האמא הזאת עכשיו

מאי 2021

חמישה חודשי חיים לבת שלנו דניאלה.
את המאורע ציינו מול הבית, היכן שנמצא המקלט הציבורי, ובטיול בשכונה, שאותו אני מכנה, "ציר המקלטים".
בלילה, כשרצנו איתה למקלט, היא השכילה לנצל את הזמן כדי לעשות קקי טוב עם נוכחות, שבסופו של דבר עבר לבגדים. הפרשה שהתפשטה החוצה אל העולם.
בגלל הימים האחרונים, הפכתי ל"אמא בשעת מלחמה" והכנתי לה תיק מבעוד מועד – למצבי הישיבה במקלט.
דחפתי גם כמה לחמניות לבנות, פחמימות ריקות לשעת צרה וחרדה. בלילה הראשון שבו האזעקה הפציעה, חטפתי אותה ורצתי למטה למקלט של הבניין, שהתגלה כנעול.
הגוף שלי התחיל לרעוד ולשקשק, וצרחתי לשכנים: "פתחו את המקלט, תפתחו אותו".

דניאלה בכתה וניסיתי להניק אותה ליד מדרגות המקלט. שכן צעיר ונחמד ניסה לעזור לנו. חיבקתי אותה חזק תוך כדי חרדה קיומית, וחשבתי לעצמי שזאת הפעם האחרונה שאני מרגישה ככה. אני לא רוצה לחיות במדינה שיש בה מלחמה תמידית. אני רוצה להרגיש בטוחה. אני רוצה שהיא תרגיש בטוחה. אני רוצה שקט. אני רוצה טבע. ומרחבים. פתוחים. לא מקלטים מעופשים, מלאי עובש לא פתור שנמצא עמוק בתוך יסודות הבניין, בגלל הצפת ביוב שעלתה על גדותיה לפני כמה שנים ולא טופלה. כמו הרבה דברים בארץ. יהיה בסדר; עד שתגדל – כבר לא יהיה צבא. שני שקרים שכולנו גדלנו עליהם. ומאמינים להם בלב שלם. כי באמת רוצים שיהיה בסדר, ובאמת רוצים שלא נזדקק לצבא. אבל המציאות התפוצצה לנו בפנים. מלחמת גוג ומגוג. שאולי נביא אמת. ניפוץ מיתוסים ואמונה שאפשר ביחד. אבל איך?

פברואר 1991

אני בת שבע וחצי. יושבת בחדר עם מסקינטייפ חום ומסיכת אב"כ על הפנים, רואה את אמא שלי רועדת מפחד וחרדה, ומצטערת שעלתה לפה כמה חודשים לפני כן. בחדר הזה נמצאים גם אבי, סבתי וסבא רבא שלי. אני זוכרת איך הסתכלתי על החרדה של אמא שלי ועל גופה המשקשק. החרדה עוברת בגנים, בתאים הקטנים האלו, בקיום המעורער שלנו. בהחלטה להגיע לכאן ולהיות שלמים עם ההחלטה ובמחשבה על מעבר לארץ שכולה טוב.
יוצאים מהמקלט הציבורי ויש נשימת רווחה שהשיא כבר מאחורינו. השכנים מהבניינים הסמוכים כבר הופכים לחברים בשעת מלחמה. יש הווי של אחדות. המחסה מתחת לקרקע נותן ביטחון. החרדה מתחילה קצת להתפוגג.
השכנים מהבניין משחקים לדניאלה באצבעות הרגליים, מנסים להצחיק אותה ובעצמם מנסים לשמור על הומור. אני לא מספרת לה שהבומים שאנחנו שומעות עכשיו ברקע הם לא זיקוקי חמישה-חודשי-לדת בשבילה, אלא קולות מלחמה. 

מאי 1986

"רדיאציה" – המילה הזאת רודפת אותי מגיל שלוש.

נולדתי בקייב הבירה, בת יחידה להוריי הצעירים. עד אז הייתי ילדה בריאה, צ'אבית וחייכנית. כשהתפוצץ הצ'רנוביל, הייתי בת שנתיים ואחד-עשר חודשים בערך. הוריי לא סיפרו לי מה קרה, אבל כמה שבועות אחרי הפיצוץ – ב-7 במאי 1986 – אבי לקח אותי לסבים שלי שהתגוררו בניקולייב, עיר מרוחקת יותר מאזור הקרינה. נשארתי שם עד חודש אוגוסט, בעוד הוריי חזרו לעבוד בקייב לסירוגין, ואז חזרתי גם אני.
ואז זה התחיל. התחלתי לחטוף אנגינות. כאבים החקוקים בעומק הגרון, ולקינוח שתי דלקות ריאה קשות. נחלשתי, והנוכחות שלי בגן הילדים הלכה ופחתה. המילה "רדיאציה" הפכה לבת בית, כמו הדומובוי, השומר על הבית – רק אחותו השטנית.
בקיץ של שנת 1987 נשלחתי שוב לסבים, וגם בנובמבר 1990. אלו היו ככל הנראה התקופות היפות ביותר בילדותי. טיפסתי על עצים, ביליתי עם חברות בשכונה, שיחקתי עם בני הדודים שלי, והרגשתי קצת פחות בת יחידה.
סבתא ניסתה לפטם אותי, והוסיפה ביצה לכל מאכל. ערב-ערב היא התעקשה לסרק לי את השיער, ואז צפינו בסדרה "רביניה איזאורה", ובזכות התלתלים שלי הרגשתי שאני נראית כמו הכוכבת בסרט. קצת לפניי העלייה ארצה חטפתי תולעים בבטן, וזה גם מה שגרם להוריי לרצות לזרז את התהליך. לא היו תרופות שהצליחו להיפטר ממסיבת הטרנס שהחלאות האלו החליטו לארגן בתוכי, והפלא ופלא, כשהגענו להולי לנד תרופה אחת בעלת טעם מזעזע חיסלה את כולן – וחזר לי התיאבון.

גילינו את הפיתות. היינו מטגנים אותן בחמאה על מחבת ומסתכלים עליהן מתנפחות כמו אבו נפחא. אבל גם התיאבון לא הצליח להסיר את הקללה – "רדיאציה" הגיעה איתנו לארץ הקודש. לפעמים בדמות אנגינה שמטפלים בה באנטיביוטיקה שנשלפת כמו איזה רב־קו טעון. או למשל במסיבת בת המצווה שלי, שנחגגה בבית עם במבה, ביסלי וסלט אוליבייה שאמי התעקשה על נוכחותו. בלילה של גירודים בלתי פוסקים הגיעו – טדאם! – אבעבועות רוח. במשך כל חודש יולי ישבתי בבית מרוחה בחומר הלבן ושונאת את העולם.

בזמן האחרון צצות עוד ועוד עדויות של אנשים שספגו את הקרינה, איך זה השפיע עליהם בטווח הקצר, וגם הארוך.
כל סיפור כזה צובט לי את הלב. הסיפור של המשפחה שלנו הוא רק אחד מני סיפורים רבים שלא סופרו, שלא נחקרו על ידי מערכת הבריאות. למי היה זמן לעסוק בזה כשעלו ארצה? העולים ניסו למצוא מקומות עבודה כדי להשתלב. כמובן, בהתחלה העבודות שעבדו בהן לא תאמו את ההשכלה שרכשו, וניקיון שירותים כשיש לך ביד תעודת תואר שני מעלה צחנה אמיתית בנפש.
אבי עבד בעבודות שוחקות רבות, אבל העבודה הכי קשה שלו היתה לסעוד את אמי כשהיא הלכה ודעכה לאט-לאט, מגרורות של סרטן שחלות שהתפשטו בגופה ואכלו אותה ללא רחמים.

חורף 1991

ארוזה בחבילות לעבר מדינה חדשה שאני ממתינה לה בקוצר רוח. באחת הפינות המעופשות אני מוצאת שלושה רובל וחושבת לעצמי: איזו עשירה אני!!! ואני בת שבע ואגורה. ברכבת מחביאים את שרשראות הזהב. אני עושה פני כבשת הרש, מחזיקה את החיוך מתחת לסוודר הגולף החונק. עולים על מטוס, נופי הילדות נבלעים בתוך ענני המרשמלו, ואת פנינו מקבלים אינספור דקלים בריקוד שרבי. בנמל התעופה מיליוני כריכים עם גבינה צהובה, ואני טורפת אותם מתוך שינה ומקנחת במיץ תפוזים לא סחוט בעליל. מעילי הפרווה מתחלפים בגופייה לבנה ותחתונים על חולות מוזהבים בתל אביב הבירה. פה, אמרו לנו, אנשים הם א-סימטריים, הולכים בחולצות גזורות ולא בחליפות מחויטות ומאופרים למשעי. פה, אמרו לנו, אפשר לקנות כל פרי שרוצים בחנות ולא צריך את הקומבינות של סבי, שתמורת קופסאות קוויאר היה משיג כמעט כל דבר. פה, אמרו לנו, יש שמש, וים, וחופש, והולכים בכפכפים.
אז למה קיבלנו ערכות מגן, שהולכים איתן לבית הספר ומקשטים במדבקות של "דני" ומרגישים כמו גיבורי מלחמה קטנים? למה פה צריך לאטום חלונות ולשבת רועדים באמצע הלילה כשהאזעקה שורקת בקולי קולות?

יולי 2014

יש אזעקה, רוצו לחדר האטום וחכו לשמוע מה אומרים ברדיו הפיראטי. החורף של שנת 91' מכה בי גלי זיעה קרים. ועכשיו אני הולכת לישון תשושה והאזעקה מעירה את כולנו באמצע הלילה. אני יושבת על המיטה, קופאת לכמה רגעים בשברירי זיכרון של אותו חורף קר ואותה תחושה של חוסר אונים ופחד.
לוקחת את הסדין הצבעוני, כורכת סביב גופי העירום הרועד ויורדת במדרגות, לפגוש שוב את השכנים הנחמדים.
יולי 2014, אני כבר בת שלושים ואחת ועדיין שומעת את האזעקות של חורף 91' בקונכיית האוזן שלי.
והזיעה אותה זיעה קרה, והרגליים אותן רגליים רועדות, שקצת התארכו מאז.
והלב אותו לב, שפעם יותר פעימות ועדיין שר את התקווה.

מהדורה מקוונת | מאי 2023
דימוי: מתוך דרך החלון, היעלמות, 2023  (צילום: טל ניסים) מתוך מחסה