דיסה-אל-פאשיר-קהיר-תל אביב: שיחה עם אדם אחמד
מהי גלות? מצב נתון מכורח הנסיבות או מצב קיומי? האין תודעת הגלות אולי פעולת ערנות הנחוצה לספרות בעולם של משבר? האין תפקיד הסופר להצביע על הבלחת הארעי והעריריות הרוחשים מתחת לחיים? לשמר את הזיכרון המהבהב של פקיעתה של הוויה? אם כן, עד כמה נחוצה לכך תודעת הגלות? בסיפורי עם אפריקאיים אדם שקולל להיות מגורש מהשבט, להישאר ללא מקום, נידון לשוטט גולה לנצח כסימן להיפרמות החיים, לבדידות הנוראה של מי שלעולם אינו יכול עוד להשתייך. מנגד טוען הסופר האפרו-אמריקאי ג'יימס בולדווין כי כל שינוי אמיתי דורש את שבירת העולם המוכר לנו, את אובדן כל מה שנתן לנו זהות, את היעלמות תחושת הביטחון.
אדם אחמד, שכתב את הסיפור חאג' סאבור לגיליון גרנטה החמישי, קיבל את ההחלטה לכתוב מתוך מצב תמידי של חוסר הלימה, לעולם בין שני עולמות, לא באחד ולא בשני. ניסיתי לשוחח איתו על המקום כקיום פרום, על הקול המספר כתולדה של שבירת כלים, של גלות וזרות לעד. הנה לקט מתוך השיחה.
הכפר
גדלתי בשני כפרים, והראשון שבו נולדתי, דיסה (Dissa), הוא המקום שאליו אני מרגיש הכי קרוב. אני זוכר עצים ירוקים ועמק פורח שנפרש לפניך למרחקים כשאתה יוצא מהבקתה. גידלנו שם פירות וירקות, והאדמה היתה דשנה. עברנו לכפר השני, תמאד (Tamad), כשהייתי לדברי המיילדת שלי בן שבע. סבי נפטר וסבתא היתה זקוקה למישהו שיעזור לה עם האדמה שלה, שהיתה גדולה יותר משלנו אבל גם מדברית וחולית. ניתן היה לגדל בה רק תירס ושעועית.
אמא היתה ההשפעה הגדולה עליי. אבא נדד עם החיות לפעמים חודשים או שהוא היה בשדה. אמא רצתה שנלמד. החברה הטובה שלה למדה וחזרה לכפר כמורה, והיא השפיעה על אמא שלי. אמא הבינה שצריך ללמוד. כשהגעתי לגיל הבגרות אבא לקח אותי ליום עבודה בשדה. אמא התעקשה אחר כך שהוא ישכור אנשים אחרים כדי שנוכל ללמוד, אני ושני האחים ושתי האחיות שלי. בדרפור יש יותר מתשעים שבטים, כל אחד והשפה שלו. דברנו בשפת השבט שלנו אבל למדנו לדבר ולכתוב בערבית. זו היתה השפה שבה תקשרו ביניהם השבטים השונים.
את הסיפורים ואת האהבה לסיפורים קיבלתי מההתכנסויות בערב בכפר. אין לנו מקורות אור חוץ מאור הירח, אז בדרך כלל מתכנסים ברחבה שקוראים לה פדאי (Faday) או החצר הגדולה במרכז הכפר ומספרים סיפורים, מרכלים או משחקים ומתכננים את היום הבא עד שנופל חושך מוחלט. בקצה האחד יושבות הסבתות ומספרות לילדים הקטנים סיפורים על חיות או שדים. בקצה אחר הנשים הצעירות מתיישבות לרכל, ובוררות ומנקות גרגירי שעועית או עדשים תוך כדי. בקצה השלישי הילדים הגדולים משחקים בשילל (Shillel), שזה שמה של אבן או עצם לבנה בוהקת בחשכה ששתי קבוצות מתחרות משליכות לכיוון היער ואז דולקות בעקבותיה בניסיון למצוא אותה ראשונות. בקצה ממול זקני הכפר והגברים מתכננים את היום הבא. לפעמים הנשים קוראות לילדים המשחקים להביא משהו או לבצע מטלה כלשהי, ואז אתה יכול להקשיב לסיפור על חיות מכושפות או לסיפור עסיסי על אנשים אמיתיים תוך כדי. משם קיבלתי את הסיפורים ואת הדרך לספר. הספר הארוך הראשון שלי הולך להיות מוקדש כולו לחצר הגדולה ולמתרחש בה.
אני כותב כדי לשמר את זיכרון חיי הכפר. דור חדש של ילדים גדל במחנות מבלי שהוא מכיר אותם או יודע שחיים, מנהגים וסיפורים כאלה בכלל היו קיימים. אז אני כותב עליהם, וכשאני כותב אני שם בכפר.
הג'ינג'וויד שהרסו את הכפרים היו בילדותי שבטים ערביים שנדדו אלינו עם החיות שלהם מהדרום בעונות הגשם, כי בדרום הגשם חזק והרטיבות הורסת את העשב שהחיות אוכלות. היינו מאפשרים להם להתנחל מחוץ לכפר עד שעונת הגשם תסתיים ולפעמים קונים מהם מצרכים, למשל חלב. לפעמים חיה שלהם היתה טועה בדרך ומשוטטת בשדות שלנו והזקנים היו יוצאים אליהם למחנה ומבקשים מהם לשלם על הנזק ולקחת את החיה שלהם בחזרה. היה להם עור בהיר ולא היינו מתערבבים, אבל היחסים היו ידידותיים ולא הייתה תחושה של עליונות אחד על השני. רק כשהבריטים בחרו בשלטון ערבי ולא אפריקאי, הג'ינג'וויד התחילו להרוג ולהרוס את הכפרים, כי אנחנו אפריקאים והם רצו שהאדמה והשלטון יהיו ערביים.
העיר
מאחר שקיבלתי ציונים טובים בלימודים, זכיתי לאישור ללמוד בפנימייה בעיירה בשם תוביי (Toobay) בפאתי עיר הבירה אל-פאשיר. משאית באה לקחת אותנו, והיינו צריכים לעבור עוד מבחן על מנת להתקבל סופית. בתוביי התלמידים היו משבטים שונים, והנוהל היה לערבב בינינו. גרנו ביחד ולמדנו ודיברנו ערבית. בשנה הראשונה היה שם תלמיד בוגר מהכפר שאמא נתנה לו כסף לצאת לשוק ולקנות לי דברים שאני צריך. אחר כך למדתי איך להסתדר ולדאוג לעצמי. הייתי קונה ירקות בזול באחד הכפרים ומוכר אותם בשוק של אל-פאשיר. כך חסכתי כסף כדי לסיים את התיכון וללכת לאוניברסיטה. התוכנית שלי היתה לחזור לכפר כמורה וללמד. אני זוכר שהלכנו בפעם הראשונה לקולנוע באל-פאשיר וחיכיתי לחברים שלי בחוץ כי הסרטים שהקרינו היו יותר מדי אלימים.
כשהתחיל הסכסוך, גם הוריי והמשפחה הגיעו לאל-פאשיר. אחד ממנהיגי המורדים היה מהשבט שלנו, אז התחילו לעצור כל בן שבט. אני נמלטתי לח'רטום באמצעות דרכון שהשיג לי חבר, ומשם עברתי את הגבול לקהיר כי סודאן מסוכנת מדי. המשפחה שלי נשארה מאחור, ותקשרנו באמצעות מתווכים, אנשים שיכלו להיכנס לאל-פאשיר והכירו את המשפחה.
היום בני הכפר שלנו חיים יחד במחנות פליטים או בשכונות האפריקאיות של אל-פאשיר ומשתדלים לשמור על המסורת. הזקנים עדיין פותרים את רוב הסכסוכים בינינו. אמא הפכה אזור של זבל ופסולת בשכונה לאדמה שלה. היא פינתה את כל הפסולת בעצמה ומגדלת שם ירקות. היא גם הצליחה להשיג כמה כבשים ותרנגולות שהיא מאכילה בעלים שהיא מלקטת בשוק ומתפרנסת ממכירת החלב והביצים שלהן כאילו היא חיה בכפר.
כשהתקשרתי אליה כדי לוודא פרטים שאני כותב עליהם וסיפרתי לה שאני רוצה לפרסם סיפורים על חיי הכפר, היא שאלה אותי "למה? בשביל מה זה טוב?" והסברתי לה שזה כדי לזכור בעצמי וגם כדי שאנשים ידעו. אז היא חשבה לרגע ואמרה לי "רעיון טוב".
קהיר
בקהיר הבנתי שאם לא נשים לב לכך, התרבות שלנו עלולה להיעלם, ושחייבים לשמור אותה חיה. אנחנו, הפליטים, חיינו בבנין נטוש שאכלסנו באופן לא חוקי והפכנו למרכז קהילתי. היינו חייבים ליצור לעצמנו קהילה, לעזור זה לזה. למדתי להכיר אנשים משבטים אחרים, שדוברים שפות שונות משלי, למדתי להכיר את בני העם שלי. היינו נפגשים כל ערב ומתכננים מה לעשות, איך להתארגן. יום אחד עבר מעל הבניין מטוס, והילדים במרכז נבהלו כי הם חשבו שזה מטוס סודאני שעומד להפציץ. הרגענו אותם והסברנו להם שלא, אבל פתאום הבנתי לאיזו מציאות הילדים האלה נולדו וכמה היא שונה מזו שאני גדלתי בה. אני הרגשתי בטוח בגיל שלהם, לא הייתי כל הזמן מבוהל ובחרדה. גם הבנתי שהם מאבדים את המודעות שלהם לעבר, שהם עומדים לשכוח את המסורות ואת הסיפורים. הבנתי שהכול בסכנה והתחלתי לעסוק בעבודה סוציאלית. זה קרה באופן לא מתוכנן. פשוט התחלתי לעבוד עם הילדים ומצאתי את עצמי עוסק בעבודה הזאת באופן מלא. הייתי יוצא איתם לטיולים מחוץ לקהיר, מנסה להחיות איתם את חיי הטבע והכפר מחוץ לכרך. התחלתי גם לחשוב על כתיבה.
קהיר עיר גדולה, העיר הכי גדולה שהייתי בה, ואין בה סדר. זה השאיר לי זמן ללמוד. הייתי מוכר כל בוקר שעונים מול בנייני משרד התרבות עד שהמשטרה היתה מגיעה – זה היה הקשר היחיד שלי עם המצרים – ומבלה את שאר היום בספרייה של האוניברסיטה האמריקאית. לוקח קורס חינם באנגלית שהציעו שם שלוש פעמים בשבוע ואת שאר הזמן מבלה בספרייה עצמה או בספרייה של ה-British Council, לומד לקרוא ולכתוב אנגלית בעצמי. היו שם תמיד אפריקאים אחרים, והם היו ממליצים לי אילו ספרים לקרוא ואיך למצוא רעיונות לעשות דברים טוב יותר ולהתארגן. קראתי ספרות בריטית בספרי כיס שהם הראו לי, אבל לא התעניינתי בספרות כשלעצמה, לא חשבתי להיות סופר. מה שעניין אותי היה איך לשמר את השפה והתרבות שלי, אבל אני זוכר את Shooting An Elephant של ג'ורג' אורוול כספר שאהבתי.
חוץ מהמשטרה, המצרים לא היו עוינים כלפינו כמו הסודאנים, אבל לא היה לנו מגע איתם חוץ מקשרי עבודה או כשהיינו קונים מהם או מוכרים להם דברים. רוב המצרים שהכרתי היו משכילים, פקידים ממשרד התרבות שהיו קונים ממני שעונים, אבל לא היו לי חברים מצרים ואולי היה בזה משהו טוב, כי זה גרם לנו להפוך לקהילה, לחיות ולגור ביחד, לשמור על הזהות והשפה, עד להסכם השלום מ-2005, אז המצרים רצו שנעזוב, כי מבחינתם המלחמה בדרפור נגמרה. קיימנו, כל האנשים מהבניין, שביתת שבת בכיכר מוסטפא מחמוד שבלב קהיר במשך שלושה חודשים, עד שהמשטרה פתחה עלינו באש והרגה עשרים ושבעה מתוכנו. הבנו שאם לא נברח הימים שלנו בקהיר ספורים.
היו לי שתי אפשרויות: לברוח ללוב, שבה קרוב לוודאי היו הורגים אותנו או שולחים אותנו למחנות פליטים, או לחצות את הגבול לישראל. גם שם, נאמר לי, יהרגו אותנו, אבל היו גם חברים שסיפרו שלא, אז החלטתי להמר על ישראל.
עיר מקלט
היינו ארבעים שעברו את הגבול, רק שניים דרפורים. חסכנו את הכסף במשך שנה וחצי, ואז הסיעו אותנו לסיני נעולים בתא המטען של משאית במשך שמונה שעות. משם הוביל אותנו בדווי לנקודה במרחק כמה מטרים מהגבול. היה לילה, והוא אמר לנו שעלינו לחצות את הגבול כל עוד החיילים המצרים ישנים, ונעלם. התחלנו ללכת, אבל החיילים גילו אותנו והתחילו לירות. רצתי והצלחתי לטפס על הגדר ולהגיע לצד השני בבגדים קרועים היישר לידי החיילים הישראלים, שקיבלו אותנו יפה והעלו אותנו על שני אוטובוסים, האחד לכלא והשני, שעליו אני וחבר שלי הצלחנו לעלות, לבאר שבע. כשהגענו לעיר היה יום שבת, והעיר היתה ריקה. שוטטנו ברחובות, כי לא ידענו מה לעשות ולאן ללכת. עד שמונית הופיעה והנהג הסכים לקחת אותנו לנווה שאנן בתל אביב עבור 300 דולר. הגענו.
התחלתי לכתוב בקיבוץ אילות בישראל. חזרתי לעבוד שם עם הקהילה, וזה היה שונה. במצרים שמרנו על הזהות שלנו כי לא ראו אותנו ולא התייחסו אלינו. היה בינינו יותר קשר וזמן להתארגן. כאן יש פחות ניכור ויותר רצון לעזור, אנשים ידידותיים יותר ומתעניינים בנו, וזה יצר בעיה מסוג אחר. בעבודה גיליתי שמה שהילדים בקיבוץ רוצים זה לדבר עברית ולהתנהג כמו ישראלים. כשאני כותב, אני בכפר שגדלתי בו, אני חי שם ולא בישראל, אבל הילדים מתנתקים יותר ויותר מהמוצא שלהם, אין להם עוד תחושה של זהות עצמית.
אני כותב על נייר בערבית, לפעמים באנגלית. אני ממציא את הסיפורים שלי מתוך כוונה להכניס בהם הרבה מהמסורת, לשמר אותה בחיים. אני שואף לפשטות בכתיבה שלי. כשהגעתי לאמצע הספר רציתי להפסיק לכתוב, אבל חברה אמריקאית שהכרתי אמרה לי שתעזור לי לפרסם אותו בארצות הברית אם לא אוותר ואמשיך. סיימתי את הספר הראשון שלי כי היא עודדה אותי ומצאה הוצאה לאור שתפרסם אותו. היום אני עוסק בייעוץ לדרפורים שיש להם בעיות מול הרשויות, אני כותב בשבילם את המכתבים ומסביר להם את החוקים. בערב אני מעביר להם קורסים באנגלית. אני כותב בבוקר מוקדם לפני העבודה. כשאני כותב אני חוזר הביתה, עוצר ומתבונן אחורה לרגע, והכול נשאר כפי שהיה בזיכרון שלי. ומזה אני חי.
מהדורה מקוונת | ספטמבר, 2017
דימוי: באדיבות אדם אחמד, מתוך אוסף תמונות