יושב המוח. לא ידעתי היכן יושב הלב.
הלב, אותו הלב, הפועם, אותו הפועם. הרי כשהייתי ילדה במגרש המשחקים ליד הבית בשיבת ציון עמדנו על השביל הסלול בין החולות (מוביל מן החול אל החול, מפריד את החול, קורע אותו לשניים) והילד ההוא הראה לי קלף פורנוגרפי. על הקלף אישה בלונדינית מפשקת באצבעותיה והילד ההוא הצביע על שבין אצבעותיה המפושקות וסיפר לי שהלב הוא בתוך התחתונים. ידעתי שהוא טועה ובכל זאת לא תיקנתי אותו. השתכנעתי, זה נכון, שם הלב. הרי זה פועם. הרי זה פועם.
ובלילה הנורא חזרתי לכאן, הלב שלי בכה והתרסק, והייתי צריכה לשתות עד שנטע הגיע להציל אותי או להיפרד ממני לשלום, עד היום לא בטוח, בכל אופן הוא הציל אותי בסופו של דבר כי הוא החזיק אותי.
באותו הלילה חשבתי שאזדקק ללבתותב.
חשבתי בחיי נוכל לשים במקומו לב אחר, הכול יעבוד, הכול ידפוק, הכול יעבוד, רק הכאב פחות.
וכמה ימים אחר כך כשכבר חזרנו, ורק התהדקו הכבלים האלה שקשרתי בהם את עצמי אליה, ואז הפקדתי קצותיהם בידיו של כוח עליון, או משהו אחר, ביד שלה, או ביד סערה או סופה, או ביד האלוהים, או הגורל, או ביד של הטרגדיה שמבנָהּ הנוקשה תמיד כן עמנו באשר לאי-יכולתו להשתנות, שכבתי על הספה שבסלון.
ערמתי כריות מאחורי גבי וישנתי עליהן, כל הגב שלי היה על הכריות ההן. ולפנות בוקר התחיל להיות אור וחלמתי חלום על ציפור יונה בצבע פחמי שעומדת על הגב שלי. כנפיה פרושות לאחור, וציפורני רגליה נעוצות בשכמות שלי, בו בזמן ראיתי זאת מבפנים ומבחוץ. מי שהיה מסתכל עליי מקדימה היה חושב שיש לי כנפיים. רק אני ידעתי את המחיר שלהן, הנעוץ בבשרי.
זמן מה אחר כך ברחוב היה קר ואמרה אני לא רוצה ללכת ממך ואז אמרתי לכי כי אני לא אלך. הסתכלתי על הגב היפה, והעורף היפה, וההליכה שהייתי מזהה תמיד. והרגשתי לאט לאט את הטפרים מרפים משכמותיי, אבל גם את הכנפיים ההן שרציתי כל כך מתרחקות ממני, ומה שהיה אחרי זה, רק כאבים עמומיםעזים, געגוע. //רחוב שיבת ציון

שדה התעופה היה בעיני רוחי הילדית הצטלבות מושלמת בין חיים ומוות. באותו מקום שלאחר מכן למדתי כי קוראים אותו הטרמינל נראה כי הנפש מתגלגלת גלגול נוסף, משילה מעליה נעליים וחגורה וז'קט לטובת כרטיס מעבר לעולם אחר הבא עליה. ואז המעבר הזה, בין העננים, שהוא מעל המקום ומעל הזמן.
וכשגיליתי שהם כולם אחד שדה תעופה, בית נתיבות, טרמינל הסתדר לי הדבר כמעשה פלאים. שהרי הנפש מתעופפת, בנתיבות שהוגדרו לה מן השדה הפתוח, ועוברת איזה סוף, עוד סוף, לקראת השלב הבא, לעבר הלידה המחודשת.
איזה מקום זה.
אוגוסט ישב עליי כבד, בזיעות קטנות, בתשוקות קטנות. הרגשות נפרשו כמו רשת עצבים על כל הגוף, אך קצותיהם גדומים וכל הזמן כמעט הרגשתי, כמעט הרגשתי, לא בדיוק. איברים שלמים בגוף התקפלו לאיזה חור שחור שלא הכרתי, במקומם התפתחו שכבות של פילטרים דרכם יכולתי לראות בצורה מוזרה, באופן צלול, את כל מה שהיה עד עתה.
אחר כל אלו הכרתי את יונתן.
(השם מגיע, תמו כינויי הגופים הזרים, כי בא גוף אחר, אהוב, יש לו שם.)
אחר זה הגיע המרחב האווירי בין לוד לבולטימור בו היה יונתן יומיים אחרי שהכרתי אותו. ידעתי מתי יהיה בשדה התעופה, בבית הנתיבות, במטוס. ידעתי וכמו דקת דומייה קראתי ברגע הנכון את המילים ששלח לי איזה יום קודם ונזכרתי בנוכחותנו המיוזעת על הסדינים האפורים שלי ובקשרים שנקשרו בשיער שלי ובהליכה הארוכה והשורפת שלנו בשמש של הבוקר למחרת, עד שישבנו קצת במיזוג ידינו רוצות לגעת ואז נפרדנו באלנבי.

זכרתי ימים עוד זיכרון מאוד מאוד חי, כמו כווייה חדשה, את הפתח שהוא פתח בלבי עם הנוכחות הנעימה, הקלה הזאת.
איך שהוא הזכיר לי את המעברים הדו-צדדיים שיכולים להיפער בקרום הלב, את המטענים שיכולים להינשא פנימה והחוצה, פנימה והחוצה.
ידיים הושטו אל תוך החורים השחורים והתנגשו באיברים שהתחבאו שם. ככה נתנו להם מקום, והרגשתי שוב שהם קיימים מאחר שננגעו.
דיברנו על ערים עם היסטוריה ובלי. על העיר בה הלכנו שהיא כולה טלאים ואין בה דבר, ואתה מטרה קלה עבור אנשיה, אך בה בעת לבך פתוח. הם יכולים לצעוק עליך, ותוכל לצעוק עליהם, זה סוג של קרבה. במקומות אחרים לא תוכל את הקרבה הזאת, ואתה סיפרת על בדידותך בעיר בה אתה חי, ועל הגעגועים. רציתי שתכתוב לי. לא. רציתי להישאר איתך במיטה עד שהשמש המכה דרך חלון הממ"ד תהרוג אותנו כמו נמלים דרך זכוכית מגדלת, עד שנכלה שכבות של עור מזיעים. רציתי להחביא את המשקפיים שלך ולשים בצד את החרדות שלי, ושנוכל להיחבט זו בזה כמו עיוורים, כמו נערים מחוסרי הכרה. רק להרגיש.
אני עוצמת את העיניים במורד דרך יפו מול השמש, וקמה לידך במדריד. השנה היא אלפיים וחמש עשרה, חציתי את הים התיכון שהרומאים היו קוראים לו הים הפנימי בתוך גוף מתכת מכופפת, הגעתי אליך אל השלג, ואתה אוהבני. אני עוצמת את העיניים בספסל האחורי של אוטובוס אגד קו ארבע אפס חמש מתל אביב לירושלים, מתחת רגליי רועדת הרצפה בכוחות מנועים מתחממים, וקמה לידך בבולטימור. השנה היא אלפיים ושתיים עשרה, לפני שנולדנו, ואני מסתכלת בגופך הנם ויודעת שאוהב אותך. גם אם הייתי פוגשת אותו בת שבע הייתי אוהבת אותו, אמרתי, גם אם בת חמישים. אני עוצמת את העיניים במרחב מוגן מבטון מזוין שהוא החדר שלי ברחוב שבטי ישראל, וקמה לידך. השנה היא אלפיים וארבע עשרה, היא נולדה עכשיו עכשיו עודה מבקעת עפעפיים להביט בנו. אתה חולה ונושם בכבדות. אני מתחילה להתגעגע אליך עוד בטרם נסעת וחלל קעור כבר מתחיל להיחסר מלבי, כמו בכף גלידה, אני רוצה להכניס שתי אצבעות שלך לתוך המקום הזה אצלי בלב, אבל מתביישת.
אני ממררת בבכי בלי קול במעלה המדרגות הנעות מאולם מקבלי הפנים אל הטיסות היוצאות, בואכה סוף ינואר, אתה מהדק את האחיזה בכף ידי ואני מתעשתת. בדרך הביתה אני חושבת, בכל רחוב בעיר קרה לי דבר רע דבר טוב. //בית הנתיבות

גרנטה 4 – הזדמנויות | מאי, 2016
דימוי: קומה עליונה של מגדל משרדים, מבט ממגדל שלום, ולרי בולוטין, תל אביב 2014