גרנטה 10 | חללי מבוכה – פתח דבר

קוראות וקוראים יקרים

"חללי מבוכה" הם הזמנה לשוב ולדמיין יחידת זמן מעבר המאופיינת במצב של אי-נוחות, לעתים בושה, מצב שבו התנועה מוגבלת, וההתבוננות נוטה פנימה, ללא מטרה או כיוון. כשעוברים בחללי המבוכה צצים ועולים רגשות של דיסאוריינטציה, פחד, עיוורון, טראומה וזרות פנימית; תחושה עזה של געגוע והתרפקות על זיכרונות רחוקים; וגם, רצון להיחלץ מהקיים ולעבור לחלל המבוך הבא. השהייה בתוך חללי מבוכה היא הזדמנות להתערבב עם רסיסי זהות מנוגדים לשלנו ולסמן נקודות ציון חדשות של גילוי, קינה, שתיקה או חזרה למקום שממנו באנו.
עם איסוף היצירות, עמדו לנגד עינינו ז'קלין כהנוב ותפיסת הזהות הלבנטינית שלפיה אפשר למוסס גבולות ולחיות בין שני עולמות ואף יותר, בפסיפס עשיר של ריבוי תרבויות סותרות ומנוגדות המפרות זו את זו בשיחה בלתי פוסקת. כנגד מה שחלמה כהנוב, נראה כי מצאנו את הלבנט של היום כאוסף של ניגודים המכונסים בתוך עצמם ומגוריהם, ללא יכולת חופשית להגר מתוך הזהות העצמית ולגלות אל עבר זהות תרבותית מעורבת, היברידית, כזו שמאפשרת יחסים של גמישות והשתנות מחשבתיות מרחיבות ומצמיחות במקום שבין הים לנהר.

חוויות החיים של הדמויות שעולות מתוך הסיפורים ומקום התרחשותם, הבדיוני, הממשי וזה המחולץ מתוך הזיכרון, מלווים במבוכה עיקשת, אישית וקולקטיבית של שייכות, ונדמה שלמרות הזמן שעובר, העקירה והגלות הפנימיות מתקיימות בתוך חלל שנמתח הרבה אחרי שהתנועה הפיזית עצמה הסתיימה.
במסה "האורחים", המבוססת על דברים שנשא הישאם מטר בהרצאה לזכרו של אדוארד סעיד ב-2018, מתוארת מערכת היחסים האוטוביוגרפית והבדיונית שקשרה בין אדוארד סעיד וג'וזף קונרד העקורים. "גלות הינה מצב קמאי", הוא מצטט את אדוארד סעיד. "מה שאתה משיג הוא בדיוק מה שאינך רוצה לחלוק עם אחרים […]". בשיחה דמיונית המבוססת על קולאז' מתוך שתי הרצאותיה של רונית מטלון על ז'קלין כהנוב, נעמה צאל מתחקה אחר קול צעדיה של הסופרת והמסאית ז'קלין כהנוב, ששום דבר אצלה אינו דבר אחד, ואחר צלילי כתיבתה ביצירתה של רונית מטלון. איל שגיא ביזאוי, במסה על חיי אביו שהותיר אחריו כתב יד ביוגרפי בשפה הצרפתית, על בליל לשונות כזיכרון, מציע הסתכלות מחודשת על המושג אל-חואג'ה – הזר המקומי על אדמת המזרח.

ברשימה "שכן טוב" מזכיר לנו גלילי שחר כי אם ניטיב להכיר בשני עבריה של השפה העברית, שהיא לא במזרח ולא במערב, אלא משמשת ביניהם כלשון תרגום, נזכור גם את גורל העומדים על גדות הנהר, ונצליח לראות למרחוק ולהתכונן לקראת שובם של השמות החבויים והנפקדים.

איאד ברגותי, עלמה גניהר ונגה רש מטשטשים את הגבולות של יחסי השכנות, הפלישה והסכסוך האנושי ארוך השנים שאלן פראח תוהה אם מישהו אי פעם יוכל להבין אותו, בסיפורים קצרים שנוגעים במקום, באדמה, בצמחים, בבעלי החיים ובסכנת ההכחדה. האם נצליח להישאר זרים לעצמנו? האם נוכל להיטיב כ"שכנים טובים" גם עם האדמה? האם נוכל לעמוד על הסף ולהיות בו בזמן אורחים ומארחים?

דעאל רודריגז גארסיה, בסיפור "אושר יש", מאפשר לגלות בין השאר את היררכיית הזהויות המקומית. מהקופאית ועד מנהל הסניף, כל אחד מבעלי התפקידים מקבל זהות לפי הוותק שיש לו על האדמה. ב"שיעור חינוך", מאת ענת שפיצן, תלמידות סקרניות לובשות חולצות הדוקות, מקצרות את החצאיות,  ובורחות מבית הספר אל רחובות העיר העתיקה. הן מותחות את הגבולות האסורים ויוצאות למסע שבו מתגלה המציאות כמנותקת וקרובה בו זמנית. מדובר במבוכה פעילה, מאיימת אבל מכילה. הסיפור "בבית" מאת אינס אליאס מתאר ערב שישי בבית משפחה על כל המורכבות שלה. מבטים סביב השולחן חושפים סודות טראומתיים, דרכי הישרדות ואהבה. המראות המגחיכים של עיירת הפיתוח בית שאן עולים ברשימה של דוד גדג', בדרך שעושה נער לבית סבתו, ממה, והכמיהה למוטט את החומות הפיזיות, וגם את אלה המטאפוריות, עולה מתוך הזיכרון המשפחתי במסה "חומות" של מיה טבת דיין.

מתוך גוף עבודות האמנות המלווה את הגיליון מתהווה צורך משותף להנכיח זהות פנימית:  נשית, גברית, קיווירית, שורשית, לאומית ועוד, ולנסח עצמי מתנסה, משחקי, חמקמק, שנכתב ונמחק.

עוד נכללים ביצירות תיאורים אפוקליפטיים, גרוטסקיים שמבקשים להתאחות יחד באופן שאינו ידוע עדיין. הפנים מופנות החוצה, אל עבר עתיד אחר. כך בסיפור "קופסית ריבה" מאת מאזן מערוף, שבו בכל בוקר ממשיך הבן לשאול את אביו בהתפעלות, "איך הצלחת לעשות את זה?", ואביו משיב לו בחיוך, למרות ששניהם יודעים שהיחיד שיכול לעשות את זה באמת הוא קרוב המשפחה שמתגורר בביתם, ביריית אקדח. ברשימה אירונית ומצחיקה, "אהבת העולם הזה – אם כל החטאים", מתעמתת חנאן אלשייח' עם סיפור המיתוס המשיחי על גאולת העולם בידי אלמַהְדִי אלמֻנתזֿר, ומצליחה להשתחרר מהעתיד הידוע מראש שנועד לה כבת הכפר. אמירה הס, בפרוזה קצרה, פרגמנטרית, על גבול הנונסנס מתארת את תשוקתה הבוערת להתערבב עד האינסוף, ממש כמו כלב דלמטי.
מה הקשר בין אליס בארץ הפלאות לאנה קרנינה, והאם טולסטוי מת מוות טבעי או הורעל? אליף באטומן מנסה להפוך סדרי עולם ולבדוק היבטים חדשים של הפרידה מטולסטוי. ובהיענות לאותו רגע של האזנה חוזרת ליצירה קונצרט קלן של קית' ג'ארט, חניף קוריישי מגלה כי אם הדיבור הוא מופע, אז האלתור הוא מלאכת הגילוי של הלא ידוע.
נראה כי מה שהיצירות המכונסות כאן מצביעות עליו יותר מכול הוא זהות של מקום המתהווה כנגד אוטופיית כור ההיתוך המתנפצת, מבעד לשברי הזהות הקולקטיבית העיקשת. זהות המסרבת לציית לכל חזון קיבוצי אחד המוחק ייחודיות, ומבקשת לכונן עצמה כאריג פרגמנטים ורסיסים של זרות, גלותיות, מקומיות, רב-תרבותיות ורב-דתיות, הדורש וחוקר את זהותו הפנימית כתנאי ראשון לכל הקשבה או דיאלוג. הייתכן שהכנסת אורחים המכירה באותם רסיסים רבים היא התנאי הראשון לכינון החברה הלבנטינית שז'קלין כהנוב כה האמינה בה?

***

הגיליון "חללי מבוכה" חותם את עשרת הגיליונות הראשונים של גרנטה בעברית, שעסקו במודע או שלא במודע בחיפוש אחר טיב ומהות כתב העת כמקום ליצירה ספרותית; חיפוש אחר הזהות השורשית של כתב עת הפועל במרחב רב-לשוני מסוכסך – ומנגד,  הזהות הגולה של המהדורה העברית במרחב כלל המהדורות הבינלאומיות של גרנטה, המעודדת באמצעות תרגום חשיפה תרבותית הדדית. התמקדות בכוחו של הסיפור הקצר, הבדיוני והתיעודי, ובחשיפת קולות חדשים. ולבסוף, חיפוש אחר הדימוי  הבא להגשים את המסופר גם באופנים צורניים וגופניים.
ניסינו ליצור מרחב בעל ייצוגי זהות רב-לשוניים, צלולים ועצמיים, שחקירת המטאפורות הספרותיות שלהם מאפשרת לנו לתווך בין הקונפליקטים הקיימים במציאות, לנסות ולהכיל את הניגודים שעלו במהלך הרכבת הגיליונות ולחזק את הצורך האישי לשמור על גלות פנימית, כזאת שאינה ספונה בנוחיות הקשיחה והבטוחה במלאות עולמה, ולכן אולי גם ערנית, מעצם זרותה מתוך בחירה.

המערכת, דצמבר 2019