בלב ובנשק

היינו אז אחרי צבא. בגיל של אחרי צבא. בצבא לא היינו כל אחד בגלל הפאקים שלו. אבל לא היה אכפת לנו. כבר עדיף ככה. היינו צריכים כסף באותה תקופה. לי היה אוטו ולרועי הייתה חברה. כל אחד צריך כסף ולא משנה באיזו תקופה, רק שאנחנו לא ידענו לעבוד. אבל ידענו לעשות דברים אחרים.

יום ראשון בבוקר בתחנה מרכזית באר שבע. מפוצץ חיילים. בולעים בירוק ענק אזרחים בודדים ואפורים. חיילים נשפכים מכל מקום, עומדים עם תיק ענק על הגב, יושבים על הרצפה, מתגודדים בחבורות, חוסמים את המעברים. אוכלים שווארמה בתשע בבוקר כאילו כבר שתיים בצהריים. חלק צוחקים בכוח, חלק יושבים ומחכים בשקט של קבלת הדין. אני הייתי מחכה בחוץ ברציפים של הבטון, לבוש הכי פשוט ולא בולט, ג'ינס בהיר וחולצה שחורה עם פתח וי. מעשן עם כולם באוויר הקר של הבוקר בנגב ותופס מקום קרוב לדלת של האוטובוס. באוטובוסים של יום ראשון אם אתה לא נדחף עם המרפקים והכול אתה פשוט לא נכנס. ועוד צריך להכניס את התיקים לתא המטען, ככה שמישהו מכניס לך את התיק ואתה שומר לו מקום. או שאתה פשוט זורק את התיק ורץ להידחף שוב כי אי-אפשר באמת לשמור מקום. רוב החיילים בחוץ עדיין מכונסים בעצמם עמוק באוזניות הענקיות והאטומות. בעיקר הג'ובניקים עם המעילים הנפוחים והבנות בסוודרים החומים שאף פעם לא יושבים עליהן נורמלי. הקרביים עומדים במקום שהאוטובוס אמור לחנות, לא מזיז להם. גם בבוקר הכי קר הם בחולצות עם שרוולים מקופלים הכי קצר. כל פעם שמגיע חבר כולם צועקים לו, מפנים לו בתנועות רחבות מקום לידם, זורקים את התיק ברעש ונותנים חיבוקים קצרים וחזקים אחד לשני. מתגפפים כמו חימום לפני קרב אגרוף. מסדרים את הכומתה והסיכות ומותחים את החזה.
הייתי עומד על הבטון, נשען על הזכוכית הכהה, מספיק קרוב למקום שהדלת של האוטובוס תהיה בו, כך שאספיק להיכנס. מסתכל מדי כמה שניות בשעון ומעשן לפחות שתי סיגריות עד שרועי היה מגיע. נמאס לי לצעוק עליו שיגיע מוקדם יותר, ותכלס הוא צודק שזה לא משנה, בסוף הוא תמיד היה משתחל פנימה איכשהו. לנו היה יותר קל לעלות ולתפוס מקום כי אין לנו תיק. רועי הגיע במדים של אח שלו הגדול שהשתחרר לפני איזה חמש שנים, קצת דהויים וקצת גדולים עליו אבל עושים את העבודה. כומתה לא מצאנו עדיין, רועי אמר שזה לא חשוב ואני ראיתי באינטרנט שאפשר פשוט לקנות בחנות הזאת של הטיולים.
כשרועי היה מגיע הייתי קורץ לו בקטנה וזהו. היינו עולים על האוטובוס ומתיישבים במקומות נפרדים. בדרך כלל קו 59 לבה"ד, סתם ככה התרגלנו. רועי היה יורד עם כמה חיילים בתחנה השנייה, באיזה בסיס של הכשרות. נגרר לאט במעבר, נופל מהמדרגות בכבדות ומחכה שכולם ייקחו את התיקים. אחר כך לוקח תיק כאילו כלום, מפהק פיהוק אמיתי ומזייף איזה מבט מיואש על הבסיס. הולך לתחנה ומתערבב עם החיילים שיוצאים הביתה או להפניות ומחכים לאוטובוס לכיוון השני. שם הוא היה מחכה עוד עשר דקות ואני הייתי יורד בבה"ד, הולך מהר בלי להסתכל לצדדים, נכנס לפיאט הלבנה והשרוטה, מתניע, שם מוזיקה, וזז לאסוף אותו. רועי אמר שזה חשוב שגם אני אהיה באוטובוס, שאם משהו ישתבש אני אהיה הגב שלו ושכל הרציניים עובדים בצוות סמוי. כל הנסיעה חזור היינו שותקים כאילו מישהו מתחבא ומקשיב לנו מהבגאז' של האוטו. רועי היה מתופף על הדשבורד ואני הייתי נוהג יותר בזהירות מהרגיל. רק במחסן היינו פותחים את התיק ביחד, וצוחקים ומדברים שטויות בלי סוף. ככה כל יום ראשון, כמעט שלושה חודשים.

המחסן הזה היה בעצם החדר של רועי. חדר קטן בלי חלונות עם מקום למיטה ולמקרר. פעם צבענו אותו בכתום ומאז הצבע התקלף והשאיר חורים אפורים גדולים. אנחנו קראנו לו המחסן כי פעם כשהיינו ילדים הוא היה מחסן, עד שסבתא של רועי עברה לגור איתם והפכו את המחסן לחדר. הסבתא כבר מתה אבל רועי נשאר במחסן. איך אבא שלו היה אומר, טוב לו וטוב למשפחה. מדי פעם הוא היה עולה לאכול צהריים בשרי או לקחת כביסה, וחוץ מזה הוא לא היה מפריע להם והם לא היו מפריעים לו. את כל תקופת ההתבגרות העברנו במחסן הזה. שומעים מוזיקה לועזית בפול ווליום, משחקים פלייסטיישן או סתם קלפים. כותבים על הקירות שירי אהבה דמיוניים. מעשנים פאל מאל שרועי סחב מאבא שלו בלי שהוא שם לב. חבילה שלמה בבת אחת, עד שהיה אפשר להיחנק בעשן הסמיך. ימים שלמים חרכנו שמה אני ורועי. פתאום אני לא מבין איך נכנסנו שם שנינו מרוחים על שני מזרנים קטנים. כאילו היינו אז עוד ילדים קטנים בגוף גמיש ועדין, אבל לא היינו. לא הייתה שם קליטה ולא שמעו כלום מבחוץ. אף אחד לא היה מוצא אותנו שם, ואף אחד גם לא היה מחפש.
כשכל זה התחיל גם סיוון התחילה לבוא יותר ויותר למחסן. רועי היה חולה על סיוון, או חולה ממנה. שלוש שנים הם היו חברים בהפסקות. בקרוב זה ייגמר, הייתי אומר. כבר שלוש שנים אמרתי את זה, אבל אז ידעתי שזה הולך לקרות. לא הבנתי מה הוא מצא בה פתאום אחרי שכל התיכון אמר שהיא מכוערת. רועי היה אומר שמשעמם לו בלי חברה, ואז אחרי חודש אומר, אתה יודע אחי, זה מה זה משעמם עם חברה. אמרתי לו שלי נמאס ממשחקים. רועי צחק עליי ואמר שאני מבלבל את השכל. ואני חשבתי שזאת ההוכחה שהוא בכלל לא מכיר אותי. הייתי חושב את זה ובולע רוק בגרון יבש, כי אני ורועי חברים מלפני שנולדנו. את הכול עברנו ביחד. לכל צרה שנפלנו היינו מוצאים פתרון ביחד. לרועי תמיד היו מחשבות של גאון, ואני ידעתי לעשות אותן במציאות ככה שייצא בדיוק איך שהוא חשב. אבל כשכל זה התחיל כבר פחות ופחות ישנתי במחסן, כי סיוון ישנה שם יותר ויותר ואני ורועי כבר לא היינו כמו פעם.

סיוון לא ידעה על ימי ראשון. היא גם בכלל לא הייתה במושב ביום ראשון, היא תמיד הייתה בעיר במשמרת תחילת השבוע שלה. אז יום ראשון היה היום שלנו. במחסן היינו יושבים שנינו על המיטה כשהתיק בינינו. רועי היה אומר שלוש ארבע ו… והיינו פותחים את הריצ'רץ' ביחד. כל אחד מהצד שלו כמו הפתעה של יום הולדת. יושבים רגע בשתיקה ומציצים בזהירות מעל הלוע הפעור הזה, מול הקרביים הרוחשות שלו. אחרי זה היינו מסדרים הכול על הרצפה. גרביים, תחתונים, גופיות, נעליים, מברשות שיניים, ככה כמו מסדר. אם היה אוכל, רועי היה כבר פותח אותו ומתחיל לאכול. לפעמים היה אפילו בקבוק קולה מותחל. אם היו ספרים הייתי דוחף אותם מתחת למיטה. לפעמים היה פנס יקר או מצפן או אולר, פעם היה אפילו מחשב נייד. רועי בסוף מצא איזו דרך למכור אותם לחברים או לסתם אנשים. רק לעתים רחוקות היה ממש ארנק עם כסף וויזה וכל הדברים השווים באמת. בדרך כלל הם היו משאירים את זה בכיס של המכנסיים. רועי היה אומר שלחיילים אין באמת דברים שווים בתיק, אבל אחרי שניסינו פעם אחת הוא בעצמו אמר שעם אזרחים זה לא הולך. ולחיילים כל התיקים נראים אותו דבר. חוץ מזה, זה נראה כאילו הוא נהנה לנקום בחיילים, כי אותו זרקו מהצבא. הוא אמר שהצבא זה המקום הכי לא אנושי בארץ, בשבילם אתה רק מספר. ואז הוא היה אומר, מספר אישי, תגיד לי איך מספר יכול להיות אישי? ומקריא את המספר של החייל מאיזה פינה של התיק. ואחר כך גם את השם שלו בקול רם וחגיגי כמו בטקס. גיא אזולאי מספר אישי 9827767. ואני הייתי אומר בעיניים בורקות, בטח צנחן, ורועי היה עונה, איפה צנחן? בטוח גולני, ואני הוספתי, אז סיירת גולני, תראה איזה אולר יש לו. רועי היה ממשיך לסקור את התיק ומציין בפסקנות, מי קונה גופיות כאלה? בטח אימא שלו קנתה לו את זה. בדוק הוא מהצפון, קריית שמונה כזה. יצא בשלוש בבוקר מהבית, כולו עייף, עד שקלט שאין לו תיק כבר השתחרר מהצבא. ככה היינו מנחשים. אני הייתי לוקח את הגרביים שלו ומריח, איזה אבקת כביסה של עשירים, אני אומר לך הוא בן יחיד ומפונק. ורועי היה מתעצבן, מה בן יחיד, אתה לא יודע שבן יחיד לא מתגייס לקרבי? אז אולי הוא ג'ובניק בכלל? מה ג'ובניק, רועי היה מסתכל עליי בבוז, בעצמך אמרת סיירת. הוא ג'ובניק בסיירת עניתי בלחש. ואז הייתי עוצם עיניים ואומר, יש לו עיניים ירוקות, הוא חתיך כזה, כל הקצינות מתות עליו, אבל הוא בחיים לא יֵצא לקורס קצינים. אתה יודע למה? כי הוא חולם לפתוח נגרייה אחרי הצבא, לעבוד כפיים ולצאת מהבית של ההורים. למרות שהוא בן יחיד. ואז הייתי מוציא את הדורדורנט, משחרר לחיצה אחת לאוויר ואומר, עדיין בעיניים עצומות, הוא אוהב ריח של תפוזים. זה מזכיר לו את הבית של סבא שלו בחדרה. שהיה פרדסן ונפטר לפני כמה זמן. ואם היה בתיק ספר זה היה הרבה יותר קל. הייתי שולף אותו מתחת למיטה וקורא את המאחורה של הספר, בקול רדיופוני, ואחר כך מוסיף, ספר זה מתאים לחייל הצעיר שהטירונות קשה לנפשו. וליל אחד באמצע השמירה פתאום תוקף אותו געגוע עז הביתה, לחדר, לאבא, לאימא. וכשאף אחד לא שם לב, לאורו הקלוש של הירח הוא מוציא את הספר מהאפוד וקורא כמה שורות בגניבה. וכך הוא מפליג בעלילות הספר ובחייו המרתקים של הגיבור הרחוק ממנו אולי מאות שנים, ומחשבותיו כמחשבותיו ולבו כלבו וצרותיו נשכחות ממנו לכמה זמן. ואם הייתי מפסיק רועי היה אומר לי מתוך שינה תמשיך תמשיך זה מרגיע אותי מה נעצרת פתאום. מתחת המיטה הייתה לנו כבר ספרייה קטנה. ארבע ספרים "איים בזרם" ושלוש ספרים "שדות האש" שמחלקים בסוף הטירונות ועוד כמה, כולם חדשים מבריקים כאלה. ככה היינו מפרקים את התכולה איזה שעה או יותר. את התיק הייתי זורק לצפרדע הגדולה ואז היינו הולכים לישון עד הערב או שרועי היה נרדם ואני הייתי רואה סרט או כדורגל שידורים חוזרים. כל כמה זמן המחסן היה מתמלא בגדים והיה צריך לזרוק אותם. היינו שמים הכול בשקית זבל גדולה, חוץ מחולצות וגופיות תרמיות שזה מלא כסף, ואני היית זורק את השקית לפח. ופעם אחרי שראינו שמישהו קרע את השקית ולקח בגדים לעצמו פשוט לקחנו את השקית ושרפנו אותה במזבלה. פעמיים יצא לנו תיק של חיילות ואז רועי היה ממשש את החזיות והתחתונים, מסתכל עליהם מכל הצדדים ואז שם מתחת לכרית ואומר את זה אני מביא לסיוון, נראה לי זה במידה שלה. זה היה נראה לי מטומטם ושאם הוא כל כך רוצה שיקנה, גם ככה הוא מתקמצן עליה כל הזמן, אבל לא העזתי להגיד. חשבתי על החיילת הזאת ועל הסוודר שהיא לובשת שבכלל לא מחמם, ואם יש לה נשק בטח הוא כבד לה והרצועה עושה לה חתכים אדומים וקטנים בכתפיים, ומי בכלל מביא נשק לבנות.

באותו יום ראשון הייתי מת מעייפות אחרי שלא ישנתי כל הלילה. ישבתי באמצע האוטובוס ליד החלון ורועי עמד בסוף כי לא היה לו מקום. הראש שלי כל הזמן נדפק בזכוכית וככה הייתי מתעורר כל דקה וחוזר לישון. כשרועי ירד ישנתי ולא ראיתי אותו הולך את ההליכה העייפה שלו, מתיישב על התיק הירוק והארוך ליד תחנת הבטון ומחכה. כל החיילים מעמיסים את התיק בתנועה אחת חזקה למעלה ואז על הכתפיים. נושאים בעול, מעוררים את החוסן והיכולת המתפקעים בגב. מצמידים אל גופם את סוף השבוע בבית ומהדקים את הרצועות. נכנסים לבסיס לאט.
התעוררתי קצת לפני התחנה שלי, ירדתי אחרון, התעכבתי קצת, דיברתי עם הנהג על הדרבי וחתכתי לאוטו. אבל לפני שהספקתי להגיע, שמעתי צעקה. ואז ראיתי אותו. שיער שחור קצוץ, ורידים בולטים ליד הרקות. קצת נמוך, עם צוואר רחב וכמעט בלתי נראה. הוא היה כולו אדום וצעק לנהג. מישהו לקח לי את התיק! רציתי להסתובב וללכת לאוטו אבל לא יכולתי להוריד ממנו את העיניים. הוא נראה מאיים וחסר אונים בבת אחת. הוא צרח נההההג הנשק שלי בפנים! גנבו לי את הנשק! היה לו קול גבוה ודק שהיה מנוגד לגמלוניות של הגוף. רציתי לצחוק אבל התאפקתי. חלק מהחיילים הורידו את התיקים ועמדו נבוכים וחלק המשיכו. איזה קצין בלונדיני שנראה כמו אפרוח מגודל עלה אחרי החייל לאוטובוס ושניהם דיברו עם הנהג. אחד, כנראה חבר שלו, התקשר למפקד וגמגם משהו. התחלתי ללכת מהר לאוטו, וכשקלטתי שאני הולך מהר מדי עצרתי לגרד את הרגל.
כל הדרך ניסיתי להתקשר לרועי אבל הוא לא ענה לי או שבכלל הוא לא היה זמין. כשהגעתי רועי זרק את התיק ואת עצמו לאוטו ואמר לי מה יש לך נמרחת שעות היום. רציתי לצרוח עליו כמו החייל הנמוך אבל פחדתי שיצא לי קול גבוה. ובכלל אף פעם לא דיברנו עד המושב. רועי, אתה פותח היום את התיק לבד, בהצלחה, אמרתי לו כשעברנו את השער הצהוב המקולקל. אבל בסוף נסעתי איתו עד המחסן ופתחתי איתו את התיק ביחד. כל אחד מהצד שלו.
הייתי חייב לראות את זה. לא היינו בצבא אז לא ידענו את השמות של החלקים, אבל היו שם שלושה חלקים של רובה אם-16 שנחו בתוך מגבת חומה ורכה ומסביבם התפתלו נייר טואלט, גרביים צבאיות ונעלי ספורט עם פס כתום זוהר. רועי בהה בנשק בעיניים אדומות ואמר תראה יש לו פה איקסים. חתיכת צלף תפסנו. שתקתי. נגעתי בנשק בקצות האצבעות, הוא היה צונן והעביר לי זרם קטן ביד. אחר כך בלי להזיז בכלל את המגבת עם הנשק התחלתי לחפור עם היד ולהוציא דברים מתחתיה, מהבטן של התיק. הייתה שם קופסת פלסטיק כחולה עם עוגיות גרנולה בתוך מפיות עם דוגמה של פרחים. הרחתי את העוגיות עד שהאף שלי נגע בפירורים הקשים. אחר כך סגרתי את המכסה טוב טוב מכל הצדדים ושמרתי אותה מהר מאחוריי שרועי לא ישים לב וירצה לגנוב לי אותה. אחר כך הוצאתי ספר משומש, עם כיתוב באותיות קטנות "אתה, שלי". על הדף הראשון היה רשום "לעומר, שהבית ילך איתך תמיד בלב, אנחנו". מי זה אנחנו, הרהרתי בקול. מה אתה רוצה? רועי קטע אותי בעצבנות. זה יהיה מסובך, אבל זה יהיה בוחטה כסף. הכול לטובה בסוף, תאמין לי, הוא אמר. חשבתי על עומר, איך הוא ילך לכלא ולא תהיה לו אפילו מגבת מהבית. מיששתי אותה והיא הייתה רכה. המגבות שלנו תמיד נהיות קשות ושורטות קצת אחרי כמה כביסות. הפנים שלו עלו מולי, ניסיתי לדמיין אותו, ככה עם אותם פנים רגוע במקלחת, שורק איזה שיר. רועי, תשמע, חייבים להחזיר לו את הנשק, אמרתי בהתנצלות. מי זה לו? מה אתה מכיר אותו? שנייה אני עושה פה איזה טלפון בכיוון. רועי, הוא ייכנס לכלא בגללך! אז שלא ישאיר את הנשק בתיק, מה הוא דפוק? אין לו יחס לציוד בכלל. זה ציוד צבאי. וחוץ מזה אתה, מה נהיית לי עכשיו, אחותו? שימות בכלא מצדי. יצאתי החוצה לשאוף אוויר, המחסן הזה, עד שאתה לא יוצא ממנו אתה לא מבין כמה חנוק שם. נגמרו לי הסיגריות, מעכתי את הגפרורים בכיס והוצאתי את הפלאפון. התקשרתי למשטרה, הם אף פעם לא עונים, חשבתי, ענתה לי איזה פקידה ושאלה במה בדיוק אפשר לעזור, התנשפתי בכבדות לתוך השפופרת וניתקתי. לקחתי איתי את העוגיות והלכתי בלי לומר מילה. רועי היה בפלאפון ובכלל לא שם לב שיצאתי והשארתי את הדלת פתוחה.
על הבוקר נסעתי לבה"ד. יצאתי מהאוטו והסתובבתי קצת ליד התחנה, אחר כך התקרבתי לבסיס והסתכלתי אל השער, היה שם שלט "חייל פרוק נשקך לפני כניסתך לבסיס". חשבתי על הנשק המפורק. יצאו אליי חייל וחיילת ושאלו מה אני מחפש ושלידיעתי זה שטח צבאי סגור ואסור להסתובב פה. אמרתי בקול רפה שאני מחכה למישהו ואז בקול חזק יותר, לא משנה הסתדרתי תודה. רציתי להגיד להם גם שמירה נעימה וכל הכבוד לצה"ל אבל הם התחילו לדבר ביניהם ולא רציתי להפריע. חזרתי הביתה, לא עניתי לשיחה מרועי והלכתי לישון, סתם. בערב התעוררתי וכאב לי הראש. אחותי ואימא שלי ישבו על הספה בסלון וראו סימפסונס. התיישבתי לידן והיינו צריכים להצטופף. מה קרה אתה יושב איתנו? אימא שלי התלהבה, מה זה יום האם היום? נטע תשימי עליו גם שמיכה, למה את מתקמצנת? עד שאחיך יושב איתנו. קמתי והלכתי לחדר. נו כבר אתה הולך? אימא שלי צעקה מהסלון באכזבה. רגע אני בא, צעקתי בחזרה ופתאום נהניתי מהצעקות האלה בתוך הבית. חזרתי לסלון, הנה הבאתי עוגיות, אמרתי. הנחתי את הקופסה על השולחן הישן ופתחתי אותה. מה זה תוצרת בית, מאיפה הבאת את זה, מה יש לך חברה? חייכתי בביישנות. יש לך חברה! נטע צעקה, בוא בוא תספר לנו! וכיסתה אותי בשמיכה עד שלא ראיתי כלום. ואימא שלי אמרה, באמת, איזה עוגיות, כל הכבוד! בוא ילד של אימא, בוא תביא לי נשיקה.

גרנטה 3 – קרוב לבית | אוקטובר, 2015
דימוי: יונתן גולד, 2015, מתוך יחידות דיור קטנות